בשביל ההצלחה

טוב, אז אני חייבת את ההמשך לדרמה מהפעם שעברה.

אני רק חייבת להזכיר, שבפעם הקודמת, בתוך היסטריית דמעות, מהרגע שהתחוור לי, שעלי לוותר על משוש חיי, פניתי אל שלושה חברים שלי שיקחו את החתול והחלטתי להניח לכל הסיפור הזה ולא להתעסק איתו יותר עד סוף אותו שבוע. מה יהיה-יהיה. מה שצריך לקרות- בטוח יקרה אחרי הסופשבוע ואני נחה. פשוט נחה.

אז, הגיע יום ראשון. היום הקבוע, שבו אני לוקחת את אמא שלי לטיפול הכימותרפי שלה. ישבתי בבית חולים והמתנתי איתה שיבואו לחורר אותה עוד קצת. בינתיים התקשרתי לכפרה, כדי להודיע לו שאני מחליטה להשאיר לו את הארון בגדים (היתה מין דילמה כזאת. זניח). אחרי שהודעתי לו, הוא הודיע לי שהוא החליט לקחת את החתול.

נו! אני פרצתי שם בבכי. מה בכי! דמעות דמעות דמעות. מהתרגשות, מפחד, מהקלה, מאסירות-תודה, ממה שבא לכם. אחרי זה אמא שלי ראתה אותי גם התחילה לבכות ולבכות. נהייתה שם תזמורת שלמה. תיכף באו לראות אם הכל בסדר ומי מת.

אף אחד לא מת. רק הכפרה החליט לקחת את החתול שלי. לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה, במסגרת ההחלטה המחורבנת גם ככה. החתול המהמם שלי נשאר בבית שלו. בכל מה שהוא מכיר. מה היתה האלטרנטיבה? לנסוע במטוס, רכבת, מונית, מעבורת, רכב פרטי במהלך יומיים אל דירה חדשה, מדינה חדשה, בלתי מוכרת בעליל.

הנסיך היפה שלי מקבל אבא חדש. אוהב, עדין, נעים, אחד כזה, שאני יודעת שהנסיך נורא אוהב.

הנסיך שלי אשכרה הולך להיות מאושר.

אני- פחות. אבל מי סופר אותי כרגע.

כאילו, בואו נרגיע. אני מאושרת מאד עכשיו ואמשיך להיות מאושרת בעתיד. אבל בעניין הנסיך שלי- עצוב לי וקשה לי ויקח לי מלא מלא זמן להתגבר. זה פשוט קצת יותר קל להתמודד עם הפרידה, כשאני יודעת שהוא בידיים הכי טובות במדינה.

תכלס? שוב הוכחתי את חוק המאמץ המזערי הידוע לשמצה שלי. כל המסתלבטים, הצינים, הסקפטים והחרטטנים- לכו ואל תחזרו. לא, באמת. כל מה שקרה עד עכשיו רק מוכיח את זה שוב ושוב. ושוב. הנחתי לכל הסיפור הזה למשך חמישה ימים. כולם התחילו להציע לי- תפרסמי, תודיעי, מיילים, אינטרנט וכאלה. אמרתי: "סבבה. בטח. עוד מעט. תנו לי עד יום ראשון. יהיה מעולה". וידעתי שיהיה בסדר. שמה שצריך לקרות- יקרה. נורא נורא רציתי שהכפרה יקח אותו. בפנים בלב הכי פנימה שיש קיוויתי נורא.

וזהו. נו מה. מה יש לי עוד לחפור. יש מציאות והיא מול העיניים. נקודה.

הלאה חדש חדש.

כל השבוע האחרון אני על הג'אנט. מה לחוצה! בטירוף יעני. מסתכלת על הרשימות שלי ונהיית משותקת. כולי מתהפכת בפנים. מתפוצצת. מרגישה כמו בלון, שצריך לתקוע בו את הסיכה וגמרנו. אין לי שמץ של מושג איך להתמודד עם כל הפרידות האלה. כל האריזות והתכנונים והבירוקרטיה- ואוטוטו אני נוסעת. אתמול נפרדתי מג'סמין, הנסיכה ההודית שהיא החברה הכי טובה שלי. היא החליטה לנסוע להודו לחודש. אז, כשהיא תחזור, אני אהיה כבר בלונדון. יעני כבר לא פה. יעני- אין יותר קפה בשדרה מותק. איזה בלתי נתפס זה.

אז אתמול בשדה התעופה נהייתה לנו פרידה ישר מבוליווד. בכי, חיבוקים, עניינים. וזה מכה בי כל פעם מחדש. הכי חזק היה לי איתה. כי פתאום הבנתי, שבאמת זה כבר לא יהיה "כמו פעם". יהיה "כמו עכשיו". אבל כמו פעם אין יותר. יא אללה. איזה התרגשות מחורבנת!

השבוע הספקתי כבר לבקר במשרד הפנים. כל הזמן הזה חשבתי, שאני רק צריכה להאריך את הדרכון שלי. בקטנה. יום לפני משרד הפנים בשיחה שגרתית עם האנגלי, הוא שאל אותי מתי הוצאתי את הדרכון ולא היה לי מושג, אבל נהיה לי חשוד. בבוקר קמתי וגיליתי, לחרדתי, שנגמר לי הדרכון. עשר שנים עברו. פוף! וזה כבר הדרכון השני שלי. אני תוהה מי מזדקן יותר- הדרכון או אני. לא לענות בבקשה...

בקיצור, טסתי למשרד הפנים כולי דאגה. הייתם כבר שם בבניין הזה? על זה אני אומרת פשששששששש. הכי פששש אני אומרת על המעליות. כאילו, אם יש איזה אדם זקן, שבא לשנות את התעודת זהות שלו,נגיד- אין לו מושג וחצי איך זזים מקומה לקומה שם. את המעלית צריך להזמין במין קונטרול כזה שיש ליד. מקישים את הקומה ומחכים למעלית. הקץ' הוא, שאם מגיעות כמה בבת אחת, צריך להסתכל פנימה ולהתפקס מהר מהר על סף הדלת ולגלות לאיזה קומות כל אחת מהן מגיעה. קטע-קטע. הכל חדש, דנדש, מסודר ומתוקתק שם, שחבל על הזמן.

חיכיתי משהו כמו ארבעים דקות והגעתי לפקידה מתנשפת מדאגה. היא תיכף הרגיעה אותי.

מזל שנכנסתי לאינטרנט בבוקר, כדי לדעת מה צריך בשביל דרכון חדש. יצא שהוצאתי 225 ש"ח ועוד 30 ש"ח לתמונות ואני מקבלת דרכון חדש ביום שני. נו. שוין.

אחר כך הלכתי למס הכנסה. שם היה ממש תיק תק.

והיום הייתי בביטוח לאומי. הכי כיף להיות בביטוח לאומי. מה כיף. תענוג. הפקידים, המספרים, המלחמות בין הזקנים והנדכאים. נו. היה משהו. חיכיתי שעה וחצי! בחדר המתנה קטן ודחוס ודי מגעיל בעצם. מלא מלא אנשים, שיושבים דחוקים, מדברים בפלפון ואחד עם השני. אולי במקום החוק של הסיגריות שיוציאו חוק נגד דיבור בפלפון במקומות ציבוריים? בבקשה, אולי??? אני כל כך סובלת מזה. ממש. זה כל כך בלתי נסבל בעיניי! באיזשהו שלב ניגש אלי איזה מישהו, שקלט עלי שאני לחוצה כבר להיכנס, כי כל הזמן הסתכלתי על הלוח עם המספרים האדומים, ואמר לי: "בהצלחה. יהיה בסדר אל תדאגי". אז שאלתי אותו די בתמיהה: "בהצלחה? למה? מה קרה?" ובאמת לרגע נבהלתי, אולי יעשו לי שם משהו. אז הוא הביט בי בחזרה במין מבט כזה של נו באמת איזה שאלה מטומטמת וענה לי: "כי זה אוטוריטה כזאת. מפחיד להתעסק עם ביטוח לאומי". אמרתי "טוב" חלוש והרמתי גבה. אנשים לחוצים. אולי, אם הם יפסיקו לדבר בפלפון במקומות ציבוריים, אז הם יהיו יותר רגועים. אוף. 

וזהו. מאז אני אורזת ואורזת, שולחת פקסים, מייפה כוח לכמה אנשים, מבטלת פה ומשלמת שם. לקחו לי את הממירים אתמול, אז אין לי טלויזיה. המקרר ריק לגמרי ותכלס-

נשארו עוד עשרה ימים. זהו.

היום הכפרה חתם על החוזה ורשמית נהיה המחליף שלי בדירה. עכשיו, בשביל שלום בית ובעיקר שלא יקרה כלום לחתול שלי, הכפרה ביקש בכל לשון של בקשה להחליף לו את הכינוי. ניסיתי וניסיתי- לא מצאתי! אין שום דבר שהולך לי טוב עם זה כרגע. נו...אם אתה כל כך רוצה- קדימה תציע. אני מחכה. אין לי. ריק לי. כפרה עליך. זה אחלה כינוי, מה הבעיה שלך???

אז זהו. עוד עשרה ימים לשעת השין. אני עדיין מחכה להצעות לשם החדש לבלוג. האמת היא, שיש מצב שאני מחכה סתם, כי כבר כולם עזבו את הבלוג ולא חוזרים יותר, כי נהייתי משעממת. אז, כל הבודדים שנשארו- אני מחכה להצעות.

סופ"ש נעים ונינוח.

אלכסון משועמם לגמרי.