בשביל ההצלחה

תכלס, הסתיו כבר פה. אף אחד כבר לא מצפה לימים חמים או שרוולים קצרים, רק מתפללים שהשמש תזרח בכל בוקר. דווקא נחמד לי מזג האוויר הזה. משהו רגוע באוויר, הרבה עלים מתנופפים באוויר, וזה הזמן הכי כיפי ללכת רק עם סוודר בלי מיליון שכבות. עוד מעט כבר מגיע הקור הגדול.

כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, יצא לי המזל הגדול להתקבל לעבוד בחברה מאד נחשבת פה באנגליה, ולקחת חלק בפרוייקט פנימי שלהם. הכל די מקסים בכל העניין הזה- האנשים, איכותיים ומקבלי פנים, משעשעים ומקצועיים להפליא- שינוי מרענן ביותר מהעבודה האחרונה שבה עבדתי קרוב לשנה. התפקיד עצמו שיכול להוביל אותי קדימה מבחינות רבות, ובעיקר משום שתקופה כל כך ארוכה שבה לא עסקתי בתחום שלי יכולה לגרום לנזק לא קטן בכלל. המיקום והמקום- מקום העבודה עצמו נמצא לא פחות מאשר שתי דקות (בדיוק) מהבית שלי. הקומפלקס עצמו חולש על פני שטח עצום וירוק, עם אגם וברבורים באמצע ומזרקה מעוצבת וספסלים מסביב, מסעדה מסובסדת עם אוכל לא רע בכלל (זה קשה אצל האנגלים, אבל הצליחו הפעם), חדר כושר מאובזר למשעי ובריכת שחייה נוצצת- הכל כולל הכל חמישה כוכבים. תכלס? אין לי שום דבר לא טוב להגיד על מקום העבודה שלי. הקיטור היחידי שלי הוא, שזה באסה לעבוד שתי דקות מהבית.

יש משהו מזכך ומרנין בלטייל אחרי העבודה על גדות התמז או בקובנט גארדן, לראות את כל האנשים שותים בירה אחרי העבודה או רצים לטיוב עם הבריף קייס שלהם, לעשות ווינדו שופינג בריג'נט סטריט או סתם ללכת על התעלות ולהירגע אחרי ים העבודה. אחר כך לנסוע בטיוב עוד קצת, לקרוא ספר ולהחליף מוד- מעבודה לפנאי. לונדון והאנשים שלה יכולים לגרום לי לחייך בלי הכרה. אז עכשיו יש לי בדיוק שלוש דקות מהעבודה לבית. שתי דקות בתוך המתחם ועוד דקה מינוס קצת מהשער לבית שלי. אמרתי שזה הקיטור היחידי שלי. אני יודעת שאני יכולה לנסוע לעיר אחרי העבודה סתם בשביל הכיף. אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה גם בלי קשר למקום בו אני גרה.

אני יודעת הכל.

התחלתי ללכת לחדר כושר כמעט כל יום ואני מנסה למלא לי את הימים בכמה שיותר פעילויות. עוד מעט חורף וזה הולך להיות סגור. הרבה יותר סגור.

ניסיתי במהלך ראש השנה ויום הכיפורים לעשות כל מיני תהליכים כאלה. ריפלקשן. בדיקה עצמית. חפירות, יעני. לא ממש הצלחתי, מודה. קראתי כל מיני בלוגים של נשים, כתבות באינטרנט. ניסיתי נורא לסלוח- לעצמי, לאחרים, לעולם. חשבתי לכתוב פוסט סליחה קורע לב. שום דבר. גורנישט.

יום כיפור עבר דווקא רגוע. בחרתי בשקט כללי והעברתי את מרבית היום בלטפל במעטפות שעוד לא נפתחו, חשבונות שלא שולמו ועוד כל מיני משימות שדחיתי ודחיתי והגיע זמנן להתבצע. וקינחתי במרק עוף. לבד. אני והמרק. היה אחלה בונדינג.

וכל הזמן השאלה המטרידה: לחזור או להישאר. לחזור אן להישאר. חשבתם, בצדק, שברגע שהחלטתי העיניין היה פתור. גם אני חשבתי. הוא היה פתור לכמה חודשים. ושוב התחיל למצוץ את דמי. לחזור או להישאר. בארץ אתם שם- כל החברים שלי, אלה שמכירים אותי מקדמת דנן, שמקבלים ויודעים בדיוק מי אני, שאיתכם אני יכולה לשתות ולהשתגע, לבכות ולהשתעשע, לנוח בחיקכם. בארץ אתם שם- נשואים, הורים, עובדים, משפחתיים, לקוחות נאמנים של המסגרת הישראלית, הכרונולוגיה הידועה מראש- תתחתן כבר ותביא ילדים או ש. אתה יודע מה, עזוב להתחתן. ילד. מהר. אפילו לבד. אבל יאללה כבר נגמר הזמן. ויש חגים. ומה יגידו השכנים. והדודים. והמבטים המאוכזבים של המשפחה. רחמים. בארץ אתם שם- בלחץ תמיד ממשהו- המצב הכלכלי, הבטחוני, האישי, הביקורתי. מישהו בטוח הולך לדפוק אותי היום- הנהג מונית, הבוס שלי בעבודה, הפקידה בבנק, החדשות בערוץ 2. בארץ אתם שם- יוצאים להליכה מרעננת בשדרה בעיר או במושב. פוגשים אנשים יפים, עם קפה ביד, כלב מפואר או דוחפים עגלה סטייל דה ניו דדי. נרגעים, צוחקים, הכל פתוח, ישיר, נינוח.

ופה אני. חברים יש. אין תלונות. חברים חדשים. אחרים. כאלה שאני צריכה לקבוע ביומן שבוע ושבועיים מראש כדי להיפגש. כאלה שמרימים גבה ועוד אחת, כי אין להם מושג מה זה צבא בישראל ומפחדים פחד מוות להגיד "שואה" ואני צריכה להיזהר מלהגיד "עזה" והשטחים הפלסטינים. כאלה, שאני יכולה לצאת איתם לפאב ולשתות בלי הכרה ולצחוק עד כאב בטן מהציניות האנגלית המצוינת ומבדיחות רק בגלל שהן באנגלית של אוקספורד וגם בגלל שנורא כיף לשתות בירה עם אנגלים. פה, אף אחד בחיים לא יחשוב לשאול אותי בשנייה הראשונה שהוא פוגש אותי, וגם לא בשנייה הבאה, בת כמה אני ולמה אני לא נשואה ומה קורה עם ילדים. אף פעם! זה לא קורה. זה  לא יעלה על הדעת. כאן, אף אחד לא ייכנס לי לורידים ולא יחצה את הגבולות הכל כך ברורים. החדשות כאן ידברו הרבה על פוליטיקה משמימה וההפגנה השקטה של ההומואים נגד האפיפיור תכוסה בשלוש דקות של שידור. וזהו. אין מבזקים. אין דרמות. אפילו על תאונות הדרכים, שיש מהן כל כך הרבה כאן, אף אחד לא מדבר. אין תשדירים מטילי אימה. אין הרשות לבטיחות בדרכים ושום קמפיין לא משתולל בחוצות העיר. ותאמינו לי- יש פה תאונות דרכים. והמון. ומתים. כל יום. בכבישים. ברחובות. דקירות. אלימות. לא חסר. יש המון. אבל זה לא נוגע. לא יודעים. לא שומעים. אני קוראת לזה הברכה שבבורות. מה שאתה לא יודע, לא יכול להזיק לך.

והבדידות פה יכולה להעביר את הדעת למקומות שלא ידעתי שקיימים. משהו קר. ומנוכר. כל כך בודד לפעמים.

והחורף. החורף...כמה קשה פה החורף. קר. קפוא. מסוגר.

אבל יש לי דירה מקסימה. מקסימה באמת. ואני חיה טוב. ככה לא הייתי יכולה בארץ בחיים. יש לי שקט מסביב ושכנים מנומסים ופארק ליד הבית. ואף אחד פה לא צועק או דוחף והפרטיות היא קודש קודשים וכך גם המרחב האישי.

מה אני עוד יכולה להגיד. תאמינו לי, יש לי עוד מניפסט ארוך ארוך עם בעדים ונגדים. על כל סיבה של 'לחזור', אמצא מיד סיבה של 'להישאר'. אין לי שמץ של מושג לאן אני הולכת ומה אני עושה. אני חיה. זה מה שאני עושה. עובדת. משלמת חשבונות. הולכת לחדר כושר. חיה.

מכל הסליחות בחיי, החרטות, השטויות שאני מתעקשת לעשות בלי הכרה, השאלות, התשובות, החפירות, העצבים, אני לא יכולה יותר להתחמק ממה שאני באמת צריכה לעשות. ממה שאני יודעת שאני צריכה לעשות כבר שלוש שנים. ממה שידעתי לעשות מצוין לפני שהגעתי לכאן ושכחתי. ואני מתעקשת להמשיך לשכוח. כמו שאמרתי- הברכה שבבורות.

להוביל. לחזור להוביל. את עצמי. את חיי. את מטרותיי. ובאופן ביזארי ביותר אני מתעקשת לוותר על זה! שמישהו יסביר לי מה זה השטות הזאת! אני מסרבת לקחת שליטה על החיים שלי, אני מתמקמת כמו ילדה בת שמונה ורוקעת ברגל 'לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה'. אני מאפשרת לכל מיני אנשים להגיע אלי למקומות לא נכונים לי, מאפשרת לגעת היכן שצריך לשמור נגיעה ולא שמה גבולות. לשום דבר! פנויה להובלה. הכביש פנוי, הרסן בפה. קדימה בשוט. זאת שערוריה. פשוט שערוריה. 

משהו בהחלטה הזאת מפחיד אותי מוות. עוד לא יודעת מה זה.

אני לא קונה את זה, שהחיים 'קורים לי ואין מה לעשות'. אבל אני נשארת על הספה ומחכה שהם יקרו לי. מתה מפחד, שאלוהים ירחם.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל, כשמדברים על שינוי. בתוך שלוש שנים הכל כל כך השתנה, שנהייתי מכורה לשינוי? בתוך שלוש שנים, הכל בנפילה, שנהייתי מכורה למדרון? וואללה. אני צריכה רי הב ומהר!

אני עוד לא יודעת מה כל כך מפחיד אותי בחזרה לארץ. יש משהו במחשבה הזאת שמקפיא לי את הדם.

ושוב, תשאלו אותי מחר- יש מצב שאני אסתכל בחזרה ואגיד 'מה השאלה בכלל. אין מצב שאני חוזרת'. ותנסו לשאול אותי ביום שלישי...איי דר יו!

שבוע חדש מתחיל מחר. יש לי תכנונים ותכניות. הכל רק לא להתעסק בחפירות האלה, שחוזרות וחודרות כל ערב במיטה.

נו שוין.

שתהיה שנה טובה ורגועה לכולם. תשמעו פחות חדשות ותבואו לבקר בלונדון- רגוע ונעים פה. עדיין.