בשביל ההצלחה

תכלס. בדיוק לפני ארבע שנים עזבתי ללונדון. דצמבר 2007. מבחינתי נגמר המצעד הלועזי השנתי. עדיין לא סגורה על מי להקת השנה שלי או שיר השנה שלי, אבל מה שבטוח הוא שאני זמרת השנה

אני לא בעניין של סיכומים, אז יסלחו לי כל המסכמים והנרגשים לרגל חגיגות פתיחת שנת 2012. לא כי אין לי מה להגדיד על השנה שחלפה או על זו שתבוא, לא שאין לי אינספור חפירות, תובנות, פוסט-מורטם או ניו-איר-רזולשנס. יש ויש. אבל ברגעים אלה ממש אין בי כל תחושת שנה חדשה שנפתחת או נסגרת. סתם מוצאי שבת מלווה בהכחשה מתמדת שסוף השבוע נגמר ומחר נפתח עוד שבוע של טירוף.

ברוח זו אני שמחה לפתוח את שמו החדש של הבלוג, למי שעוד לא שם לב, בכך לחתום את הגולל סופית על הבריט החדשה וכל מה שהיא ייצגה. השם החדש של הבלוג מייצג עבורי את כל מי שאני בימים אלה. או, לפחות, את מי שאני רוצה להיות מעתה ועד עולם. אני אובססיבית בכל מה שנוגע להצלחה ומצליחנות והישגיות ושאר הירקות מהשוק הזה. אני אובססיבית אנד ווי לאב יו. במשך שנים שאני בוחשת בצלחת הזו ואוספת עדויות, הוכחות, קלישאות, סימוכין, עובדות והמצאות בכל מה שקשור למושג האמורפי הזה "הצלחה". שנים של התפתחות רגשית ואישית עדיין לא הביאו אותי לדרך הזו שבה אלך ואומר לעצמי בודאות מוחלטת: אני פה. אני בשביל ההצלחה.

ואני יודעת שממש ברגע זה אני מקוממת מספר אנשים יקרים קרובים לליבי.

אני יודעת, שעשיתי מספר דברים בחיים שעונים על מושג ההצלחה, שהובילו אותי להצלחות לא מבוטלות בחיי והכל בסדר. אני במסוגלות מלאה להביט על חיי ולהגיד: פה עשיתי את זה. שום דבר אינו בטל בשישים והכל שריר וקיים. אני מעריכה את עצמי ואת מי שאני, למרות שיש כמה דברים בהיסטוריית חיי שאני מתעקשת למחוק אותם מהספרים ועדיף שאך אחד לא יידע מהם. ובכל זאת. בהליכתי במסלול החיים שלי יש בי תחושה מטרידה ובלתי עוזבת, שיש תמיד משהו שאינו לגמרי שם. שאינו מושג. מפוספס. חסר. כמו המורה בכיתה ד': "הילדה שלך לא מממשת את הפוטנציאל שלה". אני לא מנתקת את עובדות חיי ואת התחושה הזו מחפירות פסיכולוגיות של שנים. כן, נכון, הרבה מזה תלוי בילדות ובחינוך (עאלכ) שקיבלנו פעם בלה בלה בלה. אבל, זה לא מה שמעניין אותי באובססיה הזו שלי. מה שמעניין אותי זה שאני מרגישה שאני לא נמנית על האוכלוסיה הזו שנקראת "מצליחנים" מכל מיני סיבות, שלא אפרט אותן כרגע. כן, זה סובייקטיבי. כן, זה סךקטיבי. יעני, עניין של בחירה. ואני בראש מורם וגאה מודה, שאני בוחרת באובססיה הזו ועד שלא אמצא את הדרך המדויקת עבורי, זו שאלך בה וארגיש שאחוז גדול ממני בא לידי מימוש אמיתי, לא אשקוט ולא אנוח.

הכל מגיע בהרמוניה מלאה עם חיי השגרה שלי. אני לא יושבת אבלה וחפויית ראש בפינה בחושך בדירה האפלולית שלי. נהפוך הוא, הדירה שלי מוארת וקסומה, מלאה בפרחים ופסלים שמייצגים זוגיות (נו, חייבים, אחרי הכל), ואני בטח לא יושבת בה, כי אני עסוקה עד מעל הראש באירועים חברתיים כשיש זמן, או מול הלפטופ בבית הקפה השכונתי. אבל, אני קוראת ובודקת ומחפשת ושואלת.

אני אוספת אל ארסנל האובססיה שלי מיני אנשים שאני תופסת אותם כמצליחנים. מסטיב ג'ובס דרך שי אגסי ועד לחבריי מזה שנים, כשכל אחד מהם מייצג עבורי פיסה מהפאזל הזה. אני לא יודעת מה אני מחפשת בדיוק. אין לזה שם. אין לזה צורה גשמית. ואולי פה נעוצה הבעיה. אילו היתה לי פסגה ממשית להגיע אליה, הדרך לשם היתה בהירה וכל השאר מכשול זניח.

וזה מה שאני מאחלת לעצמי לשנה החדשה הזו. לתקופה החדשה שדופקת בדלת עוד חצי שעה. שתהיה לי פסגה להגיע אליה. שתהיה לי פסגה ממשית וגשמית, כזו שאוכל להגיע אליה ולתקוע את הדגל ולנשום לרווחה שכבשתי אותה בדרכי שלי, בתעוזה, בנחישות ובאהבה גדולה. אני חושבת, שקביעת יעדים סטייל הוויות יכול להיות נחמד, אבל אולי לא בדיוק מה שאני מחפשת. אני עלולה להתחרט על המשפט הזה מאד מהר, אז נא לא לזכור לי אותו לאורך זמן.

מצעד השנתי הגדול לשנת 2011 מגיע לסיומו ולזכותו נרשמו מספר הצלחות גדולות מאד שלי. לרעתו נרשמו גם אכזבות מעיקות ודילמות קורעות-מח. ברשותו, אני אפנה לו את גבי כרגע ואפנה אל הבא בתור- 2012. ולשנה הזו אני מאחלת לעצמי לא פחות מגילוי הדרך להצלחה, זו שאני מגדירה אותה לעצמי ככזו, ללכת בבטחון ובהערכה עצמית אל עבר אופק חזותי וגשמי ומוחשי, לכבוש לא מעט יעדים בדרך הזו, כאלו שאני אגדיר לעצמי וכאלו שיהיו מדויקים בדיוק לדיוק המרבי. כן, זוגיות ואהבה ומשפחה זה חלק מהעניין. כן, פיתוח חיים יצירתיים בעלי ערך מוסף מצטרפים לעניין. כן, יציבות כלכלית. כן, קריירה וחיבור אליה. וכולי וכולי וכולי. אני עוד לא יודעת להגיד אם יש או אין מג'יק סטיק.

אתמול בעיצומה של ארוחת ערב עם חברה שלי כבר מיליון שנים, ניהלנו את השיחה הזו, שוב.אחת הטענות שלה היתה, שרוב אנשים חיים בשרידות אומללה, לא גומרים את החודש, מביאים עוד ילד לעולם ועוד אחד, חוזרים להורים וחיים קשה קשה. אני, רגישה למילים שכמותי, הצרימה הכאיבה לי באוזן ותיקנתי אותה מיד: "הרבה אנשים. לא הרוב. הרבה". ומיד אחר כך הוספתי "יש הרבה אנשים שהם מצליחים. יש הרבה אנשים שלא". ואחר כך שאלתי אותה, ואותי, לאיזו קבוצה היא היתה רוצה להשתייך. היא, באופן מאד מעניין, מיד הסבירה לי שכל החברים שלה יש להם כסף מההורים, או בירושה. אותי עניינו שני דברים: מעניין שהצלחה בשבילה זה רק כסף. מעניין שהיא בוחרת להסתכל רק על אלה שיש להם סתם ככה כי יש להם.

אתמול הלכתי בתל אביב באיזשהו רחוב. כל הזמן ראיתי מחורים עם עגלות ותינוקות. כל הזמן. באותה שנייה נזכרתי איך לפני עשר שנים הלכתי באותו רחוב בדיוק וראיתי רק בחורים חתיכים נוטפי הורמונים ו/או זוגות צעירים שכובשים את ברי-העיר כל ערב.

אנחנו בוחרים לראות את מה שאנחנו רוצים לראות. חברה שלי רצתה לראות רק את אלה שיש להם כסף מההורים והחיים שלהם, כנראה או לכאורה, נורא קלים. אני בוחרת לראות את אותם אלו שרואים בכל משבר מנוף ובכל אירוע- הדמנות. לפני שחזרתי לארץ, בחרתי לראות את כל אלה שיש להם חיי נישואין וילדים ולכן בחרתי להישאר שם, רחוק. כשחזרתי לארץ בחרתי לראות את החברים שלי, האנשים האלה, בלי קשר להיותם נשואים או הורים או מנכ"לים של חברות. כשהתאהבתי, אז לפני ארבע שנים, בחרתי לראות את האהבה.

כל יום אני מזכירה לעצמי שיש לי את חופש הבחירה כמעט בכל דבר בחיי. נכון, הכי קל להגיד "ההורים שלי דפקו לי את החיים". או "אני מסכנה, להורים שלי אין דרך לעזור לי". ובכן, מסכנה היא זו שמחטטת עכשיו בפחים בקינג ג'ורג', או זו שהזריקה לעצמה עוד מנה כרגע.

באמת, קצת פורפורציות.

אולי אלו הן תובנות של אוטוטו בת ארבעים. עוד יתרון עצום ותרשו לי להיסחף.

אז אני עם כוס יין אדום מרלו עלא-פיצוציה-גבעתיים עכשיו, מרימה לחיים ומאחלת שנה אדירה. הצלחה במציאת הדרך שלי ושלכם ושהפסגות יישארו תמיד בהישג יד. אחרי הכל, לא ממש בא לי על האברסט. תבור יכול לגמרי להספיק לי.

שנה טובה.