בשביל ההצלחה

אוקיי! אוקיי! אני יודעת. נעלמתי. נסעתי. כולם דורשים עדכונים ובצדק. קרו מלא מלא דברים. החיים שלי, תכלס, השתנו די ברדיקליות, ולא כתבתי שום דבר בבלוג שלי ולא נפרדתי כראוי. פויה.

אז ככה.

קודם כל, כדי ליישר איזשהו קו, החלטתי לשנות את שם הבלוג לאלתר. מאחר וה"היי טק עלכ" כבר לא רלבנטי כל כך ומאחר ומיקומי הפיזי בעולם העתיק עצמו לאירופה- נראה היה לי שכדאי לשנות את שם הבלוג ונושאו. אז מעכשיו הוא ייקרא "הבריט החדשה". אוקיי? זהו.

שנית, בפוסט הזה ממש, תחת השם של "היי טק עלכ" אני אשא כמה דברי פרידה וקצת עדכונים מהפרידה, למען הסדר הטוב ובעיקר משום שנורא חשוב לי להוריד את זה מהלב. זה תקוע שם די הרבה זמן.

בסוף, בפוסט אחרי זה, תחת השם החדש, יתחילו העדכונים הרלבנטיים. אוקיי? יופי. אני שמחה שהכל סגור. קדימה רבוטה.

לפני שבועיים (אשכרה, כמעט) עזבתי את הארץ. ככה. עוד כתבתי אז, שאני נמצאת בתוך דרמת הקרטונים, מהומת העזיבה, נהיית-האבל על החתול ועוד כל מיני עיניינים. בסוף קרה מה שתמיד קורה- זה הגיע לקיצו. חודש ימים ישבתי על הארגזים והסתכלתי נואשת על הבית שלי, הסתכלתי על החדר שלי, על הדברים שלי שהתחילו להיעלם מהר-מהר לידיהם של אנשים אחרים, על החתול שלי, שהלך ונהיה עצבני, כי הוא הרגיש שמשהו קורה, על התל-אביב שלי, שהולכת ונהיית לא-שלי, על החברים שלי, שהלכו גם הם עם מבט נוגה של פרידה בעיניים. חודש ימים הייתי בפרידה-לא-נגמרת. ופתאום, יום אחד, הכל נפרד. בום. טראח. ככה. האנגלי הגיע לארץ יומיים לפני העזיבה המיועדת ומהרגע שהוא הגיע לא הפסקנו להתרוצץ. ההתרוצצות היתה בדיוק באותה מידה גם בראש. מנטלית. שום דבר לא היה לי שקט בראש ברגעים האלה. כלום. אוטוסטרדה שלמה של רעש היתה לי בתוך הראש. אני חושבת, שחלק מאד גדול בי לא ממש האמין שכל זה קורה לי. לי, כאילו?!

תוך יומיים נפרדתי מהמשפחה שלי ומאמא שלי החולה, מהחברים שלי, מהחתול שלי- מהחיים שלי as I knew them.

עד עכשיו אני לא ממש מעכלת את כל זה. בדיוק היום חזרנו מטיול ארוך ברחובות לונדון (עדכון בפוסט הבא...) ואמרתי לאנגלי, שכל זה לא נראה לי. כאילו, לחלוטין נדמה לי שאני אוטוטו חוזרת הביתה. עוד מעט הטיסה.

אז זהו שלא. לא חוזרת. לפחות לא עכשיו.

באותו יום ראשון נפרדתי מדברים יקרים כל כך, שאני חושבת שכל פסיכולוג היה אומר עלי, שאני נמצאת בשלב ה"הכחשה".

אני חושבת, שעיקר העניין הוא שבגלל שעברתי מחיים מלאים כל כך לחיים לא צפויים בעליל, לריגוש חדש ומלא ציפייה משל עצמו, ובגלל זה אני בסוג של "לא יכול להיות" כזה עכשיו. לא יודעת. ככה נראה לי ממבט קל של ניתוח מיותר. תכלס, אני כן מרגישה שיש בי כאב חד שאני מסרבת להרגיש אותו.

הכאב הגדול ביותר, שלא עוזב אותי מהרגע שהגעתי לכאן, זה כאב הפרידה מהחתול שלי. אין רגע, שעה, יום שאני לא חושבת עליו ונזכרת בכאב.

כמה שעות לפני הטיסה עשיתי פגש באיזה בר תל-אביבי והזמנתי חברים. גם ככה לא הייתי ממש מרוכזת בכל מה שקורה איתי בימים האלה, אז זרקתי כמה אי מיילים לחברים קרובים וביקשתי שיודיעו לשאר. בחודש האחרון לא זכרתי כלום. לא זכרתי למי לחזור, כי הוא התקשר אלי. למי יש יומולדת. מי ביקש ממני משהו ולמה כל זה קורה. אז, קבעתי יום ושעה וביקשתי שיבואו. האנגלי, שהגיע כדי לאסוף אותי בשלום מהארץ לאירופה נאלץ להתלוות אלי לפגש הדי-מבהיל הזה, לפחות לדידו. היה משו-משו. לא האמנתי, שכל כך הרבה אנשים יבואו להיפרד ממני. יש מצב, שהם כולם באו כדי לוודא סופית שאני עולה על המטוס ועפה מכאן?

בכל אופן, היה מרגש. אני לא ידעתי את נפשי מכל מה שקרה שם. לא ידעתי עם מי לדבר קודם, למי להגיד מה ואיך אני מנסה בתוך כל זה להתייחס לאנגלי, שישב קפוא בצד והביט בכולם בשוק. היו שם מ-לא אנשים. יוהו. כמה חברים הגיעו. אני זינקתי מאחד לשני, מאחד לאחר, מחבורה אחת לאחרת. עד עכשיו יש לי הרגשה שפספסתי מישהו. וכאן אני אומרת סליחה אם מישהו מרגיש מוזנח חברתית. סליחה.

אחר כך הכל נגמר וחזרנו "הביתה". בשעה אחת בלילה זה כבר לא היה הבית שלי יותר. שום דבר לא נשאר לי בחדר. הכל היה במזוודות. המחשב שלי היה מנותק. החתול שלי התרוצץ כמו משוגע בבית. האנגלי ניסה לישון קצת בחדר על המזרון היתום ממצעים ושמיכה ואני הלכתי לשכב בסלון. כבר הייתי אחרי מקלחת.

ואז השתרר שקט כזה בבית. החתול שלי בא אלי לספה והתכרבל לי בחיק. השקט הזה בבית. מכירים? אחרי שחוזרים מבר רועש? אז, זה היה שקט יותר כבד. הכל היה דומם. אפילו הגרגור של החתול היה חלוש. חיבקתי אותו ודיברתי אליו. בעיקר אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושלא יכעס עלי. דבילי, אני יודעת. מפגרת. מדברת אל חתולים. אני חושבת שלא דיברתי רק אליו. כל הזמן ליטפתי את הפרווה החלקה שלו והסתכלתי על הקירות של הבית שלי. היה לי נורא עצוב פתאום באחת בלילה, בבית שהיה שלי. היה לי נורא כואב. כואב כזה, שמרגישים רק כשנפרדים ממשהו של הלב.

זאת אחת הפרידות היותר מוזרות שלי בחיים. זאת פרידה מחיים שלמים. נפרדתי משנים של רווקות בתל אביב. מתוכן, מספר שנים של הוללות בלתי פוסקת, שוטטות בברים אפלים, סקס בלי חשבון, מסיבות רועשות וחיפוש עצמי בלתי פוסק. מתוכן, שנים של התנזרות מהחיים. של חיפוש אחר השקט. של תהיה על המקום שלי בחיים האלה שלי. מתוכן, שנים רבות-רבות של התמודדות קשה עם אדם, שהיה בשבילי הכל. כל עולמי. ויכולתי, אז, להוריד את כל הכוכבים בשבילו, לו רק ביקש. והוא עצמו לא פסק, ולו לרגע, לגרום לי כאב ולפצוע אותי פעם אחר פעם- עד שזה לא כאב יותר. עד שדיממתי בלי לראות שום דבר יותר. עד שמצאתי עצמי ממשיכה לשוטט בעיר הגדולה, מחפשת אהבה ומוצאת אותה, תמיד, במקומות האפסיים, הצפויים, הקשים ובסוף, תמיד, חוזרת אליו כדי להיפצע שוב. השנים האחרונות היו בבחינת התמודדות קשה בשבילי. תל אביב חנקה אותי. רציתי חופש, שחשבתי שתלוי בשדות ירוקים ושינוי מיקום. אבל לא עזבתי כי אמרתי "אני לבד לא עוזבת. רק כשיהיה לי חבר" וכולם ידעו, שתל אביב בעצמותיי. וכולם ידעו, שגם לי, הסרבנית, הבררנית, הלוהטת, הרועשת, הטמפרמנטית- גם לי יש "חצי אחר", מישהו כזה, אהבה כזאת.

אז זהו. אני נפרדתי ככה מכל זה. ביי ביי רווקות כפי שהיתה עד היום. ביי תל אביב. ביי בית. חדר. חברים. בתי קפה. הכל בחבילת ה"ביי" שלי.

אני לא יודעת מה יותר קשה- הפרידה מכל מה שהיה, או ההתחלה של כל מה שיהיה.

לפני חודשיים יצא לי לפגוש ברחוב שלי, במקרה, את האקס המיתולוגי. זה היה די מוזר, בעצם. כי, לראשונה, מזה עשר שנים פלוס, הסתכלתי עליו במבט של צנון ולא הבנתי מי זה שמביט בי במבטי ערגה כאלו. החלק הכי מדהים דווקא היה, שפתאום הבנתי איפה אני נמצאת בדיוק. אבל- בדיוק. באיזה חלק של החיים שלי אני נוכחת, באיזו מראה אני מביטה ואיך שתי הרגליים שלי נטועות בקרקע הכי יציבה בעולם. ובעיקר הבנתי, על אילו חלקים אפורים בחיי נפרדתי, כשנכנסתי למערכת היחסים שלי עם האנגלי. הוא, האקס, לא מעניין אותי כהוא זה. אבל, דרך הפגישה איתו, פתאום נצבעו לי חלקים בורוד בוהק. חלקים, שלא ראיתי קודם.

בשלוש בבוקר לקחנו את המזוודות וטרוטי עיניים עמדנו בדלת של הדירה. אני השארתי את המפתח על השולחן והעברתי מבט אחרון מסביב מסביב, שנתקע על החתול שלי. הוא עמד בדלת והתסכל עלי בעיניים, שעוד לא ראיתי עד היום. כאילו גם הוא הבין. בבת אחת היה בי כאב חד כזה שנגע לי בכל הבפנים. נבהלתי עד עמקי נשמתי ופשוט לא יכולתי יותר עם כל זה. לקחתי את המזוודה והתיק וסגרתי את הדלת מאחוריי. וזהו. נכנסנו למונית ונסענו לבן-גוריון.

איכשהו עד עכשיו, בקור החמים של לונדון, אני לא חושבת שממש נפרדתי. לא יודעת איך עושים את זה. אף פעם לא עשיתי את זה טוב. אני מקווה שייצא לי לעשות את זה בקרוב. לא יודעת איך, אבל איכשהו הכאב הזה צריך לרדת ממני. איכשהו.

אני יודעת, שנסעתי למשהו מצוין. לסיפור יפה. לזוגיות ולאהבה. זה לא תירוץ.

וזהו. נשיקות לכל החברים המדהימים שלי. נשיקות פרידה רטובות לאלכסון, שלא ישוב עוד, כך אני מקווה. חיבוקים לתל אביב, אותה אני מוקירה על כל החיים שאפשרה לי, וחיבוק ארוך ואוהב לחיים שלי של עכשיו.

נתראה ב"בלוג" החדש