בשביל ההצלחה

מאז שחזרתי אני פוגשת את החיים שלי ברחובות מרכז הארץ. מטורף ממש. יורדת למכולת- פוגשת חברה מלפני עשור. יורדת לקנות את ההפוך שלי- והנה עוד חברה מלפני חמש שנים. זה אפילו קורה לפי סוג של סדר- כמו מגירה שנפתחת, מגירה שתייגתי אותה- "העבודה שלי מ- 2005", "צבא", "לונדון" וכאלה. אז שבוע אחד אני פוגשת חברים ממגירה של איזה ארגון שהייתי חברה בו לפני שנים. ושבוע אחר זה מגירת הלימודים באוניברסיטה. לא קרה שפגשתי מישהו שפתאום, נגיד, שקפץ ממגירה אחרת.

כשהייתי בלונדון, החרדה הגדולה ביותר שלי היתה בדיוק זה. האפשרות להיתקל במקרה במישהו מאיזשהו עבר שלי היתה מעבירה בי צמרמורת של חרדה והתקבעתי בנינוחות בקור ובבדידות הלונדונית. אין לי מושג למה כל כך פחדתי להתרועע עם עצמי של פעם. כי הרי חברים של פעם הם אני של פעם. ואפשר לחשוב שאני של פעם זה לא טוב.

מאז שחזרתי ואני פוגשת את המגירות האלה- אני בסוג של היי כמעט מכל מפגש כזה. אני מקווה שאני לא פותחת פה ועוד יומיים אלך ברחוב ואפגוש את האקס המסתורי שזרק אותי לכלבים והוא שייך למגירה של "לא לפתוח אף פעם בחיים". נו שוין.

לא יודעת מה זה ההתעסקות הזאת עם "פעם". הפעם היחידה שאני מסוגלת להסתכל עליה היא שעכשיו אני הכי טוב ממה שהייתי אי פעם.

כן, בטח שאני מתגעגעת. מתגעגעת לתקופות? לא, מתגעגעת למה שהרגשתי בתקופות האלה. בטיול במזרח- אין מצב שאני נופלת היום לשום חושה בחיים שלי!!! אין מצב שתשימו אותי בצריף על חוף בתאילנד עם ג'וקים מהמאדים ואני אגיד לכם "ווהווו כיף חיים פה". שימו אותי במלון ממוזג חמישה כוכבים באי אקזוטי עם קוקטייל משובח- האושר לא יזוז מעיניי. אבל בטיול במזרח אז בגיל 22 החופש האולטימטיבי ותחושת המרחבים האינסופיים- זה משהו שלא הייתי מתנגדת לחזור אליו בכל רגע בחיי. אז אני מתגעגעת לזה. התחושה, שאין שום דבר שעוצר אותי, שאין שום חוק או מוסכמה או תחרות- הכל פתוח ושריר וקיים. בעצם, הייתי כמו כולם. כולם צעירים בני 22, שמטיילים ועושים אקסטרים. וגם אני. היום- רק אני בדיוק איפה שאני. כולם- לא.

השבוע נפגשתי עם חברים משכבר. עוד מגירה, שתישאר פתוחה לעד, אני מקווה. ישבנו באיזה אולם אפלולי ועל בירה העלינו זכרונות מאובקים. חשוב לציין, שאת רוב הזכרונות אני העליתי. אפילו בקלות. כאילו זה קרה אתמול. חברה שלי הביטה בי בהפתעה יתירה ב"איך לעזאזל את זוכרת את הדברים האלו!"

ובאמת, איך לעזאזל אני זוכרת. לא, וזה לא קשור לזכרון הפנומנלי שלי, כי אין לי כזה. מכל הסיפורים האלו אני מסוגלת להעלות בעיקר תחושות: הייתי שמחה, הייתי עצובה, הייתי מצחיקה, בכיתי.

ובאמת, אני לא מכירה בצורך הזה לספר סיפור מנבכי, להביט אל האופק במבט נוגה ולומר באנחה פולנית קורעת "אוי, איפה הימים האלה. אוי, איך היה פעם". אין לי גם שום צורך לברוח ממפגשי החיים שלי במדרכות תל אביב.

יש לי כמה מכרים שרודפים אחריי, מאז שחזרתי, שניפגש לקפה. אני לא ממהרת לגרום לזה לקרות. לא יודעת למה. יש בי איזה צד כזה שאומר "יאללה מספיק". מצד שני, הפאקקטה פייסבוק הזה לא נותן מנוח מההיסטוריה של העידן החדש. ולא, אני לא מתלוננת. אני קורבן משועמם בעצמי.

אני דווקא הייתי רוצה ללכת ברחובות ולפגוש את החיים החדשים שלי, אלה שאני כותבת עכשיו.

כשהייתי בלונדון, יצא לי לפגוש באיזו בחורה ישראלית מעניינת, שהיה בינינו קליק. הרומן התבטא בדיוק במפגש אחד ולא עוד, אבל משהו במפגש הזה היה מאד חזק והוא שמור איתי לנצח. היא, אגב, מתויגת במגירה ללא שם. היא בחורה נשואה עם שלושה ילדים, והיא תסריטאית ובימאית של סרטים דוקומנטריים. סופר מעניינת. וכיפית. היא סיפרה לי, שככה היא חיה את חייה- היא מסתכלת עליהם כמו על תסריט שהיא כותבת ואחר כך מביימת את השחקנים בחייה וגם את עצמה לפי אותו תסריט. היא ביקשה ממני לחשוב על התסריט שלי. איפה אני אפגוש את אהבת חיי, למשל. עניתי לה: "בישראל". היא זרקה צחוק מהיר לאוויר ומיד תיקנה: "לא! תתארי לי בדיוק איפה תפגשי אותו. איפה זה יקרה? בבית קפה? בתור לכספומט? איזו תאורה תהיה מסביב? מיהם הניצבים? מה תהיה שורת הפתיחה." נו מה! יצא לי להיות וודי אלן לחצי שעה וזה לא היה רע בכלל. קצת קשה, כי בחיים לא כתבתי תסריט. אז העמדתי פנים שאני רואה סרט, כי זה מאד מדבר אלי. היא המשיכה לעזור לי לבנות את התסריט שלי ולמשך זמן קצר, זה הרגיש מאד מוחשי.

מאז כבר שכחתי מזה. עברתי לכתיבת התסריט בסגנון של כרוניקה ידועה מראש. והתוצאות היו צפויות: פרידה ועוד אחת. ואני לא מרירה. בכלל. זהו סוג של עובדה.

מאז שאני צועדת ברחובות ופוגשת את החיים שלי עלתה לי התסריטאית לראש שוב. ואני חושבת לעצמי איך אני מנסה את הטכניקה הזאת עכשיו. הרי כל סיפורי האבק האלה הם תסריטים לא רעים בכלל. תכלס. עכשיו נותר לי לדמיין ממש חזק את הדמויות הראשיות, ללהק את הניצבים, לסדר לי את התאורה ולבחור לוקיישן ממש מדהים.

וכשאני ארד לרחוב בפעם הבאה, אני אפגוש את העתיד שלי.

*****

השבוע האחרון עבר בטירוף. טירוף של ממש. עבדתי בלי הכרה, הייתי לחוצה כאילו אני ראש הממשלה ובסוף יום העבודה גם המשכתי לבלות בכל מיני אירועים. אני חיה בקצב מטורף ממש. ואני תוהה מתי תבוא הנפילה. אני כל כך פוחדת מחוסר מעש, שאני לקוחת את החיים לאקסטרים. החברים שלי עכשיו בטח מהנהנים "נו, ומה חדש".

במקביל חזרתי לשוק מחפשי האהבה. לא פשוט לי, אבל גם לא נורא לי. דווקא נחמד להכיר כל מיני בחורים. באחת הפעמים פגשתי איזה בחור עם סיפור. מהרגע הראשון הוא זע ונע בכסאו בחוסר נוחות וחרדה בלתי מוסברים. ולא, זה לא היה קשור לחטוטרת שמעטרת את גבי או לקרן שיצאה לי מאמצע המצח. כל כך ריחמתי עליו, שלאורך כל הדייט לא פשטתי את המעיל שלי והזעתי קלות מעל הבלי ההפוך שלי. מסכן. מידי פעם הוא הצליח להגניב מבט לעברי ובסוף מצאתי שיטה איך בשנייה הזו בדיוק לתפוס את המבט שלו ולשגר אליו מבט מלא אמפטיה בחזרה בסגנון של "מותק, הכל בסדר, הרצפה עוד פה ואתה יכול לנשום". אחרי שיצאנו כמובן שבנימוס הודעתי לו שאין שום המשך, ומאותו הרגע כאילו עננה עצומה התפוגגה מעליו והוא פצח בשיתוף רגשי קורע לב. שיתפתי פעולה ומצאתי את עצמי בשעה של סשן פסיכולוגיסטי שלא היה מבייש שום מטפל מכובד. בחיי. במהלך הפגישה הוא שכח לספר לי שהשם שלו הוא בכלל אחר ממה שהוא אמר בהתחלה, ואחר כך הוא שכח לספר לי שיש לו אישיות ביי פולאר והוא על כדורים מגיל צעיר. בחור נחמד. כל כך ריחמתי עליו, באמת. לא על זה שהוא על כדורים, אלא על זה שהוא משחרר הצהרות של "כשתהיה לי זוגיות הכל יהיה הרבה יותר טוב". או "אני לא צריך לאהוב את עצמי. אין מה לאהוב. הבחורה שתהיה איתי תאהב אותי וזה מספיק". באסה.

במקביל היה לי חיזור משעשע ביותר מצידו של בחור בן 28 (!) חתיך ובנוי לתלפיות, שנכנס לאובססיה של סמסים במשך שבוע שלם על כמה שאני יפה, מהממת, שהוא חולם עלי בלילות ושהיה רוצה לבלות את שארית חייו איתי. הבחור ראה איתי ארבע דקות וזה היה כשהוא הוביל לי לדירה את מכשיר הספורט החדש שלי. הוא עמל במשך שבוע לשכנע אותי למה פערי הגילאים לא משנים בכלל ושכל מה שהוא רוצה זה שניפגש ונראה "איך נזרום". בשלב הזה אני מודה בשני דברים. א'- כמה כיף היה לי לשמוע כל כך הרבה פעמים כמה שאני יפה. האגו שלי חופשי המריא לשחקים שכבר שכחתי מהם. ב'- בחורים בני 28 הם די קרובים לגיל 13 מאשר לגיל 30. בסופו של דבר הוכרעתי והודעתי לו חגיגית שהוא משוחרר לחפש לו אהבה בת גילו ובהקדם (חבל על ההורמונים, ילד). הוא טען שאני עושה טעות ונעלם.

אני מבקשת את עזרת הציבור במציאת שם חדש לבלוג שלי. מספיק. אפשר לתייג את הכותרת העכשווית במגירה משלה ולפתוח חדשה.

שיהיה שבוע מקסים עם כתיבת תסריטים שיקטלו פרסים!