באמא שלי, שתנוח בשלום על משכבה, אני אפילו פוחדת לספר מה קורה איתי, שלא תיפתח עלי העין ושכל הטוב הזה ייגמר באחת, טפו טפו מהר מהר לדפוק בעץ. אני אמרתי "טוב"? מה פתאום, לא אמרתי.
עכשיו תראו ישראלים טובי לב. בשבוע הראשון שלי כאן הייתי בראיון עבודה עם איזה פרסונה בכירה באיזו חברה גדולה עוד יותר. הראיון ארך שעה, ואת חמישים הדקות הראשונות בילינו בלדבר על הא ועל דא, על החיים בלונדון ולמה לעזאזל חזרתי. אני אמרתי שאני מאושרת ושאני מלאת שלמות שמחה בלב ביחס להחלטה שלי. ואז הוא אמר "חכי חכי". אחר כך פגשתי עוד כל מיני, ששאלו אותי בדיוק את אותה שאלה וענו לי בדיוק באותה צורה: "חכי חכי".
אז זהו שאני לא מחכה ובטח לא ל"זה". מה זה זה? למה אתם כל כך רוצים שאני אחכה? לדיכאון? לעצבים? לחרטה חסרת רחמים? אחוזת חרדה כל יום אני קמה בבוקר ושואלת את עצמי "רגע, אז היום יבוא ה'חכי חכי' הזה?" וכל פעם שאני יורדת לרחוב התל אביבי הזה ולחום המעיק והטורדני אני פוחדת מוות מהסיבוב הבא, כי אולי מאחוריו ממתין לי ה'חכי חכי' הזה.
לא כולם אומרים לי את זה. חבריי הקרובים, אלו שמכירים אותי פנימה והחוצה, רק מביטים בי באושר עצום וחולקים איתי את המקום המדויק הזה שבו אני נמצאת.
לפני שבוע וחצי הייתי בראיון נוסף. אחרי שהמראיין, מנהל בכיר של חברה גדולה, גמר לאכול את הסנדוויץ' ולשתות את ההפוך שלו, פצחנו בדיון "נישואין- כן או לא, ולמה ממש כדאי לי לחשוב היטב אם זה מה שאני רוצה". נשבעת. באמא שלי, תנוח על משכבה בשלום.
קרוב לארבע שנים ירקתי דם. בחיפושי עבודה, בחיפושי חברים, ביצירת/הצלת מערכות יחסים שבירות, בריצה מבוהלת מפני הבדידות שסגרה עלי בלי סוף.
אוטוטו ארבעה שבועות בתל אביב. הייתי בהמון ראיונות עבודה (רציתי לכתוב 'עשרות', אבל זה לא נכון. קרוב), הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל מחברות גיוס והשמה שרוצות שאגיע לראיון כזה או אחר. ואני בכלל לא שלחתי קורות חיים. אני זוכרת שבלונדון הייתי יושבת שעות על קורות החיים שלי. הייתי מקבלת פידבקים מכל מיני "יודעי דבר", והעצות, אוה כמה עצות, ומשנה שוב ושוב ועוד פעם. שולחת מכתב מקדים כזה. אחר. ונדנודי הראש של המקורבים- "כן, נכון, זה קשה. לא פשוט. כולם שקרנים. השוק בבעיה". מתייעצת ובודקת- מה נכון. ו- גורנישט! לא הייתם נכנסים לדיכאון?!
יש בי איזו עצם קטנה שמזדעקת: 'למה'. הרי הייתי אותו אדם, עם אותו ניסיון. מה נשתנה. נכון, הקולטורה. הדרישות. השפה. ועוד כל מיני כאלה. אני דווקא חושבת, ששם הייתי לא-אני באמת. רציתי להיות אני-של-אנגליה, ובזה נהייתי לא-אני-המקורית. ככה. כל כך התאמצתי להשתלב ולהיות מקומית וככל שהתאמצתי יותר- כך הרגשתי יותר זרה, יותר מרוחקת, יותר שבירה.
חוק המאמץ המזערי, כבר הזכרתי?!
אלוהים, כמו איזה מנטרה של כת.
אוטוטו ארבעה שבועות בתל אביב, וכל ערב אני לא מוותרת על ההפוך שלי במרכז המקומי המאד פלצני, דרך אגב. שלשום היה לי אחר צהריים קצת אעפס הפוך, אז הלכתי לקחת הפוך שאולי יהפוך לי את ההפוך למשהו חיובי יותר. ישבתי לי עם הכוס טק אוויי ונתתי לקפה להרגיע לי את העורקים. מסביבי התחילו להתאגד כל מיני אמהות/אבות עם הקטנטנים שלהם. ואז הגיעה ציפי שביט. עם הנכד שלה בן השנתיים. הייתי בגיל של הנכד שלה, כשהתחלתי לגדול איתה ועליה. והיא, צנומה וחיננית, התיישבה לידי וחיפשה איך לפתוח איתי בשיחה סתמית. אחרי כמה דקות כל הקטנטנים התקבצו באיזור שלה/שלנו והיא זרקה כדור גומי קטן לכל ילד וצחוקה הציפי-שביטי התגלגל. אני חושבת שההורים (ואני) התרגשו יותר מהקטנטנים לראות את גיבורת ילדותם מחייכת אליהם בחזרה.
אני כל העת ישבתי לי שם, על הגדר, רגל פה רגל שם, וגיחכתי לעצמי ש"באנגליה זה בחיים לא היה קורה. בחיים" ההפוך, שקמתי איתו עבר לי לגמרי.
כמו בכל ערב.
כל יום מאז שהגעתי אני פוגשת מישהו ברחוב שכאילו נשלף ממגירה אחרת בעברי. כל יום. במקרה או לא. אתמול, בתור להפוך, מישהו תקתק לי על הכתף והחיוך שלו היה של "וואללה מאיפה אני מכיר אותך?!" הכרנו. מאיפשהו. מה זה חשוב. יצאתי גם לכמה מפגשי עבר מוצלחים מאד. פעם הייתי מציצה מעבר לפינה בחרדה, רק שלא אפגוש איזה מישהו מכיתה ג'. זו היתה, אגב, עוד סיבה בנדבכי הסיבות שמנעו ממני לחזור עוד קודם לארץ. ובכן, היום אני מפציעה לסיבוב הבא בביטחון ואין "אשר יגורתי בא לי". פשוט אין.
מעולם לא הרגשתי כל כך מחוברת כמו שאני מרגישה בימים אלה. מעולם. וכן, עדיין זוהי בחירה מודעת. כל יום: לחזור למה שהיה קודם או ליצור לעצמי משהו חדש ויציב יותר. בחירה נטו. אני אסירת תודה על הרפתקת לונדון. אני מוקירה כל משבר וחוויית בדידות מלונדון ואפילו את ימי השמש הקסומים ואת ימי הזוגיות היפים שהיו לי. שום דבר ממה שיש לי עכשיו לא יכול היה להתקיים ללא חוויית לונדון. בזכות לונדון, למדתי מי אני ומה אני, מה אני אוהבת ומה אני לא, מה אני רוצה ומה קורה לי כשאני לא משיגה את מה שאני רוצה. לונדון הקודרת יצרה לי בהירות בחיי שלי, עד שלפעמים אני מסתנוורת מעוצמתה.
אחרי שחוויתי אפלולית אמיתית בחיי בארבע השנים האחרונות, אני יודעת אור מהו. אור באמת- לא שום דבר פילוסופי. כשהייתי שם קמתי כל יום לעננות נמוכה וסיכוי קלוש לשמש והייתי משוכנעת שאין טוב מזה. הייתי היסטרית בכל מה שקשור לקיץ הישראלי. אם הייתם שואלים אותי לגבי מזג האוויר באנגליה, ותכלס זהו נושא השיחה האולטימטיבי עשרים וארבע שבע בממלכה, הייתי אומרת לכם שאין נפלא מזה. עכשיו, אחרי כמעט חודש כאן, אני מבינה עד כמה היית חסרה לי, שמש!! עד כמה הקרניים האלו, קופחות או לא, מוציאות החוצה את האור, ומדכאות את החושך. עד שנכנסים לפקקים על הכביש ואז מבינים שאת מסוגלת להוציא את העצבים לכל בן אנוש באשר הוא. עד שעומדים בתור לגלידה וחוטפים איזה מרפק או רמיסה, כאילו עוד רגע נגמרת הגלידה בעולם המערבי.עד ששומעים חדשות ומוצפים במבזקי הטרור וההפחדה.
אז אני נמנעת מתורים. ומחדשות. כמה שאני יכולה. לא בשביל הבריאות שלי העצבים האלה. את זה אני מנסה דווקא לשמר מאנגליה.
ומה עם העבודה? לא יודעת. יש לי שתי הצעות. מפתות בטירוף. כל אחת לוקחת אותי לכיווני קריירה שונים. אין לי מושג מה לעשות. ההחלטה תתקבל עד מחר מקסימום. איך שלא נסתכל על זה, יש מצב ששבוע הבא, אחרי ארבעה חודשים והזעת יתר, אני מתחילה שגרה פלוס רכב פלוס מובייל פלוס משכורת. שלום, חזרתי: היי טק עלכ
אני עדיין נטולת דירה מכל מיני סיבות. תחזיקו לי אצבעות חזק חזק שדירת חלומותיי תהיה שלי עד סוף השבוע. אחרת אני בלא-כיף. או ברחובות. ואל תגידו לי להצטרף לאיזה אוהל בשדרה- הכי שחוק בתבל!
שיהיה שבוע מקסים, מלא אור (ומזגן) ותנו איזה כמה דקות להקשיב לבטן- היא יודעת הכי טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
