בשביל ההצלחה

בסוף השבוע האחרון הייתי באילת. החברה השווה, שבה אני עובדת בדיוק עוד ארבעה ימים, לקחה את העובדים לסופ"ש חינם בהילטון אילת. אז גם אני הייתי שם פלוס העורבת כאורחת מוצלחת ביותר. חלקנו חדר גרנדיוזי בעיר הדרומית וניהננו ממזג אוויר מושלם ויבש, שעשה לשתינו נפלאות לעור ולשיער. אחחחח אנחנו כאלה בנות. מבחינתי, סוף השבוע הזה היה חופש אולטימטיבי מהאריזות ומהמחשבות והקפדתי על בטן גב ועל ניקיון מח מכוון.

חזרתי לתל אביב ביום שני בערב ותיכף נכנסתי לפעילות אינטרנטית מרוכזת כדי לבדוק עוד דברים לגבי החתול. זוכרים את הפוסט הקודם עם כל הדילמות והרגשיות החזקה? אז זהו. נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לבדוק רכבות, טיים טייבלס ומחירים. תוך כדי הבירורים התחוור לי, שאין אף רכבת, שמוכנה לקחת בעלי חיים עליה לתוך לונדון, אלא אם כן מדובר בכלב נחייה, לא עלינו, לאדם עיוור. אין שום רכבת. שום דבר. כלום. יותר מזה, גיליתי, שהדרך היחידה להעביר את החתול המהמם שלי ללונדון תהיה, שימו לב: ממילאנו רכבת לקאלה בצרפת, שזו נסיעה ארוכה בטירוף, משם חייבים לשכור רכב, ואז, ורק אז, ניתן להעלות את החתול על רכב פרטי על מעבורת לדובר שבאנגליה. מ-דובר ניתן לקחת רכבת ללונדון. כל זה, במקרה הטוב יכול להיכנס ליומיים נסיעה. בתוך כל זה יש חתול אומלל מסומם עם חומרי הרדמה ושני אנשים נורא לחוצים- גם בזמן, גם בכסף וגם רגשית.

אני יושבת מול האינטרנט וקוראת שוב ושוב, מסרבת להאמין, הופכת את כל האתרים ומבינה, שאין דרך אחרת. זה מה יש. איכשהו, בתוך כל הברדק הזה, הבנתי שבחודשיים האחרונים, כשאנחנו מקיזים דם וטורחים כל כך הרבה סביב העניין הזה, בתוך כל זה, יש תחושה שאנחנו רוקדים טנגו הפוך- כל צעד שאנחנו עושים מחזיר אותנו, תמיד, שני צעדים אחורה. או, כמו שהאנגלי היטיב לתאר, הרגשה שאנחנו כאילו מטפסים במעלה ההר ולא מתקדמים לשומקום. ואז גם הבנתי, שכל מה שקורה בחודשיים האחרונים מנוגד לגמרי לכל תפיסת עולמי, שאין לנהל מלחמה מול סיטואציות. דברים צריכים להתנהל בקלות יחסית. לא בחוסר מאמץ. לא להבין אותי לא נכון. מאמץ יש להשקיע תמיד. השאלה, עד כמה המאמץ, מה המחיר שמשלמים בתהליך הזה, ומה התוצאות. בתהליך הספציפי הזה הרגשתי, שאני נלחמת. נלחמת בכל הכח להביא את מחמד נפשי, והתוצאה הולכת ומתרחקת ונהיית כמעט בלתי אפשרית. אני אומרת "כמעט", כי זה אפשרי. תמיד זה אפשרי. אבל מה המחיר? בעיקר המחיר שהחתול המהמם שלי ישלם בכל דרך החתחתים הזו. והבטן שלי, ככה מול האינטרנט, אמרה לי לוותר. אולי צריך לוותר על משהו יקר, כדי שמשהו יקר אחר יצליח. יקבל במה. יקבל מקום. זה לא, שה"משהו" האחר הזה לא יצליח בכל מקרה, אבל כנראה שככה המקום להצלחה יהיה גדול יותר. ככה אני. רוחניקית.

ואז, התחלתי לבכות. ממש. בעיקר משום שהבנתי על מי אני מוותרת. ההבנה, שאנחנו צריכים להיפרד, לא הרפתה ממני והתחלתי בתהליך האבל עוד באותו רגע עצמו. נכון, הוא חי ונושם ובריא. זה בכלל לא חשוב. הוא החתול שליווה אותי תשע שנים ואני אוהבת אותו כל כך, שאין מילים מספיקות, כדי להעביר את העוצמה של "זה". בעיקר בכיתי על ההבנה שבוויתור. על זה, שחשוב לי יותר לבנות את מערכת היחסים הנפלאה שלי עם האנגלי, מאשר להיות עם החתול שלי, וגם להבין ששני הדברים לא יכולים ללכת ביחד. לפחות לא כרגע.

אז זהו. בכיתי ואני עדיין אבלה ועצובה. יחד עם זאת, ותשמעו לי טוב-טוב, אני יודעת שיהיה לו טוב בחיק הבא, שהוא יישב בו. אני יודעת, שיהיה לו טוב יותר מאשר לעבור את הויה-דולורוזה ללונדון. שכנוע עצמי? דיסוננס קוגניטיבי? אולי. מה זה משנה. אני יודעת שיהיה לו טוב. התחלתי להתקשר למספר קטן מאד של אנשים, שאני יודעת שיכולים להעניק לו את החום והאהבה שמגיעים לו. דבר ראשון ועיקר, פניתי לחברי הטוב, שגם הולך להחליף אותי בדירה, ושאלתי אותו. משום מה, בדרך בלתי מוסברת, הנסיך שלי מת עליו. כל פעם שהוא היה בא לבקר, הנסיך היה יושב בחיקו שעות, עם עיניים עצומות מהנאה ומתקרב אליו עם הרבה חום ואהבה. זה לא קורה הרבה ועם מתי מעט אנשים. מאחר ונדבר עליו הרבה, על החבר המחליף אותי בדירה, אז נקרא לו פה "הכפרה". כי הוא כזה, כפרה עליו. אז, הכפרה אמר, שהוא יחשוב על זה ושהוא מפחד מאחריות. בלב פנימה אני יודעת, שהמץ' הזה יכול להיות מושלם, גם לכפרה וגם לנסיך וגם לי, כמובן, כי אז ליבי שקט ורגוע. אני ממתינה, בינתיים...

אני שמה פה תמונה של הנסיך סתם כי חשוב לי להראות אותו ולהסתכל עליו עוד ועוד עד שלא יהיה שלי יותר.

שורה תחתונה, אני יודעת שמה שצריך לקרות- יקרה. בשקט. ברוגע. לא במלחמה ולא בקושי רב ועצום. כי, מה שצריך לקרות בדרך כלל קורה בקלות. זוהי תפיסת עולמי וכך אני רוצה לחיות את חיי. יכול להיות, שזאת סתם עוד דרך לנהל חיים פשוטים יותר ושמה שפירטתי למעלה אינו אלא נאום מעניין שאני נואמת לעצמי כדי להירגע. יכול להיות. תרשו לי. אחרי הכל- זה הנאום שלי.

אז אני מחכה. נראה מה יקרה בתחילת השבוע. אני מקווה, שבזאת תמו דמעותיי בעניין זה ושאני אוכל לשחרר את האהבה שלי אל הנסיך בקלות יחסית ובלי ייסורים. כך זה אמור להיות ולשם אני מכוונת.

הפרידה התחילה

אתמול נפרדתי על כוסות בירה מחברה טובה שלי. היא נוסעת להאני מון שלה ולא תהיה פה, כשאסע ללונדון. ישבנו חבורת בנות בפאב מגניב ועשינו ערב כמו פעם. בסוף הערב נפרדנו. זה היה דבר די מוזר הפרידה הזו. שום דבר מזה לא מובן לי. הרי, כשהיא תחזור מירח הדבש שלה, אני אהיה באנגליה. כבר לא פה. היחסים שלנו יעברו למוד אחר לגמרי. כל כך ביזארי מבחינתי. נפרדנו בעיניים נוצצות מהתרגשות ואני עליתי הביתה להתבכיין עוד קצת.

היום היתה לי תחנת רכבת בבית. תחילה הגיע מישהו לקחת את הטלויזיה שלי. מכרתי לו את הטלוויזיה ברעד והוא אסף אותה ויצא לדרכו. פתאום נהיה לי ריק. אחר כך הורדתי את התמונה האחרונה מהקיר וארזתי את כל התמונות בתוך קייס, שיעלה איתי למטוס. אז, כל הקירות בבית נהיו ערומים. רק מסמרים מיותמים. אחר כך הגיעו מיס וגל ובעלה ופשטו על העציצים שלי. יש לי מלא עציצים ואדניות. גדולים, קטנים, ירוקים, פורחים. החיים שלי חייבים להיות עם עציצים. עציץ אחד נותר בבית. גדול כזה. כל השאר- הם לקחו. שעה אחר כך הגיעה עוד חברה ולקחה סירים, קופסאות, מראה, חפצים ואת העציץ הגדול שנותר בכניסה לבית. אז הבית הגדול שלי נהיה גדול יותר וריק יותר, בלי עלה ירוק שירכך אותו ועוד כמה מסמרים מיותמים על הקירות. גם המרפסת הקטנה שלי התרוקנה. האדניות עדיין נותרו על האדן. בקרוב- גם יילכו...

במרכז החדר והסלון שלי עומדים מלא מלא ארגזים. חלקם כבר חתומים עם נייר הדבק החום הזה. חלקם עדיין פתוחים, ג'סט אין קייס. הכל באריזה, בהתרוקנות, בעזיבה, בפרידה. אוי אלוהים. לא ידעתי עד כמה זה קשה. כל פעם, שמישהו בא לקחת ממני דברים אני כואבת. סתם רכוש, אני יודעת. אבל, זה שלי. או יותר נכון, היה שלי. שילמתי על זה כסף פעם. השקעתי מחשבה בזה פעם. זה שלי! לאן הם הולכים כל החפצים האלה!

אני יושבת בבית שלי ומרגישה ריקה. אשכרה. כל הקירות הערומים האלה פתאום בלי כלום. זה מדהים איך "דברים" יכולים לתת כל כך הרבה משמעות לקיר, לחדר, לדלת. מדהים. עוד שבועיים יהיה פה מישהו אחר, שיתן משמעות אחרת לגמרי לקירות האלה. מדהים. איך מתרגלים לזה? איך אני הולכת להתמודד עם הפרידות הקרובות. החברים. החפצים. הבית. המשפחה. החתול שלי.

שורה תחתונה, ההבנה החלה לחלחל אתמול בעבודה. פתאום, ככה אחרי ארוחת הצהריים. בום. באה לי המחשבה: "את עוזבת. לא תהיי פה יותר. לא ככה. תהיי פה שוב, אבל אחרת". מעבר לעזיבה של הדירה, הבית, החברים, החפצים, אני נפרדת בימים אלה ממש מהחיים שהיו לי עד היום! מהרווקות, מהתל אביביות, מהקונספט הזה, שחייתי בו עד היום כל כך חזק. אני נפרדת מעולם שלם ופותחת בעולם חדש. אין פה שאלה בכלל של טוב או רע, נכון או לא. בכלל לא!!! NO WAY! רק עובדה קרה ואמיתית: אני סוגרת בפלומבה תקופת חיים ומתחילה חדשה. זהו. ללא סופרלטיבים או פרשנויות. את זה נשאיר לחופרים. אני מסתכלת על העובדה בהווה. ועם עובדות, כמו שיודעים, אי אפשר להתווכח.

פרידה. פרידה. כמה קשה להיפרד, הא?! אולי שיכניסו על זה כמה שיעורים בבית ספר. ככה. שנהיה מוכנים איכשהו. השעון לאחור רץ, רץ, רץ. עוד שבועיים בדיוק ואני סוגרת את הדלת ברחוב המקסים הזה בתל אביב ועוברת לגור עם חבר שלי בפאקינג לונדון.

אוי אלוהים. שמישהו יעיר אותי כבר. אה, אני ערה. חחח איזה גנובה אני. אני ערה לגמרי. אופס.

אני גם צריכה להתחיל לחשוב על שם חדש לבלוג שלי. יאללה, צריך להיות רלבנטיים, אחרי הכל. רעיונות יתקבלו בברכה.

סוף שבוע נעים ומלא.

בברכת אלכסון בודד.