נתחיל מהנושא המרכזי בפוסט הזה ולדעתי הכי מעניין והכי חשוב כי הנושא השני הוא סתם נקודת סיום כזאת.
יצאתי לשבוע מסע מבראשית. בהתחלה הטיול התקצר בגלל עומס חום שהיה ביום ראשון (אם זאת הייתה הסיבה בכלל).
את היום הראשון של המסע התחלנו ביום שני, בדיוק לפני שבוע. הגענו ב-1:30 (כן, בלילה!) לחניון גדול כזה בגבעתיים
שתמיד יוצאים משם הסעות. ונסענו. הגענו למדבר והיה הר ששם נפלתי בירידה ממנו ונפצעתי ברגל וה"חובש" לא ידע
כ"כ מה לעשות. גיליתי על עצמי ברגע הזה שאני פייטרית לא קטנה בכלל! אח"כ התנדבנו בעמותה "אור לעיוור" מי שמכיר.
דיברנו עם אחד בן 50+ שלא היה עיוור אבל כנראה שהיו לו בעיות אחרות - אני אישית לא ראיתי שיש לו שום בעיות.
זה רק מוכיח מה דעות קדומות מסוגלות לעשות לאנשים. בקיצור, אני לא ארחיב את כל הטיול כי זה באמת חופר.
אני רק אגיד שבטיול הזה התחברתי לאנשים שלא דיברתי איתם בכלל קודם לכן והתחברתי עם עוד בנות וחיזקתי קשרים.
לפני הטיול ממש לא היה לי כוח לצאת, רציתי לעזוב את הארץ אחרי הצבא ולחיות באנגליה, לא דיברתי עם אנשים אחרים,
הרגשתי שאני לא ב"חבר'ה". עכשיו - אין מצב שאני יורדת מהארץ, התחברתי לארץ הזאת בצורה שאי אפשר לתאר אפילו,
התחברתי לילדים בצורה מפחידה וכשהייתי צריכה עזרה פתאום הושיטו לי יד ילדים שלא אמרתי להם שלום בבוקר.
אני שמחה שיצאתי לטיול הזה. ייאמר לזכות המדריכה - הייתה לי מדריכה באמת טובה והרגשתי שהיא מדריכה כי אכפת לה.
עכשיו אני מבינה למה קוראים לזה מסע ולא טיול.
ולנושא אחר - בטיול הזה הקדשתי זמן למחשבה על החיים שלי, עליו. והבנתי משהו, אני לא באמת אוהבת אותו.
אני יודעת שאהבתי. אבל עכשיו כבר לא. אני גם לא רואה אותי ואותו ביחד יותר. זה מצוין. עכשיו אני באמת יכולה
להגיד בלב שלם: צ'או במבינו.
Mrs. Creacure
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
