בשביל ההצלחה

ארבעה וחצי חודשים. גם כשאני אומרת את זה בקול רם זה לא נשמע "ארבעה וחצי חודשים", זה נשמע יותר כמו "שנתיים וחצי". אבל, כולה ארבעה וחצי חודשים מאז הנחיתה הדרמטית/הסתמית. כשאני מנסה לעצור רגע ולחשוב "שנייה, מה היה לנו פה", גם הרגע הזה חולף מהר ואני חומקת ממנו בשניות. ברגע. רגשית אין בי כל געגוע למקום ההוא, לבדידות המזהרת, לחושך התמידי, לעצמאות המוגבלת שהיתה לי. אני מתגעגעת למה שאין לי פה. ונגיע לזה.

אחרי קרוב לארבע שנים של הדלקת נרות בחושך, לבד או בזוגיות ההיא שהיתה אז, הנה אני כאן, מוצפת בהזמנות להדלקת נרות, שכל אחת מהן מלאה באהבה, שמחת חיים, חברים, מפגשים מרתקים, אוכל מצוין ואף לא רגע דל אין ביטווין. ואני מאושרת מכל זה. מאד. באמת. חנוכה בעיצומו ואני מפזזת מהדלקה אחת לאחרת, ובין לבין מחפשת לעצמי קצת שקט.

אני מרגישה כמו פועל ביניין סיני. בסין. כל בוקר אני סוחבת על הכתפיים טון של קרשים. חצי טון בכל כתף. הולכת עם הטון הזה לביניין שבונים, מפילה מהכתפיים וחוזרת לערימה בצד השני. מעמיסה עוד טון. חצי טון על כל כתף. הולכת לביניין ומפילה. חוזרת לערימה. מעמיסה. הולכת. מפילה. ככה עד הערב. עד הלילה. גם אחרי שכבר עזבתי את הביניין, שנדמה שלא מתקדם לשומקום. אני לוקחת איתי כמה קרשים הביתה כל ערב. הולכת לישון איתם בלילה.

ואני לא יודעת מה בדיוק אני לא אוהבת- את הקרשים? את הביניין? את הסחיבה היומיומית, שלעולם אינה נגמרת?

אני לא רוצה לעזוב. אני רוצה להישאר ובעיקר אני רוצה להצליח. זה כאילו שאני פועל הביניין היחידי שהולך בדרך היומיומית הזאת, וכל השאר עוקפים אותו בריצה קלה, קלי רגליים ומצקצקי לשון. אז כל בוקר אני לוקחת את החצי טון ומבטיחה לעצמי שיהיה יותר קל. ובשביל מה? זה מה שהורג אותי, בעצם. בשביל מה? יש עוד כל כך הרבה ביניינים בעולם לבנות, למה הלכתי עד לפאקינג סין?

אני לא מדברת ישר, אני יודעת. נתקעתי על הפאקקטה דימוי הזה והוא מוצא חן בעיני. כי להגיד ישר, זה מלחיץ אותי עוד יותר. צמחו לי חצ'קונים של סטרס כמו שהרבה זמן לא היה לי. איבדתי את חוש ההומור שלי כשזה הגיע לעבודה שלי. אני, פשוט, בלחץ כל הזמן. כל הזמן. יש לכך מיליון סיבות, כולן נכונות, אבל שום דבר מזה לא משנה את העובדה שהחיים שלי אחרי העבודה הפכו להיות מינוריים ומלאי משמעות של..ובכן..עבודה. ומה שמתסכל אותי בכל זה, הוא העובדה שאני המאסטרית היחידה על עצמי וכי לי בלבד יש את היכולות ליצור מציאות אחרת ובכל זאת, בראש מורם וכתפיים שפופות אני יורדת במורד ההר בבטחה אל..מה? 

העניין הוא, שאני כל כך רוצה להצליח. כל כך רוצה להגיע לעבודה בבוקר ולעבוד פשוט. פשוט לעבוד. אני נמצאת בחברה קטנה, שהמשאבים בה לא גדולים. האנשים שמבינים הכל ויודעים הכל עסוקים בלי הכרה, אינם זמינים ובדרך כלל זורקים תשובות לאוויר ואני צריכה לקטוף את השאר מעשרים עצים חבויים אחרים. קשה לי. אני מודה עכשיו בגדול שקשה לי. אני מנתחת את כל מה שעובר עלי מכל זווית אפשרית וחופרת כדי למצוא את הפינה השקטה שלי סוף סוף באזור הזה שנקרא "עבודה". לכל סוף שבוע אני מגיעה חסרת נשימה, אני מתמוטטת לאיטי ובכל שבת אני עוברת את אותו משבר בדיוק. וזה מרגיז אותי נורא. זה מרגיז אותי יותר מכל בעיה אחרת שיש לי שקשורה לעבודה. כי מבחינתי זה בדיוק תחת השלט המנצנץ "הכל בבחירה שלי" שאני כל כך אוהבת להניף בכל הזדמנות. אני לא מוכנה להיות אחת מאלה שתקועים בביצה סרוחה וכה מאוהבים בריח הסרוח, שאין להם את השריר הזה שיוציא אותם לביצה אחרת. 

ובכל מחול השדים הזה, אני מגיעה בערבים הביתה, מאוחר מאד, אחרי ששתיתי קפה במשך שלוש שעות בבית הקפה השכונתי מול הלפטופ, משלימה את האימיילים ומנסה להתגבר במקצת על העומס הבלתי נתפס הזה. אני מגיעה הביתה ומשליכה את התיק של הלפטופ מעלי, מורידה לא-מהר-מספיק את נעלי העקב ומשחררת אנחה קורעת לב, ומחפשת את הדבר היחיד שהייתי כל כך רוצה ליפול אליו ברגעים האלה ממש- את החיבוק. חשבתי על זה כל השבוע הטראומתי האחרון. חיבוק. זה הכל. לבוא הביתה, ליפול לזרועות שמצפות לך ורק לך, לשקוע לא-מהר-מספיק לתוך הזרועות האלה ולכמה רגעים להתמסר לחיבוק ארוך, חם, מנחם, כזה שהוא, פשוט, שם. לאלה מכם שיש להם את זה בדיפולט- מהר מהר לרוץ לבקש אותו עכשיו. נו? רצתם? עכשיו! חבל..אם יש חיבוק, חבל לבזבז אותו.

אני יכולה לעבור ימים עמוסים, מוטרפים, מוקפים, מתרוצצים, נינוחים, לחוצים. ובסופם- כל כך הייתי רוצה להתמסר לאיזה חיבוק. שניים גם בסדר.

ואין אדם בעולם שלא היה רוצה בדיוק את אותו הדבר.

ואין אדם בעולם שלא כמה למגע הבלתי משתווה הזה.

ואלה הם הרגעים שאני עוצרת הכל, והראש שלי מפליג לסיר הבשר של החיבוקים שהיה לי שם, בלונדון. החיבוקים של האנגלי היו משהו שהוא לא פחות מממכרים, עוטפים, רכים ומנחמים. לשקוע לזרועות המחבקות, לטמון את הראש בשקע שבין הכתף לחזה, ובתוך כל זה לעשות רי-סט. לשכוח הכל ולהיות ברגע הזה ולדעת שמחר בבוקר יהיה טוב יותר. לשקוע בזרועותיו של האדם שמכיר אותך הכי טוב מכולם ויודע שבדיוק עכשיו כל מה שאת רוצה זה חיבוק. אז, עכשיו אני מתגעגעת ללא לאות, קיבינימאט.

ושלא תבינו לא נכון- יש מיליון דרכים אחרות לעשות רי-סט, לשקוע בטוב ולהחליט שמחר יהיה טוב יותר.

איכשהו כרגע, בימים אלה, בין ראשון לראשון, בין טירוף אחד לזה שאחריו, במירוץ הזה שאני שותפה מלאה אליו, במרדף היומיומי אחר משימות, הצלחה, להיות "בסדר"- כל מה שאני רוצה זה חיבוק.

ומה יקרה בעבודה? לא יודעת. אני צריכה להחליט מה אני רוצה לעשות עם הקרשים האלה. הכתפיים שלי מרגישות צרות מלהכיל ובאמת כואב לי הגב כבר. הסטרס השתלט עלי ואני נאבקת בשדים היומיומיים שבאים בצורה של שאלות טורדניות "האם הז נכון בשבילך" "ומה אם עשית טעות" ומאולי כל זה לא נכון לך". אני לא מאלה שבורחים. אני לא רוצה לעזוב, כי קשה לי. אני רוצה להצליח. לא יכול להיות שהלכתי לשם, כי אני לא טובה מספיק. מצד שני, לא יכול להיות שאני כל כך מתקשה להצליח. מצד שני, לא יכול להיות שהעבודה, תהיה אשר תהיה, תגזול ממני את שלוות הנפש והנינוחות שבה אני אוהבת להתמועע. לא יכול להיות, שאחיה בפחד מתמיד שמה שאני עושה הוא לא בסדר. והרי אני יודעת שמה שאני עושה הוא לא בסדר. תכלס. יש לי מספיק שכל בקודקודי כדי לראות שאני עושה טעויות.

ואני שוכחת לשאול את עצמי :"אז מה". נו באמת. אז מה.

הצורך האובססיבי שלי להיות הכי מצליחה דווקא פחות מטריד אותי. יותר מטריד אותי, זה למה אני כל כך מתקשה להיות הכי מצליחה. למה אני מתעכבת מאחור, מתנשמת בכבדות ומצמיחה חצ'קונים בלי הכרה, כשפעם היו ימים והיו מקומות שבהינף אצבע הייתי בין המצליחות ביותר במקום העבודה.

אני לא אמרתי נואש עדיין. אני רוצה להצליח, אני רוצה להיות זו שיצביעו עליה ויגידו "זאת? אלופה. כל מה שאתם רוצים לדעת- תשאלו אותה". אני רוצה להיות זאת, שמצביעים עליה "זאת? כל מה שהיא נוגעת בו- מצליח. מקנאים".

אני רוצה להיות זו, שמגיעה הביתה בסוף יום עבודה, בסוף עוד יום עבודה נורא מוצלח, ונופלת לחיבוק שמחכה לה מתוך כח ושליטה ובחירה אמיצה.

שיהיה שבוע טוב וחיובי. בשאיפה ללא חצ'קונים ומיליון חיבוקים.