בשביל ההצלחה

רציתי לכתוב פוסט חגיגי, מלא הוד והדר, מונולוג קורע לב ומכתב פרידה מרגש שכזה עוד לא ראו בישראבלוג.

במקום זה החלטתי לכתוב פוסט רגיל, או כמעט רגיל, עד כמה ש"רגיל" יכול להיות בשבילי.

חזרתי לארץ. אחרי קרוב לארבע שנים חזרתי לארץ. לא בקול תרועה ולא עם שטיחים אדומים.

אני חושבת, שלא הצלחתי להניע את עצמי לכתוב את המונולוג שיש לי בראש כבר קרוב לארבע שנים, כי אני לא באמת מרגישה שעזבתי, או חזרתי. הכל במין גבעה של תחושות ורגשות והרגשות ואני יושבת על כל הערימה הזאת ומחפשת מה להגיד, או מה להרגיש.

אז במקום מונולוג קורע לב החלטתי לפתוח בהתחלה. כי זה מה שיש לי עכשיו- התחלה. חזרתי לפני שבוע וחצי, כשבליבי שלמות מלאה ושמחה אמיתית. הרבה דרכים הובילו לתחילת המסע הנוכחי. אני חושבת שבמהלך הבלוג שלי אפשר היה לראות את הבלבול הנצחי ואת חוסר הרגיעה שהיו מנת חלקי מהרגע שהגעתי ללונדון. בכל הדרך הזו, ידעתי תמיד שהחזרה לארץ תהיה אך ורק כשאני ארצה בה באמת. לא כי מישהו הכריח אותי, לא כי הויזה נגמרה לי, לא כי "לא היתה לי ברירה". באופן עקרוני בחיי אני משתדלת לפעול מתוך בחירה אמיתית, כי חוץ מלהיות נורא חולה, אני חושבת שתמיד יש ברירה. ורציתי ככה בדיוק לחזור לארץ. והיא הגיעה בגדול- הבחירה, התחושה השלמה. יום בהיר אחד, בבית המקסים בלונדון, ביום נוסף של אבטלה מייגעת, אחרי שיחת טלפון מסוימת אחת- היה בום טראח בבטן, במקום ההוא שיודע בדיוק מה צריך לעשות. אני מאד מחבבת את המקום ההוא בבטן- כי כשהוא שם, זה תמיד מצליח לי. הייתי מובטלת בשלושת החודשים האחרונים שלי בלונדון. חיפוש העבודה היה מייגע ומתסכל. הצורך להתנצל, כי אני מהגרת בפני סוכני חיפוש עבודה הטריף אותי. הצורך העז בחברים קרובים, ההתבוססות התמידית בבדידות מציקה גם עייפו אותי עד בלי די. ובעיקר, הרצון העז ליצור התקדמות בחיים שלי, לצאת מהתקיעות המתסכלת, שהצלחתי כל כך טוב ליצור לעצמי.

אז ביום הבהיר הזה החלטתי לחזור. אני מאמינה גדולה ב"חוק המאמץ המזערי". התאמץ מעט והשג יותר. התאמצתי כל כך בארבע השנים הללו. התאמצתי להציל את הזוגיות והאהבה, שהתרסקו ברעש גדול אל מול פניי. התאמצתי להיות שמחה במקומות שהייתי יכולה להיות עצובה. התאמצתי למצוא עבודה ולהעמיד פנים שזה קליל לי ומגניב לי. התאמצתי נורא לא להיות בודדה.

מהרגע שהחלטתי כל החלקים נפלו לתוך הפאזל במהירות עצומה ובקלות, שהפתיעה אפילו אותי. תוך זמן קצר מצאתי טיסה, סידרתי את כל הבירוקרטיות, מצאתי מחליפה לדירה (זו היתה משימה מפחידה..), מצאתי דירה זמנית מהממת בתל אביב, לוחות הזמנים הסתדרו באופן מפתיע וביום שישי מצאתי את עצמי בבן גוריון, בשיא הקיץ, עם כל הישראליאדה שכל כך מרתיעה אותי. אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

שלושה ימים לפני העזיבה, שנייה לפני שמצאתי את עצמי בהתמוטטות פיזית ונפשית, נדרתי עם עצמי שני נדרים. הבטחות. חוזה. ידעתי, שאם אני לא רוצה לשחזר היסטוריה, ואם אני רוצה לקפוץ קדימה- אני רוצה להיות מאושרת. נכון, זה גדול, קלישאתי וניו אייג'י. ומהמקום הזה, של מאושרת, אני הולכת לעקוב אחר שני הנדרים באדיקות. עם זה יבואו הלוגיסטיקות: איך וכמה וכאלה. כי הלוגיסטיקות זה החלק הקל בשבילי.

אחד. מה שקרה בעבר- צריך להישאר שם. להסתכל קדימה. מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני נאחזת. השחרור קשה לי נורא. מאנשים, ממקומות, מאירועים. אבל המפתח הוא לזכור שזה קרה והיה והוא עדיין חלק ממני וממי שאני, אבל הוא כבר לא נוכח. רק כשיתפנו מהלב האנשים והמקומות- יהיה מקום לאנשים ולמקומות חדשים.

שניים. אני הולכת להצליח. זה סיפור שלם. ארוך. לי יש את הרשימה שלי של הגדרות "הצלחה". וביני לבין עצמי, חוזה ההצלחה הוא ארוך שנים שיהיה ודאי כך עד סוף חיי. אבל זה לא משנה את העובדה, ששום דבר ממה שקרה לי עד היום לא יעצור אותי מליצור עוד הצלחות ולעטר את דרכי בחיים החדשים שלי בהרבה חיוכים וחיוביות.

במהלך השבוע וחצי האלו, יש לי הרבה נפילות. לא, אני לא מתגעגעת עדיין לסיר הבשר הלונדוני השקט והרגוע והנינוח.

אני יורדת לרחוב התל אביבי כמעט כל ערב לסיבוב קצר. מביטה באנשים היפים האלה שמסתובבים ברחוב עם הכלבים או בלי, והחיוך לא יורד לי מהפנים. אני רואה את יושבי בתי הקפה והמסעדות, שומעת את הצפצופים-על-כלום חסרי הסבלנות של יושבי הרכבים וצוחקת בקול (אבל שמה יד על האוזניים. עדיין לא רגילה לזה). אני עדיין גואה מהתרגשות כשאני מתקשרת לחברה סתם ככה והיא יכולה לדבר איתי, אני מוצפת באושר כשאני שומעת את כל ה-"איזה כיף שחזרת".

מאז שחזרתי אני עומדת משתאה מול הפייסבוק והטלפונים, איך כל מיני אנשים, שאני לא בקשר איתם שנים כל כך רבות, יוצאים מעורם לעזור לי למצוא עבודה ודירה. אחרי קרוב לארבע שנים, שהייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש, אני מתנהלת בנינוחות כשאני פוגשת חבר מהצבא וחברה מהחיים, שרוצים נורא שאני אעבוד איתם, כי אני זה בדיוק מי שהם רוצים בצוות המנצח שלהם. אין לכם מושג עד כמה זה מרגש אותי! עד כמה..

אפילו הדברים הקטנים- להיכנס לארקפה ולבקש הפוך גדול דל שומן ומעט קצף בעברית! לדבר עם הנהג של "דן" ולהבין מה שהוא אומר מיד ואפילו להסתלבט ביחד עם המוכר בחנות ירקות. היכולת להשתמש שוב ברהיטות ובתרתי משמע בקלות ולאפשר זרימה כזאת של שפה. נו, מי שהיה בחו"ל הרבה זמן בטח יבין אותי עכשיו.

אז בראשית התחילו השמיים והארץ בשבילי בארץ. מחאת האוהלים לא מרגשת אותי, מצטערת. ארבע שנים עשו את שלהן בניתוק הרגשי ואני מסתכלת על כל הפייאסקו הזה בהנאה גדולה של "איזה מגניב, יש אירוע ברוטשילד". אני חווה על בשרי את המחירים המטורפים ועדיין משווה ללא לאות לפאונדים ונחנקת לרגע מבהלה. אני יודעת שרק הגעתי וכולם מרימים גבה ומצווים עלי "תירגעי, רק הגעת". אבל, אני לא רוצה להירגע. אני רוצה חיים ומהר. רוצה שגרה. עבודה, דירה, חדר כושר, אהבה, חוגים. הכל ומהר.

זה הקצב בארץ, לא?! אז אני לא רואה שום סיבה שזה לא יקרה.

המונולוג שתכננתי לפרידה מלונדון יחכה. יש לי כל כך הרבה מה להגיד לה. אבל, כרגע הכל מרגיש לי מעין חופשה ארוכה. כאילו לא באמת הכל נסגר. נכון שכל הדברים שלי שטים על האונייה עכשיו בדרך אלי. אבל מה זה "דברים", כשהלב שלי עדיין לא יודע לאיזה צד לפעום חזק יותר. יש בי געגועים עזים לאנשים מסוימים שם, לפאב השכונתי ולמשהו, שאני עדיין לא יכולה להגדיר אותו.

אבל שום דבר, שום דבר לא יכול להחליף את החיבוק והאהבה שאני מקבלת פה מהחברים והמשפחה.

כל יום אני קמה בבוקר ועושה בחירה מחדש- להסתכל קדימה. רק קדימה.

עברה שנה מאז הפוסט האחרון. השם של הבלוג כבר לא רלבנטי, פתאום אני מבינה. עכשיו צריך לחשוב על שם חדש. הצעות תתקבלנה בברכה.

הפוסטים הבאים, אני מבטיחה, יהיו יותר עם עלילה

בברכת ברוך שובי לארץ והלוואי כבר שאני אמצא דירה שווה ועבודה מגניבה במהרה,

אני