בשביל ההצלחה

דווקא אני אתחיל מהסוף. כלומר- מעכשיו. עכשיו צהריים. לא מזמן התעוררתי. אני אוכלת ארוחת צהריים ובדיוק פתחתי את הוילון בסלון. בחוץ יש שמיים אפורים מכוסים עננים. עדיין אין גשם, אבל זה נראה כאילו אוטוטו הוא יורד עלינו בזעם גדול. ממול לבית יש מגרש קריקט עצום והדשא נהיה עוד יותר ירוק מול השמיים הנורא-אפורים. אין אף מכונית בכביש של השכונה שלנו, והעצים...אוחחח. העצים. אני לא יודעת למה, אבל העצים פה לגמרי עושים לי את זה. עצים גבוהים וערומים נורא מסמלים לי את אירופה. כל הרחובות פה מעוטרים בעצים האלה, שנהיו ערומים כי פשוט נורא קר פה. הקטע הזה שיש לי עם עצים. נו, שוין.

וזהו. האנגלי הלך לעבודה. היו לנו יומיים מדהימים של חופש, כי היה קריסטמס. ואני, בנחת מדהימה, קמה לי כל יום בערך בשעה 12 ומתמכרת בהנאה עצומה לבטלה הזאת שנחה עלי..

האמת היא, שהנחיתה בלונדון לפני שבועיים לא היתה משהו. אני אתחיל טיפה מוקדם יותר, כשמהעבודה פנו אלי, שבוע לפני העזיבה המתוכננת שלי, וביקשו אם אני יכולה לבוא ולהצטרף להדרכה שמתקיימת באמסטרדם בדיוק בשבוע שבו אני אמורה להתחיל את חיי הזוגיים בלונדון. הסכמתי. למה? כי היתה פה הזדמנות מצוינת להמשך עבודה עבור החברה השווה בבריטניה ופוטנציאל כזה אסור לפספס. אז מה שקרה היה, שהשבוע האחרון שלי בארץ היה מחול שדים של אריזות ופרידות יחד עם עבודה עד שמונה בערב עם הלפטופ והכנת חומרי ההדרכה לאמסטרדם. ככה. מאחר וההדרכה התחילה כבר ביום שני, ואני נחתתי בלונדון באותו יום בדיוק- הוחלט שאגיע לשם ביום שלישי.

אז זהו. בשעה שלוש בבוקר, כאמור, אספה אותנו המונית מתל אביב לבן-גוריון. עוד לילה ללא שינה (לילה לפני כן, האנגלי נחת בשלוש בבוקר). הגענו הביתה באחת ומשהו בצהריים. הזמנו אוכל. חיכינו לאוכל. היינו שחוטים מעייפות ועצבנות. אכלנו את האוכל שהגיע. ניסינו לנוח. ככה. לא ממש הצליח. בשעה חמש ומשהו זינקתי מהמיטה ותיכף התחלתי להכין את הכל למחר- לעבור על החומר, לארוז מזוודה (שוב), להכין תיק וכאלה. בשעה ארבע בבוקר אספה אותי המונית להית'רו. עד אותו הרגע האוויר היה, נו, איך לומר, לא משהו. שנינו, עייפים ורצוצים, טבענו בתוך ביצת הלחץ, כל אחד משל עצמו, וכל משפט יכול היה לגרום להתפרקות לא חיובית בעליל. אז ככה יצא שנסעתי להית'רו לחוצה, עצבנית, מרוטה, ובעיקר מלאת סרטים קשים בסגנון "הוא לא רוצה אותי יותר".

נו. הגעתי לאמסטרדם די מהר. זה די משעשע העניין הזה. הידעתם, שטיסה מלונדון לאמסטרדם לוקחת משהו כמו שעה וחצי, כשמתוך זה עשרים דקות זה המראה ועוד עשרים זה נחיתה. בחזור זה אפילו יותר קצר- שעה. נחמד האירופה הזה. נחתתי באמסטרדם ישר למינוס שתיים. חיכה לי מישהו עם שלט ולקח אותי למונית. תמיד רציתי, שיחכו לי עם שלט. ככה...לצאת מהאולם נוחתים ולחפש בעיניים והנה עומד לו איזה הולנדי עם שלט ולוחץ לי את היד ולוקח אותי למונית. פשששש...לא רע.

ההדרכה התקיימה בעיר קטנה צפונית לאמסטרדם בשם זאוטמיר, שנראית בדיוק כמו באיזה גלויה על אירופה בשנות הארבעים. הגענו ישר למשרד ותיכף צללתי לתוך העבודה, ללא שהות. בשעה שבע הגעתי למלון והתרסקתי על המיטה. מאוחר יותר, כשדיברתי עם האנגלי בטלפון הצלחתי להישבר קצת. נו, אחרי שלושה ימים ללא שינה וטירוף כזה. בכיתי קצת, ייללתי, ותיכף הכל הסתדר וישנתי מצוין, לראשונה מזה שבוע.

ביום האחרון של ההדרכה, יום חמישי, זינקתי בבוקר מהמיטה עם חיוך ענק על הפנים. אוה. כמה חיכיתי לרגע הזה. כמה חיכיתי. והידיעה המרעישה מכל זה היתה, שביום חמישי אני חוזרת "הביתה". לא לתל אביב. הביתה. ללונדון. אלוהים! זה הרעיד לי את כל המיתרים. הסטתי את הוילונות במלון, וכמו באיזה סרט הוליוודי, אוה כמה סימבולי, הכל היה מכוסה לבן. שלג כבד ירד בלילה וכיסה את ה-כל. הכל. הביניינים. העצים. הכבישים. המכוניות. הכל היה לבן. טהור כזה. נקי. וואו. נסענו למשרד בקור של מינוס שמונה והכל היה יפה לתפארת. היום עף לו ביעף ופתאום הגיעה השעה לנסוע בחזרה לאמסטרדם.

הגעתי לסכיפול ארבע שעות לפני הזמן, כי ככה יצא. בינתיים, הודיעו לנו שכל הטיסות נדחות, בגלל תנאי מזג האוויר. נו. כל השדה היה מלא מלא באנשים שהטיסות שלהם נדחו. הלכתי לשתות בירה בבר האירי. יש כזה. ככה יצא, שבמקום להיות בבית בעשר, הגעתי בחצות ורבע.

נפלתי תרתי משמע לתוך זרועותיו של האנגלי, שחיכה לי במדרגות. נכנסתי הביתה, הורדתי את הבגדים ונכנסתי לטרנינג, שבעצם כמעט ולא יצאתי ממנו עד עכשיו.

זהו. באותו הרגע התחלתי, מבחינתי, את חיי החדשים.

כדי לרכך את ההתחלה, ביום שאחרי, תיכף לקחנו את עצמנו לאכול את הסושי הכי טעים בעולם, במסעדת הסושי האהובה עלינו, בגולדרס גרין. תיכף להירגע. זה מחוץ לשכונה, כך שישראלים לא רואים שם. וגם- זה באמת הסושי הכי טעים שאני אכלתי בחיי. הכי טעים. ללקק את האצבעות עם כל רול ורול. טרפנו כמו משוגעים וחזרנו הביתה ורודי לחיים ומרוצים כל כך. אין כמו ילו-טייל לשפר את הרצון לישון שינה מתוקה. מומלץ! מומלץ! מומלץ!

Cafe Japan, 626 Finchley Road,  London, ממש דקה ליד Goldersgreen tube station

הקטע היותר קשה, מבחינתי, הוא זה שנכנסתי לגור בבית של האנגלי. כלומר, איך שלא מסתכלים על זה, זה הבית שלו. פה הוא גר כבר הרבה זמן. אז, נכון שאנחנו גרים ביחד עכשיו, אבל, זה, עדיין, הבית שלו. עד שלא נעבור לגור בבית חדש, אחר, יהיה לי קשה להתרגל ל"ביחד" הזה. קודם כל, תיכף איך שנכנסתי לפה נהייתי בוסית. מפיקה. הנדסתי את המטבח מחדש. אחר כך את חדר השינה. אחר כך את הסלון. זה לא עבר תמיד חלק. האנגלי, בדרכו השקטה והמופנמת, חטף עלי את הקריזה - ובצדק. לפני יומיים פתאום ראיתי את מה שאני עושה וזה די הבהיל אותי, בעצם. הרי אם מישהו אחר היה עושה לי את זה הייתי מתחרפנת ותיכף מראה לו מה זה. נבהלתי מעצמי וברחתי לחדר השינה, התכסיתי עד למעלה וחיפשתי את התשובה בראש שלי. בשורה התחתונה הבנתי, שכדאי לי להירגע ומהר. הפקות-הפקות, אבל עוד לא בבית הזה. נתתי לעצמי מכות ביד והתעשתתי. אני מקווה, לפחות.

אחרי כמה ימים בטרנינג ובהסקה החלטנו שמספיק ודי חייבים לצאת מהבית כבר. קריסטמס ברחובות, מיליוני אנשים בחופש והיום השני של קריסטמס הוא, מה שנקרא, בוקסינג דיי. זה היום שבו כל החנויות הכי שוות בעיר פותחות את שעריהן ומעניקות אחוזי הנחה מטורפים ואז- כל דאלים גבר. כל הקודם זוכה. פריטים שעולים הון לפני הקריסטמס עולים גרוש וחצי ביום הזה. וזה קורה בכל רחבי לונדון. באופן ברור, המקום הכי שווה שכולם הולכים אליו זה אוקספורד סטריט. ולא בכדי. רחוב הקניות הכי שווה. והכי יקר. והכי מוטרף.

אז, אתמול, פצחנו את היום בארוחת צהריים משובחת באחת המסעדות החביבות עלינו: הבלגו, מסעדת בלגית שווה במיוחד, שנמצאת ממש כמה רחובות מתחנת camden town. מגיעים לשם, מחכים קצת בתור, ואז יורדים למטה, לקומת המרתף, שם משרתים את הסועדים מלצרים במדי נזירים שחורים בתפאורה אפלולית של ימי הביניים. אני טרפתי את המנה הקלאסית שלהם- סיר ענק של מולים ברוטב שמנת עם צ'יפס בצד, והאנגלי אכל מנת כבש משובחת, שטבלה ברוטב מתקתק למדי. אחרי זה יצאנו לרחובות ההומים של לונדון. אתמול היה יום יפה במיוחד- השמש זרחה, הקור היה נסבל- סה"כ 9 מעלות- ומיליוני אנשים יצאו לעוט על החנויות.

אנחנו, מצידנו, החלטנו לצעוד לכיוון אוקספורד. יכולנו, כמובן, לקחת את ה- TUBE, אבל החלטנו שאחרי רביצה ממושכת ובליסה עוד יותר קשה, כדאי שנצעד קצת. יצא, שטעינו בדרך כל כך הרבה פעמים, הלכנו בסיבובים, ועברנו על פני כל הכיכרות השווים של לונדון- טרפלגר, ראסל ועוד כל מיני- ווסטמיניסטר, רחובות צדדיים ואפלים, רחובות ראשיים עם פנסים אנגלים, עד שבסוף הגענו לאוקספורד. נו, מה יש לי להגיד.

מי שמכיר אותי יודע, כמה שאני סובלת מהמוני אנשים שעוברים עלי, דורכים עלי, דוחפים אותי ונושמים עלי. אוי, זה היה נורא. רחוב ענק ועצום מ-פו-צץ באנשים. כאילו, אם הרחוב היה יותר גדול- עדיין לא היה שום סיכוי לכולם להיכנס בו. מוטרף לגמרי. היה איזשהו קטע, שחשבתי אולי כדאי להיכנס רגע לזארה, כי נורא בא לי מעיל. האנגלי, בחוכמתו, תפס פינה בכניסה לחנות ועמד בצד. אני ניסיתי לצלול לקולבים. מיד עטו מסביבי עוד שלושים ידיים ונגעו באותם מעילים, והוציאו, ולקחו, וזרקו. ומסביב מה שאתם רוצים: אנגלית, ערבית, פרסית, איטלקית, צרפתית. שעטתי החוצה בבהלה ורק כדי להגיע לתחנת ה- TUBE הקרובה היינו צריכים לפלס דרך בהמון הצפוף- לעיתים ללא הצלחה.

רק כשירדנו לתחנה נשמתי לרווחה והחלטנו שמגיע לנו פיצוי- ללכת לאכול את הקרפ הצרפתי הכי ידוע בעיר. כולם מדברים עליו בחיוך נוגה, אז יאללה בוא ניסע. בשביל להגיע לשם היינו צריכים להחליף שתי רכבות והשעה היתה חמש וחצי- ה rush hour. נו. אז נדחסנו לרכבת והדלת כמעט נסגרה על האנגלי. כולם היו תפוחים ממעילים וצעיפים ושקיות של קניות מהבוקסינג דיי ועד שהגענו להמפסטד נשמתי פרחה.

בסוף הגענו. עייפים ורצוצים עלינו מהרכבת לרחוב, שהיה באופן מבהיל- שונה בתכלית השינוי מהמהומה שזה עתה עזבנו באוקספורד. רחובות רחבים ושקטים. מעוטרים בבתים יפהפיים, פנסי רחוב, בתי קפה שקטים ומוארים באור נעים. כמעט יכולתי לשמוע את הכינורות מנגנים את מוזיקת הרקע בסרט שאליו נכנסתי. יחד עם הרעש, גם הקור ירד באופן דרמטי ואני התחלתי ברעידות הקור הרגילות שלי. שמנו פעמינו אל הדוכן. זה די משעשע עניין הקרפ הצרפתי הזה. המקום הכי חם בעיר נמצא ליד פאב מקומי, בתוך דוכן כזה, כמו שיש בארץ נגיד לסנדויצ'ים בקניון? דוכן קטן, שבתוכו עמלות במרץ שתי נשים. תור ענק של אנשים רועדים מקור, שלא יוותרו על הקרפ שלהם גם בקור של שתי מעלות, ואדים גדולים שעולים ומיתמרים מהדוכן השמימה ואז כולם יכולים להריח את הריח של השוקולד עם הבננה. ריח שמיימי...מממ...

אז זהו. חיכינו וחיכינו וחיכינו. אני לקחתי לי קרפ עם שוקולד חלב בלגי, בננה, רום, אגוזים קצוצים וקרם שמנת, והאנגלי לקח קרפ לא-מתוק שבנוי מתרד, שמנת, גבינה ושום. היה טעים לאללה. למרות, שנראה לי, שיכולתי לקחת שילוב יותר מוצלח. לא נורא. בפעם הבאה.

אז אם לגמרי בא לכם הקרייבינג למשהו מתוק אלוהי כזה- אין לו שם. כולם מכירים אותו כ"הקרפ של המפסטד" והוא ממוקם ב: Hampstead High Street פינת רחוב: Perrin’s Lane NW3 . מאד זול דווקא, בין 2 ל- 4 פאונד לקרפ.וזה ממש דקה מה- tube station של המפסטד.

זהו. חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. הקריסטמס נגמר. כולם חזרו לעבודה. שבוע הבא- new year's eve עוד חגיגות שמחכות לנו. עוד מעט צריך לקפוץ לסופר לקנות כמה מצרכים. תיכף אתקשר לארץ לבדוק מה שלום כמה נפשות פועלות. לאחרונה שמעתי שהחתול הנסיך שלי מאד נהנה בידיו האמונות של הכפרה. אני מתגעגעת נורא לכולם והכי בא לי עכשיו- קפה בשדרה. נו. שוין.

בפוסט הבא עדכונים לגבי השכונה שלנו- אלנבי בסגנון בריטי.

עד אז- הפי קריסטמס אנד א הפי ניו איר