בשביל ההצלחה

ככה זה. יום שבת. תמיד ביום שבת בערב אני נהיית עירנית והגוף מסרב להיפרד מהיום, רק בגלל שמחר יום ראשון.

אבל, השבוע זה קצת שונה, כי עוד חמישה ימים אני נוסעת ללונדון. כבר הודעתי לאנגלי, שאני מגיעה לשם ותיכף הולכת להתרסק אל תוך זרועותיו ולא לחשוב על שום דבר שלושה ימים. כי שלושה ימים זה כל מה שיש לי שם שבוע הבא.

מצבה של אמא שלי לא רק שלא הוטב, אלא אפילו החמיר והיא עוברת סבל פיזי ונפשי רב. מאחר ולא היה לנו כח עזר, או עובדת זרה, או מטפלת או מה שלא תקראו לה, נאלצנו אני ואח שלי לחלק בינינו את הטיפול באמא שלנו החולה בסרטן. הייתי שם שלושה ימים ושני לילות מאד קשים, שבהם נאלצתי בעיקר להקשיב לתחינותיה, שכל זה ייגמר כבר ושהיא רוצה ללכת לישון ולא לקום. האמת? אפשר להאשים אותה? האמת? היו רגעים, שכך ממש ייחלתי עבורה. ועבורי. ועבורנו. הרגעים האלה ממשיכים כל הזמן ולא מרפים ממני. אין קושי רב יותר מלראות אדם הקרוב אליך סובל כל כך. נכון, שאין קושי רב יותר מאשר לאבד אדם הקרוב אליך כל כך, נגיד אמא, אבל כשהוא הולך לאיבוד בכאב גדול- הייסורים שייכים לכל הסובבים אותו. מושכים למטה כמו מגנט צורב ונושך.

בדיק אמרתי השבוע לחברה שלי, שבכל פעם שאני אצל אמא או מדברת איתה בטלפון, משהו בתוכי ננגס עוד קצת. היא שאלה אותי למה אני מתכוונת והיה לי קשה לרדת לפרטים. מה לא ברור? אני נאכלת מבפנים. משהו יורד עוד קצת והחרדות הולכות ומתגברות. היא ממשיכה בטיפולים הכימותרפיים ולמרות הסבל הרב הנלווה אליהם, היא ממשיכה לתלות תקווה גדולה בהשפעתם ומקווה שתוכל לשוב ולנשום בכוחות עצמה ולהצליח להעביר שני משפטים בלי להתנשם כמו שהיא קוראת לזה "נשימות כלב".

ביום שישי היא קיבלה עובדת זרה, שכבר מיקמה את עצמה בחדר שהיה שלי והיא אמורה לטפל באמא שלי. זה קטע. נורא חיכינו לה לעובדת הזרה ופתאום אני יושבת בשבת בבית, במרפסת התל אביבית, בשדרה הנעימה, וחושבת שאף אחד לא יוכל לטפל באמא שלי כמו שאני מטפלת בה ומה יהיה אם העובדת הזרה, שלא יודעת מילה בעברית, תצטרך להתמודד עם מצב קריטי. עכשיו, אני יכולה, לכאורה, לחזור לחיי השגרה שלי ולהעמיד פנים שהכל בסדר. בעבודה אני משחקת אותה מעולה ולא מרבה בפרטים מול אף אחד. בכל מקרה רק מעטים מתעניינים אז זה בסדר. מול החברים שלי אני גם ממעיטה בפרטים. בכלל, אני כל כך רגישה, שכל בקשה לירידה של פרטים בסגנון של "איזה טיפולים? איזה סרטן? וכמה? ואיך? ולמה? וכמה?" מוציאים אותי מדעתי בקלות! אז, אני חוסכת. מכולם וממני.

בינתיים, מלבד ההתמודדות החדשה והכואבת, ומלבד ההשלמה עם ה"חיים החדשים" שלי, אני מתמודדת עם הגשמת, או אי הגשמת, החלומות הפרטיים שלי. אני והאנגלי קבענו תאריך להצטרפותי אליו ללונדון. התאריך הוא קרוב. מאד קרוב. ידעתי, שכדי שאוכל להמשיך בחיי עד כמה שאפשר אני חייבת לקבוע לעצמי יעדים ברורים ושקופים. התחלתי בתהליכי העזיבה כאילו כלום, כאילו אין אמא חולה. אני מבררת פה, בודקת שם, עשיתי רשימת מלאי ומצאי בבית, ואני בעיקר מדמיינת איך אני מתפטרת מהעבודה (אני ממש מפחדת מהרגע הזה אבל חולמת על הרגע של אחרי במתיקות).

עכשיו נעבור לפנטזיה קטנה: הלוואי ויכולתי לעשות ככה עם האצבעות והייתי אחרי המעבר ללונדון. הרבה אחרי. הלוואי ויכולתי לעצום את העיניים ולדעת בדיוק, אבל בדיוק, מה יקרה עם אמא שלי, כמה זמן נשאר לה וכמה זמן נשאר לי איתה. הלוואי והייתי יכולה להתעורר מחר בבוקר בלונדון, אחרי הלוגיסטיקות והבירוקרטיות והפוליטיקות, ושהכל יהיה ודאי ונהיר. הלוואי שאיזה קוסם מארץ עוץ יבוא עכשיו ויראה לי את הדרך מהמבוך החוצה.

נו בסדר. אז קצת פנטזיות מה יש. מה קרה. בקטנה. קצת אשליות מתוקות.

תכלס, אני מחכה ליום חמישי הקרוב בכיליון עיניים ומסתכלת בחרדה על המשך השבוע, שלא תצוץ לי עוד איזה הפתעה בדמות בית חולים ושאני אוכל להגשים את האשליה הקטנה שלי, לפחות לגבי סוף השבוע הקרוב.

בעבודה העניינים לא משהו. אחרי שהעבירו אותי תפקיד בעורמה ובלא-ממש-אצילות נהיה לי משעמם ר-צ-ח! העבירו אותי לתפקיד הבדיקות, יעני QA, יעני שבי ותבדקי את כל האפליקציות כל הזמן, בלי הפסקה, בלי גיוון, כל פעם גרסה, כל פעם אותם תסריטים. לגמרי מצאו למי להביא את זה- אני עם הקוצים הכי גדולים בתחת של המערב (הקוצים, לא התחת, נא להירגע). מצ'עמם לי ברמות קשות ואני מזמזמת בראש כל הזמן: זה זמני, זה זמני, זה זמני. קוס אמכ על הזמני. לפחות האנשים מצוינים וחברתית מאד נעים. נו שוין. נעים.

מחר מתחיל שבוע שגרתי למדי. לא צפויים שינויים דרמטיים בטמפרטורות. תרתי משמע. עוד חמישה ימים חורף אנגלי משובח וחיבוק אוהב ממושך. האחרי החגים הזה עייף את כולם וכולם די מבואסים. כל הזמן. גם הפקקים בכביש נהיו בלתי נסבלים ואני אומרת, שבסה"כ החיים לא רעים כאן, ממרומי המרפסת בתל אביב, כשהערב יורד ונהיית בריזה מגניבה. אפילו בשדרה נהיה יותר רגוע וכל המשפחות עם הילדים נרגעו מתערוכת הגלובוסים וחזרו לחיים רגילים. החיים אפילו רגועים בבועה התל אביבית המבורכת. במקום שבו הרגשתי יותר בודדה פעם, אני מרגישה עטופה בחום עירוני ומין ניתוקי כזה, בשדרה עם כל האנשים נטולי הדאגות האלה והקוסיות קוס אמכ האלה.

אני לכשעצמי מתגעגעת לחברים שלי ולקצת ניקוי ראש. הגיע הזמן לחזור לחיים, וקצת יותר להרגיש אותם. הגיע הזמן לחזור לחיים שלי, הבריאים, הרגילים, השגרתיים.

אחרי הכל, לכל אחד יש את הגבול לכמה אפשר לספוג חולי, מוות וכאב. גם לי! גם לי יש גבולות. אני פשוט בוחנת אותם כל פעם מחדש, מה יש...

שיהיה שבוע נפלא ורגוע ובריא לכולם.

בברכת אלכסון לקראת-יום-חמישי