בשביל ההצלחה

שנה טובה! הפי ניו 2008! אני מקווה שראיתם את הזיקוקים של לונדון ברידג' בטלויזיה אתמול- כי אני ראיתי אותם באמת, כאילו?! הייתי שם, מתחת לביג בן. אחחחחח כן-כן. אבל, אני אחזור לזה בהמשך, כי יש עוד עדכונים מהשבוע האחרון.

אז, חופשת קריסמס נגמרה, האנגלי שב לעבודה לעוד יומיים ואני שבתי ללו"ז היומי הקבוע שלי: להתעורר בשתיים עשרה בצהריים, לשתות קפה עוד שעה, לעשות כביסה, לקפל כביסה, לסדר קצת, לבשל קצת ואופס- היום עבר והנה האנגלי חזר הביתה. יופי.

כידוע, ראש השנה האזרחית עמד להתרחש ביום שלישי והאנגלי, כמו כל שאר האנשים פה באנגליה, לקח את יום שני "גשר" ופתאום נהיו לנו ארבעה ימים של חופש ביחד.

ביום שישי החלטנו לצאת בערב. קדם לזה חיפוש ארוך ומייגע באינטרנט לאיזה סרט הולכים ואיפה. זה חתיכת פרוייקט הפאקקטה סרט הזה. קודם כל, הסרטים הכי שווים, שכבר מוצגים בארץ, לא מגיעים לכאן לפני פברואר-מרץ 2008. דבר שני, אין פה אתר שווה כמו שלנו (seret). אין פה אתר שווה נקודה. כדי למצוא סרט שווה, צריך לעבור איזה שלושה-ארבעה אתרים, להבין את התקציר, לאתר את בית הקולנוע ובסוף לראות, שהסרט יוצג רק החל מעוד שבועיים. די מבאס, האמת. בסוף החלטנו על סרט שאנחנו רוצים, אבל עד שהגיעה ההחלטה כבר פספסנו את תחילת הסרט בבית הקולנוע ממש במרכז העיר, כך שגם להצגה המאוחרת אי אפשר ללכת. אז הוחלט על פאב ובירה. אין כמו להתחיל את סוף השבוע עם פאב ובירה.

אז, נסענו ל- west hampstead, הרובע החביב עלי במיוחד, לא רק בשל הפאבים המ-גניבים, אלא גם בגלל הרחובות הציוריים הקטנים, הצעירים שמאכלסים אותו והמסעדות ובתי הקפה, כמובן. פצחנו בבירה ראשונה באיזה פאב על הרחוב הראשי וקינחנו בעוד בירה באיזה פאב מגניב לגמרי באיזה רחוב קטן, שחבר של האנגלי המליץ לנו עליו. זה קטע העניין הזה, שבחוץ קפוא ובפנים אפשר למות מחום. אשכרה קטע. את יוצאת מהבית, מעומלנת בסוודר, גולף, מגפיים ומעיל צמר פלוס צעיף. את נכנסת לפאב, את מתאדה תוך שניות, מזיעה ישר לתוך הגופיית-צמר ומודה על כל לגימה קרירה של הבירה. נו, קטע. חזרנו הביתה אחרי שעתיים. אני קרטעתי וזגזגתי כל הדרך, והאנגלי המיואש תמך בי וירד עלי כל הדרך הביתה. כולה משתי בירות נהייתי ככה. אני מבטיחה לשפר את יכולות השתייה שלי עד שראשון המבקרים יגיע, ואז גם אני אוכל להביט בו בזלזול ולהגיד: "הא, פה זה ממש שטות לשתות 3 ליטר בירה ואתה מתעלף אחרי חצי. הא" חכו-חכו. גם זה יקרה.

ואז הגיע יום שבת הגדול. זוכרים את הסייל הגדול?  את הבוקסינג דיי? אז, זה לא רק ביום שאחרי הקריסמס, אלא מתרחש על פני שבועות שלמים, תלוי בבית הכלבו/החנות הנבחרת. זה יכול להימשך עד אמצע ינואר, כך מסתבר. בכל אופן, ביום שבת אספנו את עצמנו ונסענו העירה, ישירות לרחוב אוקספורד. יחד איתנו על הרכבת עוד אלפי קונים פוטנציאליים עם רעב בעיניים. לי היתה מטרה אחת ויחידה: מעיל. נורא רציתי מעיל. מאז שהתחלתי לבקר בלונדון בתכיפות ועד הרגע הזה, שאני ממש כבר גרה פה (כאילו) - נורא רציתי מעיל אנגלי כזה, צמר, ארוך, עם צווארון וכפתורים כאלה. ממממ..מעיל אנגלי. אז, זאת היתה המטרה שלי ולשם כך אזרתי עוז ונסעתי לרחוב אוקספורד. בערך כמו להתאבד, אבל יאללה בסדר.

הגענו והתחלנו ללכת לאורך הרחוב כשהמטרה הסופית מסתמנת: ג'ון לואיס. עוד אחד מבתי הכלבו העצומים, שאנגלי מאד מחבב ואני תיכף ומיד הסכמתי ללכת לשם, כי מי רוצה ללכת לאיבוד בבליל החנויות והמותגים. בדרך עשינו עצירות ביניים בכל מיני כאלה ואז הגענו לג'ון לואיס: בית כלבו עצום עם שבע קומות של כל מה שהעין רוצה לראות. חשוב לציין, כמובן, שיקר שם בטירוף ומשופע שם בטירוף, והעיניים אוכלות כל כך הרבה יותר ממה שהכיס מאפשר. זה פשוט מוטרף. לכל קומה יש נושא: הלבשת נשים, נעלי נשים, כלי מטבח, ריהוט לסלון, הלבשת גברים, נעלי גברים, סופרמרקט (!!!), פיצ'פקעס, שעונים, צעיפים, חשמל ואלקטרוניקה. בקיצור- עזבו, נו. בואו לראות ונסגור עיניין. יצא שבילינו שם יותר משלוש שעות, וכשיצאנו כבר היה חשוך ברחובות ואנחנו היינו מותשים מהשופינג.

בעניין השלל: אני יצאתי עם שלושה מעילים מ-גניבים, ביניהם הצמר האנגלי ההוא שנורא רציתי, האנגלי רכש מעיל יפה לאללה, ויצאנו עם שלל לא קטן ממחלקת כלי המטבח של ג'ון לואיס, שיגיע במשלוח רק ביום שני הבא. זהו. היה מוטרף. היה קשה. רציתי את כל מה שיש על המדפים ומצד שני, כל פעם נהיה לי התקף לב מהמחירים, שהם בסייל. אלוהים  אדירים, אני לא רוצה לחשוה על המחירים שם בימים רגילים...

לפני שירדנו לטיוב, טרפנו ופל בלגי עם שוקולד וקצפת, ממש על רחוב אוקספורד, צמוד לתחנת בונד.

ביום ראשון התעוררנו בעצלתיים ואחרי גרירת רגליים של כמה שעות לקחנו את עצמנו, התעטפנו במעילים ויצאנו לגריניץ'. התחשק לי נורא לצאת מהעיר ולנשום אוויר תמזה פתוח וקצת, ככה, להתרענן, מה יש. צריך להתאושש מהשופינג של אתמול. קשה-קשה.

עלינו על הטיוב עד לתחנת canary wharf ומשם לקחנו את מה שנקרא DLR ישר לגריניץ' וילג'- המקום הזה, ששם נקבע הזמן העולמי וכולי וכולי, אתם בטח מכירים ושמעתם. שני דברים:

אחד, התחנה של קאנארי וורף מדהימה. מוטרפת. ענקית. בכלל, יש כאן קטע של עיצוב תחנות הטיוב. כל תחנה עם עיצוב משלה, כזה. אבל, שאר התחנות הן קטנות וסתמיות, אפרוריות ונטולות-חן עיצובי מיוחד. סתם עוד תחנת טיוב. קנארי וורף, לעומת זאת, זה משהו בלתי רגיל. זאת תחנה עצומת מימדים, עם מיליון מדרגות נעות, תקרות גבוהות, רכבות שונות וקניון בלמטה שלו. זוהי התחנה הראשונה אחרי שעוברים את התמזה ושם ממוקם הפארק התעשייתי של לונדון. כל החברות ועורכי הדין ושאר נושאי המשרה העצמאיים ממוקמים באזור ההיי טקי. וכשיוצאים מהתחנה החוצה- נוחתים ישירות אל תוך המאה העשרים ואחת במין עוצמה כזאת, שעוד לא הרגשתי זמן רב. בינייני היי טק עצומים, מעוצבים, חתוכים, מתכתיים. גשרים מעוצבים, צבעים חזקים, דלתות זכוכית, שקט אורבני מתון, לא הרעש ההמולתי של מרכז לונדון העתיקה. בקיצור- מרשים ומעתיק נשימה. ללא ספק.

שתיים, רכבת ה- DLR : Docklands Light Railway, זאת רכבת קלה וקטנה, עם כמה קרונות בודדים, שנוסעת לה על פסים כמו רכבת חשמלית, ללא נהג, ונשלטת מרחוק. נכנסים למנהרות, נוסעים מעל האדמה, מתנועעים עם הרוח- כיף חיים, ממש כמו בלונה פארק. תנסו לשבת בקרון הראשון במושב הראשון, זה הכי מגניב. ממש כמו בסרט- נכנסים למנהרות ומתרגשים מכל סיבוב שהרכבת לוקחת. אשכרה רכבת-צעצוע.

זהו. הגענו לגריניץ', היום היה אפרורי כרגיל, היו מלא מלא אנשים, אבל בטח לא כמו שיש בקיץ. למרות שנראה לי שבקיץ ממש מגניב שם. אזור כפרי, קטנטון, נעים, ציורי לאללה ו- יש בו שוק. הכי חשוב. הסתובבנו בשוק מוקסמים לגמרי. המון המון דוכנים מיוחדים, עם טובין מרהיבים: מתיקים מיוחדים, דרך דברי עור עד לכל מיני קשקושים יפניים מגניבים. על התחלת השוק יש דוכני אוכל חמודים, שמוכרים טאפאסים וכל מיני אוכלים קטנים מגניבים. יצאנו עם כמה שקיות משם ועם לחיים ורודות מאושר. איזה כיף לבוא לשוק כזה מוצלח ומעניין ולא-שגרתי. אחר כך הלכנו לחפש אוכל ובסוף, בגללי, הלכנו לאכול במסעדת פועלים מקומית, כי נורא רציתי כבר לאכול פיש אנד צ'יפס. היה טעים למי שאוהב את האוכל הזה ולסבול מלצריות אנגליות מכוערות ומפחידות עם מבטא מקסים. אבל, עכשיו אני יכולה לסמן וי גדול גם על זה. גריניץ' מקסימה ממש. אין שום בעיה להתמצא שם, הכל גם ככה קטן ומקומי. האניה המפורסמת של גריניץ' בשיפוצים עד 2009 ולכן נותר לטייל על הטיילת המרהיבה והארוכה לאורך התמזה. ממש מקסים. אני בטוח חוזרת. לא רק בשביל השוק. קינחנו בקפה וקרם ברולה באחד ממיליון בתי הקפה שם ושבנו עייפים אך מרוצים.  

בערב קפצנו לבקר חברים של האנגלי, שגרים פה כבר עשר שנים. שני מוזיקאים חביבים, שהיה לי מאד כיף להכיר. התחלנו בבירה בפאב השכונתי ועברנו לאכול אצלם בבית טייק אווי הודי משובח. אכן היה יום ראשון משובח ומלא פעילות.

ההכנות לקראת השנה החדשה

נו. זה תמיד קורה. הרזולושנס לשנה החדשה, שעושים איך שנגמרת שנה. אז, הפעם החלטתי סופסוף, אחרי קיטורים נשנים וחוזרים, לחזור לעשות ספורט. אז ככה יצא, שבמהלך השבועיים האחרונים אכלתי כמו בהמה, התבטלתי כמו בהמה, ישנתי כמו מת ורק חסר לי עכשיו להעלות גירה וסגרנו גם את הפינה הזאת. אז זהו גמרנו.

אי לכך ובהתאם לזאת, אתמול הלכנו בצהריים להירשם לחדר כושר. ניסינו בהתחלה את זה שליד הבית שלנו ודי התאכזבנו. אחר כך לקחנו את האוטובוס לחדר כושר השווה שנמצא ברובע cricklwood , מרחק של עשר דקות באוטובוס. ההוא היה ממש שווה- מבית היוצר של הולמס פלייס, אבל עם שם מגניב אחר: virgin active וכנגד כל הסיכויים האנגלי רשם אותי לחודש ניסיון. מחר אני מתחילה. וואי אלוהים איזה חדר כושר! לא הייתי בחדרי הכושר של הולמס פלייס בארץ, אז אין לי קנה מידה של השוואה, אבל זה, כמו כל דבר שאני מתארת היום- ענק. עצום. מלא מלא מכשירים, חדרי סטודיו מבריקים, בריכה עצומה, וחדרי ההלבשה של הבנות- יא אלוהים! איזה גודל! ושלא כמו בארץ- אין מוזיקה מחרישת אוזניים. אין מוזיקה בכלל, למען האמת. והמדריכים לא מסתובבים בין כולם- אלא יושבים באיזה חדר ואתה מוזמן לקרוא להם אם צריך. הכי קטע, שיש שם חדר שנקרא gym for women , שזה פשוט חדר כושר קטן-קטן שמיועד אך ורק לנשים. זה די משעשע, אבל סחתיין על המחשבה הפולטיקלי-קורקט. זהו. נרשמתי! נגמרו התירוצים. זה עולה כל כך הרבה כסף, שאין מצב שאני לא הולכת. זה בוג'ארס לא קטן, כי זה רחוק וצריך אוטובוס וכל זה, אז תחזיקו לי אצבעות.

אני נרגשת...אחרי הכל, לצאת מהפדלאות זה אחד הדברים היותר קשים שחוויתי בחיי.

ואז, הלכנו הביתה להתכונן לערב הגאלה. לערב השנה החדשה. לזיקוקים. להתרגשות.

סרט של פעם בחיים. תרתי משמע.

נו. האנגלי תכנן את ערב ראש השנה במרכז העיר, לראות את הזיקוקים המרהיבים, שפורצים כבכל שנה מהלונדון איי, הגלגל הענק העצום שנמצא ליד בינייני הפרלמנט. טוב. אז, כידוע, הזיקוקים מתחילים בשתיים עשרה בלילה ואנחנו גרים בסוף העולם ביחס למיקום הלונדון איי. לכן, יצאנו קרוב לעשר וחצי ועלינו על הטיוב. נדחסנו לטיוב. אנחנו וכל שאר תושבי לונדון ותייריה. זאת היתה רק הקדמה למה שקידם את פנינו בהמשך. באמצע הנסיעה הודיע הנהג שהתחנה, שבה היינו אמורים לרדת, westminister סגורה due to crowding. יעני, יש יותר מידי אנשים אז סגרנו את התחנה. תגיעו בדרכים אחרות.

אז, ירדנו תחנה אחת לפני, ב- green park , שבעצם שוכנת על ספו של פארק סנט ג'יימס, פארק עצום וגדול ומרהיב ביופיו ומכל צדדיו - כל בינייני הפרלמנט והמלוכה של אנגליה. אשכרה מדהים. בשלב הזה המלצתי בחום לאנגלי, שפשוט נלך אחרי כולם. הם בטוח יודעים את הדרך הכי טוב, ואם נעקוב אחרהם יש סיכוי נגיע למטרה מהר יותר. שיטה מצוינת, שרכשתי לי מתל אביב על אירועיה ההמוניים. ואכן עקבנו אחרי כולם. לא נראה לי בכלל שהיו אנשים שיצאו מהטיוב והלכו, נגיד, הביתה.  אלפי-אלפי אנשים נהרו מהתחנה דרך שביליו החשוכים של הפארק לכיוון הלונדון איי, שבצבץ לו מבעד לעצים וזרח באורות למרחקים. התכונה שהיתה בשבילים נטולת תיאור. באמת. אני לא ראיתי כל כך הרבה אנשים כבר מזמן. כאילו אף אחד לא נשאר בבית אתמול. בפארק היה קטע, שפתאום חלק מהאנשים שעקבנו אחריהם נעצרו וחברו לחבורות, שכבר עמדו על חלקת דשא וצפו על הלונדון איי כבר משם. אנחנו המשכנו ללכת. היישר לתוך סמטאות ווסט מיניסטר והיישר אל תוך ההמונים השיכורים. נו, מה שהלך שם. נו. מיליוני אנשים שהולכים והולכים והולכים. כל מדרכה- כיוון. מטורף. חבורות של אנשים מכל העולם, חלקם שיכורים-פחד וחלקם פלצנים וחלקם סתם כאלה, כמונו. באיזשהו שלב הגענו לאיזה מקום, ובגבורה רבה עברנו את ההמון המשולח ונחלצנו משם כמו שחולצים פקק מבקבוק יין. הלכנו כמו משוגעים אל עבר המטרה, שרק נראתה הולכת ומתרחקת מאיתנו והזמן רץ, לא מרחם. כבר אחת עשרה וחצי...מה יהיה...מה יהיה... הזיקוקים....

אחרי עקיפות אלימות של חבורות, הימלטות מנערים שיכורים וריצה בסמטאות אפלות, הגענו לרחוב הראשי שבסוף מוביל אל הלונדון איי, שדרך אגב בשלב הזה כבר לא ראינו אותה, את העין המחורבנת הזאת. אבל מה שכן- גילינו, שהמשטרה סגרה את הערוץ הראשי שמוביל אל המיין איבנט. נו. עמדנו אובדי עצות. הבטנו זה בזו בייאוש והחלטנו לחזור חזרה אל איפה שהיינו, כי אחרת בטוח נפספס את הזיקוקים. כמעט רבנו בגלל הזיקוקים המחורבנים האלה. בחיי. אז, חזרנו אל המקום ההוא, שמשם נחלצנו קודם בקושי רב ושם נעמדנו, ממתינים. לא לפני שהתחבטנו שוב אם להמשיך חזרה לפארק או לא. אני רציתי להישאר.  

שכחתי לציין, שאת כל זה ליווה גשם דקיק וטורדני. בשלב מאד מוקדם של הערב ויתרתי על המטריה ונרטבתי קלות לכל אורך הערב. אחחחחחח איך הרגשתי מקומית. כי כאילו רק התיירים שמים מטריות, כאילו?!

שורה תחתונה, נעמדנו יחד עם כולם במקום ההוא. זה היה בדיוק מול ווסט מיניסטר אבי ומול הביג בן. כולם היו מוארים באור נגוהות כחלחל ומצד שמאל שלהם ראינו את הלונדון איי. רחוקה, אבל קרובה מספיק בשביל לחזות בהצגה הגדולה של העיר. מסביבנו אנשים פתחו בקבוקי שמפניה, ילדים שרקו במשרוקיות וכל מיני אחרים ניסו לעבוד על כולם ולהתחיל את הספירה לאחור לפני הזמן. ועיני כולם נשואות אל עבר הגלגל הענק. המוני אנשים נושאים עיניים לגלגל הזה. לא מטורף?! רגע, לא?! עוד לא הספקתי להתאושש ופתאום נהיה שתיים עשרה. התנשקנו מהר, כדי שלא נפספס את הזיקוקים.

מהרגע הזה היו אלה עשר דקות יפהפיות ומרהיבות, שלעולם אזכור אותן. מעבר לזיקוקים שמילאו את השמיים במיליון צבעים ועוצמה, כל התפאורה מסביב היתה כמו מתוך סרט. הכל היה כזה הזוי. ווסט מיניסטר אבי- בניין עתיק וענק- הביג בן הקטן הזה- הכל היה שטוף בצבעים וקולות של אנשים שמחים וצורחים ומשתאים. נו, זהו. מה יש להגיד. ראש השנה אצל הגויים זה דווקא לא רע. לא רע.

לקחים? אם רוצים לראות את הזיקוקים, צריך לבוא בצהריים ולתפוס מקום, להביא סנדויצ'ים ואלכוהול ולא לראות את הבית הרבה שעות. אם עדיין יצאתם מאוחר מידי- תפסו מקום רגוע על ספסל בפארק סנט ג'יימס, וכמו אנשים שפויים תוכלו ליהנות גם מהאוויר הצח וגם מאווירת חג של אנגלים מופרעים. קחו בחשבון שלחזור הביתה זה כמעט בלתי אפשרי. הבריטים הפסיכים האלה סגרו את תחנות הטיוב הקרובות, בגלל שהיו יותר מידי אנשים ואנחנו הלכנו ברגל קילומטרים על קילומטרים כדי להגיע לתחנה, שבסוף אפשרה לאנשים להיכנס במשורה. באופן אבסורדי היתה זו תחנת גרין פארק. נו. שוין. דווקא לא היה אכפת לי, כי כל רחובות לונדון אתמול היו מרתקים למדי וזאת לבד היתה חווייה לא רעה.

הגענו הביתה בשתיים בלילה רצוצים אך מרוצים. עוד וי לרשימה.

אחרי הכל, מחר יום חדש

זהו. את ההחלטה הזאת כבר עשיתי מזמן. אחרי החגים אני משנסת מותניים ויוצאת מהבטלה. אז מחר מחכה לי יום עמוס: חדר כושר, סופרמרקט ולחפש דירה. יש מספיק מה לעשות. היו לי ארבעה ימים מדהימים, כשהאנגלי בחופש מהעבודה. ומחר- כל העולם חוזר למסלולו המשמים.

אני מתחילה אט-אט להבין, שאני לא בחופשה ושאני לא חוזרת לתל אביב בקרוב. התחושה מחלחלת ואני נותנת לעצמי להסתגל לאט. אנחנו רוקמים לנו את הזוגיות שלנו כמעט באותו קצב, שהוא משביע רצון לטעמי, ובכל יום אני מרגישה בטוחה קצת יותר במקומי החדש ובחיי כפי שהם עכשיו.

האמת, אבל?

כל בוקר אני קמה ומתרגשת מחדש. מהכל.

וגם מתגעגעת. נורא.

שנה חדשה ומופלאה לכולנו.