בשביל ההצלחה

עוד חודש בדיוק. הספירה לאחור החלה. עוד חודש ואני שם. בלונדון.

האמת היא, שבכל השבועיים האחרונים אני טובעת בים של רשימות ואקסלים, עם מיליון מטלות ומשימות ועניינים. ובתוך כל היער הזה אני אשכרה לא רואה את העצים. לא יודעת מה נהיה לי. ומי שמכיר אותי יודע, שאני מתקתקת רשימות כמו שעון מצוחצח. כל יום אני מוצאת משהו חדש להוסיף לרשימה, אני הולכת בגאון ומוסיפה אותו למספר "20", נגיד, ותיכף שוכחת ממנו, כי יש עוד מלא דברים לחשוב עליהם.

תכלס, זה לא כזה מסובך. את הכל אפשר לתקתק ולעשות את זה די פשוט, אם רוצים. אבל, מאחר ואני זה אני ואצלי אין שום דבר שהוא כזה פשוט ויותר מזה- אם יש משהו לסבך אותו אז למה לא, קדימה לסבך, אז אני, איך לא, מסתבכת. מה גם, שחלק נכבד מהמשימות ניתנות לביצוע רק זמן קצר לפני הנסיעה ואין טעם לעשות את זה עכשיו. נגיד לבטל את המנוי לאינטרנט. או לבזק. או לכבלים. או לעשות פולו-מי לדואר. או לעשות שילוח אווירי. או לפרמט את המחשב. כאלה. אז אני מסתכלת על הרשימה, נהיה לי שחור בעיניים וזהו. אני ממתינה. ואני בעיקר מתמקדת במה שאי אפשר לעשות עכשיו. וזה מבאס אותי. נו- לכו תשנו את הפולניה.

בינתיים, כל נושא החתול כבר סגור ומאחורינו, תודה לאל, וגם עם זה נשאר לחכות עד ליום הטיסה. זה בלבד גורם להדיר שינה מעיני כמעט מידי לילה. אני חולמת חלומות-אימים על מה יקרה ואיך יקרה וכל פעם שאני מסתכלת עליו אני מתמלאת אימה מחדש. אבל יהיה בסדר. חייב להיות בסדר.

את כרטיס הטיסה אני אמורה לקנות מחר ואז- עוד דבר גדול באמת יהיה סגור.

אני מתקדמת לא רע עם האריזות. אבל, שוב, בגלל שאני צריכה עוד חודש לחיות בבית, אז אני נמנעת מאריזה גדולה יותר. מה ששוב מחזיר אותי לבאסה הגדולה שלי- יש דברים שצריכים להישאר לרגע האחרון. אוף. שונאת את הרגע האחרון. אפילו כרטיסי טיסה אני אף פעם לא קונה ברגע האחרון. אז ארזתי את המטבח הלא-נחוץ-במיידי. ארזתי את כל החפצים האישיים בחדר שלי והתחלתי את הסלון. על הדרך כבר יצרתי שני ארגזים ענקיים שיילכו לחלוקה לאנשים טובים. יעני, לחברים שלי. שמתי שם את כל מה שאי פעם אספתי ו/או קיבלתי לימי הולדת. נו, מה לעשות. לא את הכל אפשר להשאיר במחסן ובטח שלא לקחת. אז נהיה לי עצוב מכל הדבר הזה. בעיקר האריזה של החדר שלי. כל מיני ברכות יום הולדת מגיל חמש עשרה, תשורות מחברים שהיו ולא עוד (ייבדלו לחיים ארוכים, כן...הם פשוט לא חברים שלי יותר), קופסאות צבעוניות, אפילו תכשיטים שלא הלכתי איתם כבר עשר שנים וכנראה כבר לא יעלו עלי יותר בחיים. פמוטים. ונרות. אוי! כמה נרות. לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה נרות, ואני בכלל לא טיפוס של נרות. יוהו וכמה פיצ'פקעס. איתם בכלל עוד לא גמרתי. יש לי כאלה חולרות בכל פינה בבית. ולכל אחד יש סיפור. נו מה. ההוא מחברים וההוא מעבודה של פעם וההוא בכלל מונציה. אוי, איזה אנחה פולנית כבדה יצאה לי עכשיו.

ואז הגיע הרגע המכריע והכמעט כואב מכל- התיקים. הפטיש הידוע שלי. הקריזה התמידית שלי. ההתמכרות הקשה שלי לתיקים. יש לי פה תיקים מהתיכון. בחיי. ומהצבא. ומכל פינה בחו"ל שהייתי. הם אצלי עד שהם מתפוררים ואין לי ברירה אלא. אז השבוע, ברגע האמת, ובזכות נוכחותה המחזקת של יסמין, ישבתי תיק-תיק ובררתי אותם. דמעות חנקו את גרוני, חשתי חולשה, אבל נפרדתי. מלא-מעט תיקים. את אלה שאני נפרדת מהם שמתי בארגז בנפרד ותיכף סגרתי אותו, כדי שאני לא אצטרך חלילה להסתכל בפנים שוב ולהתחרט, רחמנא ליצלן. יש כמה שאין מצב שאני מוותרת עליהם והם יילכו איתי במזוודה באש ובמים. וזהו. לא מוותרת. (בטח. עד הרגע שאני אצטרך לארוז ולא יהיה לי מקום).

את העציצים האהובים שלי אני נותנת למיס וגל, שהבטיחה טיפול הולם ומלא אהבה לירוקים הפרטיים והותיקים שלי. השבוע עשיתי לה סיור עציצים והתעכבתי היטב על כל אחד מהם והשתמשתי בסופרלטיבים בסגנון: "אוי זה עציץ מאמם. קיבלתי אותו מאמא שלי. יש לו עלים כאלה ענקיים" ו-"אוי וזה עציץ מדהים. בקיץ יש לו פרחים גבוהים. אוי..." לכל אחד ואחד מהם היה לי מבט עורג אחר וזה בא לי באוטנטיות, נשבעת.

יש לי עוד מלא מלא דברים לעשות ולא נותר לי אלא לחכות לעשות אותם. זה מאד מלחיץ אותי, בעיקר משום שהרכב שלי יוחזר לעבודה ביום העזיבה, מה שמשאיר אותי תלויה בחסדי חברים ולא עצמאית בעליל. אני צריכה עד אז להעביר כמה שיותר ארגזים למכולה שמחכה לי ו"לנקות" את הדירה מכל מה שרק אפשר. כל יום שעובר אני מתאפקת לא לארוז עוד דברים, כדי לא להישאר עם ההד הריק בבית עוד לפני שאני באמת עוזבת.

כל האריזות והבירוקרטיות האלו מלוות בהמון מחשבות ואני מודה, גם עצבות. מין באסה כזאת. קשה לי להיפרד מדברים שליוו אותי כל חיי. זה די טיפשי אני יודעת. אפילו ממש מטומטם אם נהיה בוטים. אלו הם רק חפצים, רק פיצ'פקעס, רק זכרונות. מה זה לעומת העתיד המרגש שמחכה לי אוטוטו עם האהבה המדהימה שלי. אבל אני נקשרת לחפצים. תמיד הייתי כזאת וכנראה אשאר לעד. הפרידה מהם ומהסיפורים המלווים אותם מרגשת אותי ומעמיסה קצת על הלב. מה יש. אז קצת עומס על הלב. כל חפץ, שאני זורקת או שמה בארגז-לתת, מוחזק אצלי באגרוף ככה כמה דקות טובות,והוא עובר שחזור מהיר: "מאיפה אתה למה באת ומי הביא אותך אלי בשנת 1988" ואז ממשיך לגורלו: לפח או לארגז הנתינה. אני מודה, שאת מחזיק המפתחות מהצופים שכתוב עליו "בהוקרה מהנהגת חיפה" לא יכולתי לזרוק. הוא פצוע לגמרי, מנותץ בחלקו, עגום למראה, אבל הוא מזכיר לי הרבה יותר מידי בשביל להשליך. ומה עם כדורי הג'אגלינג מניו זילנד? אין שום סיכוי. עד הקבר הם יילכו איתי, למרות המראה המרופט והמזעזע שלהם וכאילו שאי אפשר לקנות כאלה היום בשני שקל בנחלת בינימין. מטומטם כבר אמרתי, נכון, אני יודעת.

לא פלא שבשבועיים האחרונים אני מתהלכת כמו סהרורית, מנותקת מכולם ובעיקר נורא נורא עייפה כל הזמן.

אז הצעדים הבאים יהיו לצלם את כל הדברים בבית ולשלוח באי מייל לחברים. הארגזים מחכים לחברים כדי שיגיעו לפשפש ולרשת דברים קטנים אך חיוניים.

רשימות האקסל עדיין ממתינות וכל יומיים אני מסדרת אותם מחדש. לפחות אני מסדרת אותם מחדש. לפחות משהו אני עושה איתם, שלא תגידו. יש לי עוד לעשות ביטוח בריאות, ולהאריך דרכון, וללכת לביטוח לאומי, מס הכנסה, עיריית תל אביב. לסגור חשבונות על הדירה. לעשות ייפויי כח למיניהם. לחלק ארגזים לכל מיני מקומות. להעביר מפה לשם ומשם לפה. אבל מוצאי שבת זה מוצאי שבת. היום נחים. לא עושים כלום.

הלוואי שהמחשבות שלי היו עושות להן "מוצאי שבת" גם. איכשהו הן לא מרפות ולו לרגע. אני נעה בין לחכות כבר שהחודש הארור הזה יעבור ושהאנגלי יגיע ויאללה כבר בוא ניסע נגמור עם זה, לבין: רגע רגע שהחודש יחכה, שהכל יחכה, עוד קצת תנו לי חברים, שגרה, תל אביב, עוד קצת למה הכל רץ כזה מהר. אין לי קצה אחד מוחלט, יש ימים כאלה ויש כאלה. 

אבל, בשורה התחתונה, כל ערב אני מוטלת על המיטה סחוטת-מחשבות ויודעת, שאין דבר שאני מחכה לו יותר מאשר שלב ב'. סיום שלב א' קצת מתיש, אבל יעבור ואוטוטו יעברו להם ה- 30 ימים האלה והזמני יהפוך, סופסוף, לקבוע. אין לכם מושג ירוק עד כמה אני מחכה לזה כבר. נו. נו. נו. שיבוא כבר.

שיהיה שבוע מקסים, רגוע, נטול מחשבות אמן ואמן.

אלכסון חושב.