בשביל ההצלחה

כל פעם, כשיש לי איזה unfinished business עם מישהו או עם משהו, תיכף אני מרגישה את זה בגוף שלי. 

רוב החברים שלי מעידים עלי כ"ראציונאלית" או "לוגית" או כל מה שתרצו במסגרת הסופרלטיבים האלה. כן-כן. אני תמיד זאת, שאבוא עם ההסבר הרציונאלי ביותר למצב הרגשי ביותר. אני תמיד זאת, שאדע להצביע על הסיבות הלוגיות, הפרמטרים ההגיוניים ואי לכך ובהתאם לזאת- הפתרונות המציאותיים הנראים לעין, כדי לפתור את הדילמה, בין אם היא רגשית או עובדתית. כי אצלי בחיים- הכל זה עובדות. אם אין עובדות- אין לי הסבר לזה וגם לא בא לי להיכנס לזה. למה להיכנס לפלונטר של סיבות משוערות לסיטואציה שכל כולה רגש, אמוציות, היעלבויות ופגיעה רגשית? אין פה עובדות, אין פה מציאות, יש רק פלונטר סבוך, ולטעמי מיותר לגמרי, של מחשבות, השערות, ניתוחים ועומקים חשוכים. זה, מבחינתי, דד-אנד. תבואו אלי עם הסבר אמיתי על מה שקרה, על מה שהיה, כרונולוגית או לא- ואני אוכל להביא איזה הצעה לפתרון או שניים.

בהתחלה חשבתי, שככה זה צריך להיות וממש לגמרי לא הבנתי את אלו שנהנים מלהיכנס לפלונטרים ולניתוחים פוסט-מורטם על ההוא שעזב אותי, ההוא שעזבתי אותו וההוא, שאני חולמת עליו בלילות. באמת שלא הבנתי. כאילו- מה לא ברור? אם הוא לא מתקשר, לא מחזיר טלפונים ונורא קר בטלפון- הוא לא רוצה אותי. ואם הוא לא רוצה אותי- אז שילך להזדיין. הלאה-הלאה חדש-חדש. ובאמת היה חדש, שלא תהיינה טעויות. אחרי כל קטע כזה (והיו מלא! מלא!) הייתי מתאוששת יותר מהר מכדור שנופל לאדמה. בשניות. שום צליל לא היה נשמע מליבי המחוסן ותיכף הייתי ממשיכה הלאה.

אחר כך ואחרי כל מיני עניינים שעברתי בחיים, התחלתי לראות את השבירות האלה קצת אחרת. להרגיש אותם קצת אחרת. כל התאוששות היתה מלווה בשאלות מהסוג של "מה קרה כאן, שאפשר לעשות אחרת בפעם הבאה". אבל, אף פעם זה לא היה "מה עשיתי רע שזה קרה לי? למה לי זה קורה" וכולי וכולי. מבחינתי, שאלות מהסוג הזה לעולם לא תקבלנה תשובה הגיונית ולכן אין שום טעם להתעסק בהן.  

ואז, לפני שנה בדיוק יצאתי עם איזה מישהו. מהאינטרנט. הכל התחיל מושלם. הייתי על ענן גדול ותליתי תקוות במערכת היחסים החדשה שנוצרה לה. כמובן, שהתעלמתי מכל תמרורי האזהרה הנהירים מאד שהתרוממו מולי לאורך כל הדרך. הכל היה מגניב. יצאנו, דיברנו, היה סקס בסדר, בילינו (קצת) והשגרה הזוגית נעמה לי מאד. היתה לו יומולדת ואני השקעתי בהפקה מדהימה של פיקניק בים בלילה עם כל מיני הפתעות מרגשות. ואז היתה לי יומולדת והוא השקיע בארוחת ערב אצלו בבית. בבוקר נפרדו דרכינו כרגיל ואני הלכתי הביתה. וזהו. ומאז נעלמו עקבותיו. נעלם. התאייד. התפייד. מה שתרצו. בום. ככה. חודש בדיוק.

אחרי שבוע הצלחתי לאתר אותו והוא אמר לי שהוא יודע שיצא מנייאק אבל הרגיש ש"אני לא מתאהב". סגרתי את הטלפון והתבאסתי. משהו כמו שעה. אחרי שעה של קפה בשדרה החלטתי שזהו וזבנג- יצאתי מהכל. כאילו כלום. כאילו אף אחד לא זרק אותי מכל המדרגות בבוז אמיתי לפני שעה.

ואז הבנתי שמשהו לא בסדר. שככה זה לא יכול לעבוד. מן הסתם, לא התאהבתי בו וברור לכל, שהדפקט הוא לוזר אפסי מבור הגיהנום. אבל, מאחר ולא בדפקט עסקינן- הבנתי שאצלי, ממש פה, משהו לא נורמלי. קצת, אעפס, לא הגיוני כזה. לא הגיוני, שאני ככה לא כואבת. לא מתרגשת. לא נעלבת. ואם זה "לא הגיוני"- אז אני חייבת לקום ולעשות מעשה ולבדוק את זה. איך הלב שלי לא נשבר אף פעם. עובדה. עובדה שאני לא מתרגשת מכלום.

מאז עברתי שינויים עצומים. עזבתי עבודה, עברתי טיפול, אימון, הסתכלות עצמית וכל החרטא הזה. שנה אחורה- ואני באמת מתקשה להאמין שאני האדם שיכול היה לעבור את כל השינויים האלה "ולהישאר בחיים".

אחד מהצעדים, שפסעתי בדרך לגן עדן, היתה להיפרד מחברויות, שעושות לי רע ולחזק את אלו שמחזקות אותי. וגם- להבין, שזה בסדר להיות קצת ריגשי. קצת. בקטנה. להיעלב ואפילו להחזיק בזה, להיפגע ואפילו להגיד את זה בקול רם. להתעלם מהעובדות ולהסיט עין מהמציאות ולו לרגע קט, כדי לקדם בברכה את הפלונטר הרגשי- גם שלי. גם של אחרים.

נהיה מזה לא רע. לא רע בכלל. אני מסתכלת על עצמי היום במערכת היחסים הנוכחית שלי ואני מודה, שלפעמים אני כל כך לא מאמינה שזאת אני שם, שאפילו צביטה לא עוזרת. נכון, שהעובדות והמציאות והלוגיקה באשר הן עדיין משחקות משחק מרכזי בחיים שלי, אחרי הכל אני לא סרט הוליוודי, אבל התפנה לו מקום עצום אצלי בלב לריגשי. להקשבה. לקבלה. כאלה, נו. (הנה- אפילו עדיין נורא מביך אותי להשתמש בסופרלטיבים האלה).

יש עדיין מקומות שבהם אני בוחנת את עצמי מה קורה לי בתחום הנ"ל. אני, למשל, בן אדם שלא בוכה. בחיי. כלום. אפילו לא גוש. לפעמים בסרטים- אבל רק כשאני לבד. בחושך. אני נורא נורא מקנאה שאלו שבוכים, שמוציאים ככה הכל החוצה. איזה מגניב להם. אותי, למשל, קשה לרגש נורא. אפשר לרגש קצת. אבל "מאד"? קשה. זה לא אומר שאני לא רוצה- רוצה מאד!

מי שלא מכיר אותי, בטח חושב שאני איזה גוש קרח, ייבוא ישיר מפאקינג בוקרשט. ובכן- אני לא. גוש הקרח נמס והכל בסדר במסגרת הטמפרטורה הרגשית. רק צריך עוד טיפ'לה להמיס איזה גושון אחד או שניים ואני אהיה בשלה לחלוטין לאיזה בכי טוב ככה, בשביל הכיף.

שני אירועים מרכזיים קרו השבוע, שגרמו לי לעצור פתאום ולהביא את הסיפור המשמים למעלה. כבר אמרתי, שכשיש לי איזה סיפור בלתי נקי עם מישהו או משהו נהיה לי "מלוכלך" בחיים. אני לא רגועה, כואבת לי הבטן, יש לי חצ'קונים, ויש לי "רעש" כזה בחיים, נודניקי כזה, שמפריע לי לזרימה הטבעית שלהם. אז, יש לי את עניין העבודה ואת עניין החברים. בלי להיכנס לפרטים, כי זה כבר ממש ארוך ומשעמם, נהיה לי בלאגן בעבודה ונכנסתי למתחים ארוכים וכואבים (מאד!) עם הכוכב- החברה שלי שהביאה אותי לעבודה ותפקדה כמנהלת ישירה שלי. המתחים היו באמת קשים וכבדים, וליוו אותי כל בוקר לעבודה עם הרבה תוצאות מקצועיות מכאיבות.

לפני יותר מחצי שנה היתה לי חברה טובה. טובה מאד. שבעקבות אירועים כאלה ואחרים יצאה מחיי באותה מהירות שנכנסה אליהם. כמו סכין חותכת, היא לא היתה יותר בחיי ומאז יצא לי לשמוע עליה הרבה, מחברה משותפת.

שני האירועים האלו הביאו לי כאב לא קטן בזמן האחרון. ישב לי ככה בפינה קטנה/גדולה בראש ותקתק. ושני האירועים האלו באו לקיצם השבוע. שתי החברות, באופן נפרד לגמרי, כמובן, הרימו אלי טלפון ובשיחת קפה אחת בשדרה הכל נעלם כלא היה. הכל. ככה. בדקות. מכל אחת מהשיחות האלה יצאתי כאילו ירדו ממני איזה 50 טון. ורק כשזה קרה- הרגשתי, שהיו עלי 50 טון. זאת תחושה שאין שנית לה. כל כך כיף. כל כך שקט. והנה משהו, שאפילו עובדות לא יכולות להסביר. שאפילו טיפה של רציונאל לא רלבנטית אליו. ובכל זאת נשארתי בחיים...

גם הדפקט מלפני שנה וגם האירועים האחרונים הביאו אותי מול עצמי. לפני שנה אפילו לא התרסקתי על הרצפה כשההוא עזב אותי. לפני שנה לא הייתי מבינה ריסוק ליבם של אנשים אחרים, כשמשהו קרה להם. כשהחברה "חתכה" ממני לפני חצי שנה, היא עשתה את מה שאני ידעתי לעשות מצוין עוד הרבה לפניה. בחייאת- אני המצאתי את זה. תנו קרדיט.

היום- אני פתאום לא מסוגלת כל כך לעשות את זה. זה הפך להיות קשה. אני לא אומרת, שזה לא עובר לי בראש לפעמים, בכל מיני סיטואציות. הרי אין קל יותר מאשר לחזור על ריטואל העבר ולתפקד כמכונת אוטומט.

אבל אני לא יכולה. לא בא לי. בא לי להיות ריגשי. עדינה יותר. רגישה יותר. ממתינה יותר.

בשיחה שלי עם הכוכב השבוע אמרתי לה: "הספונטניות שלך בגיל 30 לעולם לא תהיה הספונטניות שלך בגיל 20". והבהלתי את עצמי כשאמרתי לה את זה. בעיקר, משום שזה נכון ושאני מכירה בעובדה, שככה אני חיה היום. אוי מיי גוד. איזה זקנה נהייתי.

החברה השנייה, בשיחת ההשלמה שלנו השבוע, אמרה לי משפט חזק יותר, שהצליח לשים לי את אירועי החודשים האחרונים בספוט אחד: "כל יום זה בחירה מחדש, כל יום אנחנו בוחרים מחדש".

אשכרה. אשכרה.

בינתיים, אני עוברת עם עצמי כל מיני עיניינים, שאפילו אני לא יודעת מה הפשר שלהם. כבר אמרתי שנהייתי נקבה טיפוסית? אויאויאוי. אני לא יודעת למה, כל שבת בערב, נופלת עלי עצבות מעצבנת, אני נהיית קצרת רוח ולא בא לי על אף אחד ושום כלום. ואל תגידו, שזה בגלל יום ראשון, כי זה לא. מצד שני, להגיד ש"אני לא יודעת מה קורה לי"- זה גם לגמרי לא נכון. אחד הדברים ששברו אותי השבוע והפילו אותי לרצפה חזק, זה כל מיני עניינים בריאותיים שאני עוברת. סוג של משהו, שאני לא מצליחה לעבור אותו ברגוע והוא מטריד אותי כל הזמן, כל דקה ביום. בעיקר, העובדה, שאני לא בריאה. שאני לא מחוסנת. זה גומר אותי. אני מודה. זה מלחיץ אותי. אני מודה.

אז זהו. משאית הזבל באה שבוע שעבר וניקתה לי אחו שרמוטה של זבל. שיט מרוכז. חרא שהצטבר והפריע למהלך התקין של החיים שלי.

אבל, אתם יודעים מה זה אומר? ה"ניקיון" הזה? ה"פינוי זבל" הזה?

נו! שזה תיכף מפנה מקום לזבל חדש.

מה, לא?

שיהיה שבוע נפלא ובריא. מכל הלב.