בשביל ההצלחה

הפוסט הנוכחי מיועד לכל אותם אלו שאוהבים בעלי חיים, ובשל כך מעריכים את הרגשות שיש לבעלים לבעלי החיים שלהם, ובשל כך יש להם את היכולת להעניק לי עצה בריאה באשר למה שיפורט בהמשך.

זהו. ההקדמה.

לא, באמת. אם אין לכם בעל חיים כזה, שגידלתם, טיפחתם ואתם אוהבים אותו עד כלות, קשה לי להאמין שתוכלו בכלל להבין אותי. יתרה מזה, אני לא מוכנה לשמוע עצות בסגנון: "יאללה, כולה חתול, תזרקי אותו ברחוב, הוא כבר יסתדר". גוועלד! אני מצטמררת כמו החתול שלי, כשאני מעבירה לו אצבעות בפרווה והוא סומר כולו. רק שאני בלי הגרגורים...

אז ככה: יש לי חתול (כאילו דאא). מאמם. יפהפה. מטופח. מקסים. כמו הילד שלי החתול הזה. הוא אצלי כבר תשע שנים ואנחנו חיים באהבה גדולה כל השנים האלה. הוא מקבל את פניי כשאני חוזרת מהעבודה בחיבוקים, גרגורים, התרפסות והתחככות. אנחנו ישנים ביחד בלילה. הוא נקי בטירוף. יפה בטירוף. והוא שלי. הכי שלי בעולם.

וככה יצא לו המקרה בחיים ונהיה לי בוי פרנד בלונדון. וככה יצא לי בחיים, שאני עוזבת עכשיו את תל-אביב, ישראל, ללונדון, אנגליה הלו קווין אליזבת. האמת היא, שמתחילת הקשר בינינו היה די ברור לאנגלי ולי, שאין מצב שאני מוותרת על החתול שלי. אין מצב! מבחינתי זה כמו לנטוש את הילד שלי. ממש ככה. למזלי הגדול והרב, האנגלי, כפרה עליו, מת על חתולים. משתגע עליהם. למען האמת, הוא יותר קיצוני ממני. הוא יעצור באמצע הרחוב וילטף אותם בדיוק אחרי שהם קפצו מהפח, והם מרוטים ורטובים ושסועים. כזה מת על חתולים. אז, כשנפלה ההחלטה והתחלנו בסידורי המעבר, האישיו של החתול עלה מייד על ראש הפרק. זה הדבר הראשון שהתחלנו לטפל בו.

ועכשיו, אני אפרט את הלוגיסטיקה, כי היא סופר חשובה לענייננו, ולהזכירכם אני זקוקה נואשות לעצה ולתמיכה.

הבריטים-קוס-אמא-שלהם החליטו, שכל בעל חיים שנכנס אליהם למדינה הנו כפוף לחוקים נוקשים ואכזריים. אם אתה מגיע ממדינת האיחוד האירופי אתה חייב להוכיח שהפט שלך היה שם לפחות חצי שנה. רומא, פריז, בריסל, ברצלונה. לא חשוב. העיקר שהחמדמד שלך בילה שם לפחות חצי שנה. לעומת זאת, אם אתה מגיע ממדינות עולם שלישי, קרי ישראל, הפרשס שלך חייב להיכנס לחצי שנה הסגר בלונדון, עד קבלת אישור שהוא יכול לשוב ולהתגורר איתך בתנאים אנושיים. ועוד עובדה- אם אני באה מישראל אל כל אחת ממדינות האיחוד האירופי, שהיא לא אנגליה, הכל תקין. רק מסמכים רשמיים מלשכת הוטרינריה הממשלתית- והכל תקין.

יופי! ברור? אני מאושרת.

אז, הפרשס שלי כבר קיבל את כל מה שהיה צריך לקבל בארץ: שבב אלקטרוני, חיסון כלבת, בדיקות דם. ה-כל. כמו שעון.

עכשיו הגיעה הדילמה: איך נעביר אותו לאי המלכותי. בהתחלה, חשבנו להעביר אותו ברכב מאחת המדינות, נגיד צרפת. אבל, אז שמענו שאם תופסים אותנו אז לא רק שהחיה הולכת להרדמה מיידית, אלא שגם אני מועפת לכלא ומשם ישירות החוצה מהמדינה בלי אפשרות לחזור לעולם. נו, לא כיף.

בסוף, אחרי בירורים ועניינים עלינו על קומבינה מ-עו-לה. מפאת פרסום הבלוג, אני לא יכולה לפרט את פרטי הקומבינה, אבל אני יכולה לומר בודאות מלאה וגמורה שהחתול שלי יכול להיכנס לאנגליה חוקי טבין ותקילין, בלי בעיה, עם מסמכים רשמיים וחוקיים, שהוא שהה חצי שנה במילאנו, איטליה. יופי! שילמנו מלא מלא כסף, ארגנו את הקומבינה ועכשיו זה בפרוצס בירוקרטי שם.

הילד שלי, מאחר וטיפחתי אותו להיות החתול הכי מפונק בעולם, הוא יללן בלתי נלאה ופחדן בצורה בלתי נסבלת. אז ארגנתי לו כדורי שינה ואני מקווה שזה יהיה בסדר. כל זה לא מרגיע אותי כלל ועיקר. שיהיה ברור. אני בחרדות נוראיות מהטיסה, מהכלוב, ממה יהיה במטוס, ממה יהיה בשדה, ממה יהיה עם המתוק שלי כל דרך החתחתים הזאת ואיך לעזאזל הוא הולך לשרוד את זה.

ואז הגיע שלב כרטיסי הטיסה. קנינו כרטיסים למילאנו. ואנחנו מתעכבים עם כרטיסי הטיסה ללונדון, כי הבירוקרטיה של העברת החתול היא מטורפת.

היום דיברתי עם מילאנו ושוב חזרו אלי החרדות. קודם כל, אנחנו נהיה חייבים לשנות את הכרטיס, כדי להגיע לשם מוקדם יותר ביום. למה? כי המשרד הספציפי פתוח רק בימי שני ורביעי ועד 12:30 בלבד. אנחנו נוחתים בתשע וייקח לנו שעתיים להגיע למילאנו. נו. אז חייבים להגיע לילה לפני כן. אז, חייבים לשנות כרטיס טיסה.

שנית, חלון הזמן שיש לנו הוא מצומצם להחריד. האנגלי מוגבל בעתיין של שתי סיבות מכריעות: הדרכון שלו יילקח ממנו עד ה- 14/12 והוא חייב, פשוט חייב, להיות בעבודה ב- 19/12. מה שמשאיר לנו יומיים בקושי להתניידות.

שלישית, בריטיש אירוויס, כך שמענו והבנו, ממררים את חיי המעבירים-בעלי-חיים ויש להציג להם כל מיני ניירות ועניינים, שעד הרגע הזה ממש לא הבנתי אילו ניירות צריך ולמה. אני עדיין מנסה להבין את האנגלית העילגת של האיטלקיה איתה דיברתי היום. אבל, איכשהו הבנתי ממנה שבריטיש זה אאוט אוף דה קווסטשן.

רביעית, כדי להגיע בדרך אלטרנטיבית ללונדון, אפשר לקחת רכבת. סליחה, רכבות. אחת עד פריז, אולי, ואחת עד לונדון.

בתוך כל אלו יש שני אנשים מאד מאד עייפים ומותשים וחתול אחד אומלל ומפוחד עד אימה.

ועכשיו שימו לב:

א' - מההתחלה אמרתי, שאם היה מישהו מחבריי, שהייתי יודעת שיטפל בילד שלי באהבה וחום ויעניק לו בית חם ממש- הייתי משאירה אותו. עם הרבה כאבים. אבל הייתי משאירה אותו. חבר כזה- אין.

ב'- ברגעים של שקט אני מדמיינת את עצמי שוכבת במיטתי החדשה בלונדון, מצדי האחד הבוי פרנד שאני כל כך אוהבת, ומצדי השני -הגוש-פרווה הרוטט שלי שוכב לידי מאושר.

ג'- והלב. הלב שלי. איך מתמודדים עם הכאב הזה, שמפלח אותי כל הזמן? איך אני אשאיר אותו ככה? איך אני יכולה לעשות את זה? איך אני יכולה בכלל לדמיין את חיי בלי החתול שלי, שבמרוצת השנים הפך לסמל שלי. מבחן בר-אור והנסיך. אין! אין! זה תמיד הלך ביחד...

ד'- ואז...הידיעה, שהנסיעה ללונדון יכולה לעבור בחמש שעות קצרות ורגועות, עם נשימה וניצוץ בעיניים. נחיתה רכה ונעימה. נעמה? תלוי מה קרה עם החתול בארץ! הא? מעולם לא אמרתי שקל איתי.

וחשוב לי לסגור פינה סופר חשובה! האנגלי פשוט מהמם לכל אורך הדרך. תומך, ומפרגן, ודוחף ואומר, שאין שום בעיה ושאנחנו נסתדר ושיהיה בסדר. וכל הזמן הזה אני יודעת, שהוא מת מפחד מכל זה, שהוא לחוץ בדיוק כמוני, ושהוא דואג לי, לו ולחתול.

אז, עכשיו, משהעובדות ידועות לכל, אני פונה אל הלב שלכם. אתם, אוהבי החתולים והכלבים, מביני עניין ולב, אתם, אלה שיודעים בדיוק באיזו דילמה רגשית אני נמצאת- מה יש לכם להגיד? קדימה. אני זקוקה באמת. עזרו לאנשים חלשים.

זהו. זה כל מה שמעסיק אותי עכשיו. השאר- זוטות.

תודה! אני ממתינה.

אלכסון טרוד.