בשביל ההצלחה

(או בעברית: כשהאדם חושב, אלהים מגחך )

כבר יותר מחודש שנעלמתי ככה מעל דפי הבלוג. כבר חודש ככה אני מנסה להתחיל, כותבת שורה-שתיים ומתייאשת ועוזבת עד לפעם הבאה. כשהפעם הבאה הגיעה כבר החלטתי לוותר עד שתגיע הפעם שאני אוכל להמשיך יותר ממשפט פתיחה.

אז, הנה הגיעה הפעם הבאה. אני מקווה שאני אוכל למשוך עד הסוף.

כל כך הרבה דברים קרו לי בפאקקטה חודש וחצי האחרונים, שאין לי בכלל מושג מאיפה להתחיל ואיך להמשיך.

הכל התחיל להסתדר לי בחיים כמו תשבץ שמתמלא לאט ובתחכום. עוד הגדרה ועוד אחת. עבודה, זוגיות, אושר, שמחה. עכשיו, תנו לי את התשובה לחמישים מאונך, ארבע אותיות, הורס שמחות, הורס תוכניות, חרא מרוכז, דופק אושר, הורס בריאות (תרתי משמע) ומחולל מהפיכות. התשובה בהמשך. מסתתרת בגוף הפוסט.

לפני חודש התחלתי בתכנוני המשך החיים המופלאים שלי. הייתי בעוד וויקאנד מ-גניב לגמרי בלונדון, "ניקיתי" כל מיני זבלים בחיים שלי (AKA הפוסט הקודם), האהבה הלכה והתחזקה, ובעיקר ביליתי את ימיי ולילותיי בפינטוזים ורודים, מלאי כינורות ופרפרים, על איך אני סוגרת את כל עינייניי בארץ ומתקפלת בעליצות ללונדון הזוהרת ומחכת-האהבה שלי. במקביל, נהיו לי סרטים בעבודה, כל מיני העברות תפקידים, סכסוכי מנהלים וסכסוכי-חברות למיניהם. ובכל הסכסוכים עלא-מזרח-תיכון האלה הפגיעות שלי מהם התקטנה לכדי שלוש דקות ולא יותר, כי הכל, הרי, זמני. עוד מעט אני מתפטרת ונוסעת. לונדון מחכה לי והטלוויזיה שם הרבה יותר טובה. תכלס!

באופק חיכתה לי הנסיעה המיוחלת של ספטמבר. את כרטיס הטיסה רכש לי האנגלי עוד ביוני, עת פרחה לה האהבה לראשונה, ושנינו ספרנו את הימים לקראת ה- 7 בספטמבר, לקראת שבוע שלם של לונדון ופרבריה וחיבוקיה. תכננו טיול לווילס לאיזו בקתה קסומה, תכננו ביקורים באיקאה, כדי לקנות מלא מלא דברים יפים לבית, תכננו ארוחת ערב אצל החברים שלו בערב ראש השנה, ותכננו הרבה לילות של אהבה וימים של חיבוקים, ותכננו ותכננו ותכננו. וחיכינו. החופש שהזמנתי בעבודה כבר היה מוכן ומזומן ולא הפסקתי לספר לח'ברה בעבודה על ההופעה של פוליס ב-9/9. כולם קינאו. נו, בטח. הופעה של פוליס, האיחוד, בלונדון, כאילו??? אני חופשי הייתי מקנאה בי.

שבוע לפני השביעי בספטמבר התקשרתי לאמא שלי במקרה. יום שישי באיזה עשר בבוקר. הייתי אחרי רופא שיניים והתכוננתי לסידורי שישי כולל קפה בשדרה. סתם התקשרתי והיא סתם אמרה לי שהיא רוצה ללכת למיון כי היא כבר לא יכולה להרגיש לא טוב. שלושה חודשים היא הרגישה לא טוב. חשבנו שזה חרדות. חשבנו שזה בגלל שהיא הפסיקה לעשן בבת אחת אחרי שעישנה שתיים וחצי קופסאות ביום שלושים וחמש שנה. סתם, נו. אחרי חצי שעה דיברתי עם אח שלי, שבישר לי, שהם מוזעקים באמבולנס לבית חולים, כי המצב שלה קריטי.

נו. נסעתי צפונה יותר מהר מדפיקות הלב שלי, וזה היה קרוב להתקף לב. עזבתי הכל בבית ככה וטסתי בפורד פוקוס למיון של בית החולים הכי נורא במדינה. כשהגעתי, ראיתי אותה מחוברת לחמצן, לבנה כמו מת, מבוהלת עד אימים, מחוררת-ורידים וממתינה. מסביבה כבר היו אח שלי ודודים שלי. אחרי כמה שעות אישפזו אותה בפנימית משהו בבית החולים הנורא ואז התחלנו לחכות. וחיכינו. וחיכינו. וכל הזמן הזה היא מחוברת למסיכת חמצן עם קיבולת גבוהה והלחץ דם שלה הגיע לשמיים. אחרי יומיים בבית חולים כבר הבנתי את כל הטרמינולוגיה והבירוקרטיה והרנטגנולוגיה והההיסריולוגיה שיש בעולם. מעבר לעובדה, שאנחנו היינו בפניקה וניסינו להסתיר ממנה את הסיפטומים של הלחץ שלנו, האחיות והרופאים בבית חולים הזה דאגו "להשוויץ" בפניקה שלהם לידה כל אימת שהתאפשר להם. הם היו נעים לידה בריחוף בחדר, מתלחששים, באים כל כמה דקות לבדוק משהו, לחורר עוד איזה וריד, לבדוק עוד איזו בדיקה. הם הביטו בנו כל הזמן בעיניים מרחמות ומלאות אמפטיה, ולא הרבו לדבר בפרטים. אמא שלי מצידה נכנסה להיסטריה פרטית משלה, מה שלא הפתיע אף אחד, מאחר והיא כזאת מאז ומעולם, ומה שלגמרי לא "טוב" במצבים כאלה. חוסר הוודאות הרג את כולנו.

מאז אותו יום שישי לא חזרתי כמעט הביתה. ביליתי בבתי החולים רוב היום, התרוצצתי בין רופאים ואחיות, בין בדיקות לעובדות סוציאליות והתחרפנתי לגמרי.

הרופאה האחראית, מטר שמונים ומשהו, אסרטיבית ומשתלחת ביקרה אותנו כל יום בחדר. יום אחד היא אמרה לאמא שלי בעיניים משולהבות: "אין לך סרטן! זה לא סרטן! וזה לא מהעישון! יש לך איזה דלקת שאנחנו לא מבינים מה זה. ואם יש לך סרטן- אני אין לי מה לעשות ברפואה" ונעלמה מהחדר.

אחרי ארבעה ימים של אשפוז משמים בבית חולים הקטן והזוועתי ישבתי עם אמא שלי בחדר ודיברתי איתה. היא בכתה. ואני ניסיתי להרגיע אותה. ואז נכנסה המתמחה, ד"ר אנה, ואמרה לי: "תתכוננו. מחר אתם עוברים לרמב"ם ולא חוזרים יותר. אמרו לי למסור לך" והתעופפה מהחדר כמו ציפור היסטרית. אני תיכף זינקתי מהכיסא ורדפתי אחריה: "מה'זתומרת? למה רמב"ם? מה קרה? מה זה ככה את מודיעה לי?" ד"ר אנה הביטה בי שוב ברחמים ואמרה לי שככה אמרה לה הרופאה האחראית וזהו. שנייה אחרי זה כבר הייתי במחול שדים מטורף, כי רצינו להעביר אותה בכלל לתל השומר. הרופאה האחראית, שבכלל לא היתה באותו יום בפנימית,  אמרה לי ש"אין בעיה אתם רוצים תל השומר בסדר. אבל הבית חולים שלנו לא עובד איתם אלא עם רמב"ם. אז ניתן לכם מכתב שחרור ואתם תזמינו אמבולנס ותעשו מה שבא לכם. רק שתדעי אמא שלך לא יכולה לנסוע בלי חמצן. תסתדרו".

שעתיים וחצי אחר כך הרופאה הזאת הגיעה לבית חולים כדי לדבר איתי. היא סגרה את הדלת אחריה והורתה לי לשבת. ואז היא פתחה את המחשב והתחילה לדבר. ואני כתבתי. כי איך אני אזכור. והיא נאמה איזה שעה ככה על המצב של אמא שלי. והיא פתחה את ה- CT שלה והיא פתחה את ה- CT של אדם בריא והראתה לי את הריאות שלהם. ואני ראיתי את הריאות של אמא שלי ונהיה לי שחור בעיניים. והיא המשיכה לדבר על מה הסיכויים שיש לאמא שלי כל מיני דברים ו"כן, בהחלט יכול להיות שיש לה גידול סרטני מופשט, שכנראה כבר לא יהיה מה לעשות בשביל זה". כששאלתי אותה "אבל לפני יומיים אמרת לנו שזה לא סרטן?" היא התחמקה בעדינות והפליצה איזה תשובה. אבל, תכלס, למי יש אנרגיות לריב איתה עכשיו? להוכיח לה שהיא מטומטמת? אמא שלי במצב קשה, אין זמן.

עברנו לתל השומר ביום שלישי וביום חמישי ביטלתי את כרטיס הטיסה. כל המשפחה סבבה במחול השדים המטורף הזה כל החודש. טיפלתי באמא שלי כמו שחשבתי שיקרה רק עוד עשרים שנה. סעדתי אותה, רחצתי אותה, החלפתי לה בגדים, שוחחתי איתה אינספור שיחות וכשמאסה בחייה בפעם המי-יודע-כמה שאלתי אותה אם היא לא היתה רוצה לראות אותי מתחתנת ולהחזיק את הבן שלי קצת לפני מותה. היא ענתה שכן, אבל. אני נחנקתי מהדמעות, כששאלתי אותה את זה.

בתל השומר כבר היינו בידיים מקצועיות וכל התהליך היה מאד מהיר. בתל השומר כבר הודיעו לנו שיש לה סרטן ריאות קשה ושהמצב שלה לא טוב. בשלב הזה כבר התמוטטתי לגמרי והיה לי ערב אחד בתל אביב, בדירה המהבילה, בשקט שהיה בחוץ, שכבר לא יכולתי יותר. היה לי צר מלהכיל את המחלה של אמא שלי, את הדימיונות של ההתכלות האיטית, את הריבים המשפחתיים, את הלחץ של המשפחה, את התמוטטות חלומותיי ואת ההבנה ששום דבר לא יהיה יותר אותו הדבר. בעיקר היה לי קשה לקבל את העובדה שאמא שלי, צעירה בת 61, תבוסתנית וקורבנית כל חייה, אולי לא תוכל להיות שותפה ברגעים הכי יפים בחיי שיבואו, מתישהו. סרטן. סרטן ריאות קשה. זה לא הפסיק להדהד לי בראש כל אותם ימים. עד עצם הרגע הזה ממש.

בינתיים, אחרי משבר ביטול כרטיס הטיסה הודיע לי האנגלי שהוא בא לארץ. שהוא בא ל-11 יום ויהיה פה איתי בראש השנה, ביום כיפור. הוא בא, כשהוא יודע, שימיי ולילותיי יעבור בלחץ ובביקורי בית חולים ושאני לא אוכל להעניק לו גוד-טיים כמו בזמנים רגילים. הוא בא, כדי להיות איתי ולתמוך בי במצב הבלתי-נסבל החדש הזה. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר ותיכף התאהבתי עוד יותר חזק ועוד יותר עמוק. תכלס? לא מכירה הרבה אנשים, שהיו עוזבים הכל ומגיעים למצב קשה ומביך עבורם, בעיקר משום שהתוכניות השתבשו. מאד השתבשו.

הוא נחת בערב ראש השנה בצהריים ואני התרגשתי כמו בת 16. בערב ראש השנה קיבלתי פטור מהבית חולים והלכנו לחגוג באופן פרטי ורומנטי במסעדת "רפאל", על ספה מול הים. בתוך הכאוס והדיכאון, לא היתה מאושרת ממני. כל 11 הימים שהוא היה פה. הכל התגמד. הכל נהיה אפשרי. מצאתי עוד כוחות ועוד כוחות. הייתי חוזרת מבית החולים ממוטטת ותיכף מתאוששת. יצאנו. בילינו. היינו יחד. ישנו ביחד. קמנו ביחד. נסענו ביחד להכיר את אמא שלי. להכיר את ההורים שלו. פגשנו את החברים של כולם. רבנו. השלמנו. היינו כאילו בתוך חיים רגילים, שגרתיים, של זוג, שחי ביחד הרבה זמן. כל הזמן הזה חיכיתי שמישהו יעיר אותי מהחלום הרע, ואני אקיץ אל המציאות הקודמת, הרגועה, המפנטזת, אל מעבר חלק ללונדון.

אף אחד לא העיר אותי והוא נסע חזרה תיכף אחרי יום כיפור. את החלל העצום שנפער אחרי שהוא נסע, עוד לא הצלחתי למלא עד עכשיו. כל יום הוא חסר לי יותר והגעגועים הפכו לבלתי נסבלים.

בינתיים, אמא שלי התחילה טיפולים כימותרפיים. מצב הסרטן הוא די רע, ולא נותר אלא לראות מה יקרה. האינטרנט סיפק לי את כל המידע שהייתי צריכה ואני כבר יודעת שחייה לא יהיו ארוכים. נכון, שיש שוברי-סטטיסטיקות, אבל אני, ברשותכם, אופטימית זהירה ביותר.

בעבודה הבינו אותי ואת מצבי, ואיפשרו לי לקחת כמה ימים שאני צריכה. ונעדרתי המון. המון. הייתי מגיעה כל ערב הביתה ומתרסקת על המיטה בשינה ללא חלומות עד הבוקר ולטקס החוזר של ארוחת בוקר לאמא במיטה באונקולוגית.

ביום ראשון האחרון היא שוחררה הביתה. אחרי חודש וקצת שלא היתה בבית. המצב שלה לא טוב בכל מיני מובנים, בעיקר בפן הנפשי ואנחנו מנסים להכיל את כל זה ולהתמודד עד כמה שאפשר. כל בני המשפחה נמצאים על האדג' כל הזמן. נקרעים בין הדאגה הטרופה לאמא לבין הדאגה המתוסכלת לעצמנו ולחיינו מופרי-השלווה. היום ממש מצבה שוב רע ואני אוטוטו בדרכי אליה להיות איתה עד מחר.

ובתוך כל זה חגגתי אתמול 35. פעם ראשונה מזה חודש הייתי כל היום עם חברים, ביליתי, שכחתי, צחקתי, ניסיתי לשכוח. היה יום משו-משו. האנגלי מילא את ליבי כשהתקשר בשתיים עשרה ודקה ושלח לי זר פרחים עצום וגדול בבוקר. הילכתי על ענן גבוה אתמול והשתדלתי להרגיש את האושר בחיי בכל רגע ורגע.

אני לא יכולה, שלא לחשוב "למה". או "איך עכשיו". פתאום, כשהכל הסתדר והיה מוכן בקו הזינוק. פתאום, כשהתשבץ מתמלא בדיוק לפי התוכנית. אני כל הזמן מנסה לחשוב מה המסר. אני יודעת, שזה לגמרי רוחני ולגמרי לא-פרקטיקלי. עדיין- יש משהו בזה, שדווקא עכשיו כל זה קרה לנו. ולה. לאמא שלי. אני זוכרת, שכששאלתי אותה אם היא לא רוצה לראות אותי מתחתנת, הבנתי שבפעם הראשונה בחיי זוהי לא אימרה אמורפית, הזויה ותלושה. אלא אמיתית, קיימת וברת ביצוע. שיכול להיות שזה באמת יקרה והיא תספיק. ואני אספיק. שיש לי אהבה אמיתית וקיימת. שיש לי אימרה פרטית ואמיתית והבטחה, שיכול להיות שאוכל לקיימה עוד לפני לכתה ממני. שיש לי זמן להיפרד ממנה. מספיק זמן כדי שאוכל להראות לה שיש לי הכל. את כל מה שרצתה שיהיה לי. כל מה שאני רציתי שיהיה לי.

האימה, שלא נותר לנו עוד זמן ביחד ושהיא חולה במחלה חשוכת-מרפא, לא מרפה ממני כל רגע ביום. הפחד הזה הוא משתק ממש. הפחד מהמוות שלה, מהמחלה הקשה שלה, מההפסד שלי את החיים שלי בדרך. מכל מה שקורה לי עכשיו.

אח שלי, שאינו אדם מרבה-מילים ואין בינינו יחסי קירבה חמים, אמר לי שלשום שהוא לא רואה סיבה שאני אעצור את החיים שלי. כששאלתי אותו מתי הוא חושב שכדאי לי לעזוב ללונדון הוא ענה לי:"אתמול". אני נפלתי מהתרגשות ותיכף הודעתי לאנגלי ותיכף חזר לי הוורוד ללחיים והתחלתי לפנטז. שוב. back to the original plan.

אני עדיין לא יכולה להגיד בוודאות מה יקרה ומה יהיו הצעדים הבאים. בתוך כל האירועים האלה הבנתי, עד כמה אני ברת מזל בחיי. ברת מזל שיכולתי ליצור השלמה עם אמי החולה, אחרי שנים של כעסים והאשמות. שיכולתי לשוב ולהיות הבת שלה והיא אמא שלי בהרבה אהבה, קירבה ונתינה. ברת מזל, שאיני לבד בעולם. שיש עוד אנשים בחיי שיכולים לתמוך בי ולתת לי את המשענת, ברגע שאבקש. שיש לי משפחה, שמפרגנת לאהבתי ולזוגיות יוצאת-הדופן שלי. שיש לי את האנגלי, שתומך, ואוהב, ומקשיב, ומחבק אותי כשהכתפיים שלי רועדות מבכי, וזה קורה הרבה. המון. שיש לי את המקום הזה בזוגיות שלנו, שאני יכולה להתפרק ולהתרסק לתוך זרועותיו, בלי פחד שילך, או יצחק, או ייבהל, כמו הרבה אחרים שהכרתי עד היום. והוא יישאר ויתמוך ואנחנו נחזיק מעמד ואנחנו נתאחד, בקרוב, בקרוב מאד. ברת מזל על כל מה שיש לי.

ולמרות הכל ולמרות הגיהנום הפרטי שלי- תהיה זו שנה טובה, נקייה, נעימה, שלווה, מאושרת, עם הגשמה, שנה של ביחד, שנה של אהבה מתגברת, של צחוק, של שמחה, של חיבוק ותמיכה. אני יכולה לעשות את זה. אני יכולה לקבל את כל זה. אני יכולה לעמוד בכל אתגרי הכימותרפיה והסבל של אמא שלי- כי אני לא רואה ברירה אחרת בשבילי. זה או זה- או ליפול ולהישבר ולוותר.

וזאת- לא אופציה מבחינתי.

היה לי כיף לשוב ולכתוב. יש לי עוד הרבה לספר על מה שקרה אותי בחודשיים האלה ועוד לא סיפרתי, אבל, החלטתי לספר את הכואב ביותר עכשיו, כדי להיפטר מזה. היה משהו בלהיזכר שוב בכל האירועים.

בברכת אלכסון כואב.