בשביל ההצלחה

ובכן, היום ממש חודש לעזיבה. שלי. את ישראל. ללונדון. ממש היום. מזל טוב, מברוק, חמסה, שיהיה במזל ושנתראה רק בשמחות. סתם חשבתי לציין את העובדה הקטנטונת, אולי משום שרק אותי היא מרגשת לאללה.

שנעשה סיכום חודש?

נעשה.

עברתי התחלה לא קלה בכלל. יעני, אפילו קשה. התחלתי בשבוע מטורף בעיירה הזויה בהולנד ונחתתי ללונדון הזוגית והחדשה שלי לשבועיים של בטלה, מחשבות, טרדות, מתחים וגעגועים קשים. לא עבר יום בלי שחשבתי בגעגוע אכזר על החתול שלי, על השדרה, על הקפה, על החברים שלי. אפילו על ארון הבגדים השווה שלי. בינתיים, פה, בדירה החמימה בלונדון, יחד עם הגעגועים החזקים, התחלנו האנגלי ואני את דרכנו ב"לגור ביחד". מודה, היה לחוץ. שנינו סובבנו לנו בתוך בועות של רעש פנימי, מחשבות וחרדות. שנינו סבבנו לנו בראש ובלב בתוך מתח תמידי ובגישה הפולנית "רק שהכל יהיה בסדר. רק לא להרעיד את הסירה, פן תטבע". ואז, בתום השבועיים האלה הגיעה שעת המשבר הגדולה, שאגב אני מוקירה אותה עד הרגע הזה ממש. מין ערב שכזה, שגרתי לכאורה, ארוחת ערב, שיחה קלה ופנייה הדדית- כל אחד למחשב שלו. שתיקה ארוכה. החלפת מילים בודדות. ואז- נשברתי. משהו בי התנפץ פתאום, משהו שחיכיתי לו, למען האמת, זמן ארוך. מאז ההחלטה לעבור ועד אותו רגע ממש. הלכתי למיטה והתפרקתי לי כמו שאומרים- אול דה ווי. ה-כל יצא. הפרידה, ההכרה שבפרידה, הגעגועים, הכאב שבגעגועים, הלחץ, הפחד ממה יקרה לנו, החרדה, שהסירה תטבע. כאילו, באותו רגע אמרתי לי "שיקרה הכל, שאפילו נטבע, אבל לפחות אני אטבע רגועה". הכל צף למעלה. בחיי. לא יכולתי להפסיק לבכות במשך שעתיים ויותר. אחרי שנרגעתי דיברנו ודיברנו ודיברנו.

וראו הפלא ופלא- לא רק שהסירה לא טבעה, אלא שהיא הפכה, כמעשה אגדה, לאוניית פאר השטה בקאריביים. לא הטיטאניק, נא להירגע עם האנלוגיות. שורה תחתונה, אחרי הוצאת הרפש וההתנקות המוחלטת והדרמטית שלי, יכולתי להמשיך לשוט בדירה הקטנה שלנו ובזוגיות המקסימה שלנו, בשקט ובנועם. ואפילו להתחיל ליהנות ממה שקורה מסביבי. מאז, כל יום שמגיע, אני מצפה לו בכיליון עיניים, ובלילה, במיטה, אני מסכמת את יומי כמוצלח ולא רע בכלל. היה איזשהו יום בשבוע שעבר, שיצאתי מהבית לסיבובי הדירות שלי ופתאום זה הרגיש לי "בית". פתאום. ככה. הלכתי ברחובות, הגעתי לטיוב, נסעתי בטיוב, עצרתי בבית קפה. פתאום זה היה בית. פתאום החלומות על הבית בתל אביב נהיו קטנים יותר ומידי ערב אני מחכה כבר שהאנגלי יחזור, כדי שנוכל לבלות עוד ערב מושלם ביחד.

אני יודעת, שהכל נורא לגיטימי ונהיר ושקוף, שכך יהיו ימיי הראשונים בגולה, אחרי המעברים והעזיבות הדרמטיים שעברתי בזמן האחרון. אני יודעת...עדיין, ברגעי האמת, במקומות החשוכים של הגעגוע, לא זוכרים שזה "לגיטימי". אחד הדברים היותר קשים לי מכל הסיפור הזה הוא דווקא הלבד המעצבן הזה. אין לי פה חברים. עדיין. אין לי כאן את החברה שתפגוש אותי לקפה, כדי שאוכל לקטר או לספר על האנגלי או על המריבה הטיפשית האחרונה שלנו. עדיין, אבל אין. עד שתהיה- יש מציאות של לבד. אפילו היה לי קטע כזה, שלא רציתי לדבר עם החברים שלי מהבית, כי פחדתי שזה יעשה לי יותר רע. שהגעגועים יעבירו אותי על דעתי והתחלתי לדמיין איך אני טסה לבקר בארץ ושמה קץ לייסורי הגעגועים. מה הייתי נותנת בשביל חיבוק של חברה שלי עכשיו. או בשביל שיחת קפה נעימה בשדרה ודרינק בבית של חברים מול ערוץ שתיים. קטע, מה?!

הדבר הנוסף שהפחיד אותי (יש רשימה ענקית, תכלס, אבל הלכתי על המובחרים), היה התלות הזאת שאני מפתחת באנגלי, בגלל שאני לבד. פתאום זה הוא ורק הוא. פתאום אין דבר בלתו. אתם יודעים איזה פחד זה בשבילי! בשבילי! אני? שמוקפת תמיד במיליון חברים ואנשים וקפה וריגושים, מחכה לאדם אחד בלבד כל יום. זה הבהיל אותי כל כך, עד שמצאתי את עצמי מתרחקת גם ממנו- האדם היחיד שהותרתי לעצמי פה. איזה דברים שאנחנו מביאים על עצמנו לפעמים, אפשר למות.

אל דאגה, הריחוק הופסק והלחץ נרגע וכולנו עומדים בחזרה על קו הזינוק והשמחה כי רבה.

באמת. לא צוחקת.

במהלך החודש הזה יצא לי לפגוש כמה מחבריו של האנגלי: זוג המוסיקאים החביב והידיד ההומו הנחמד פלוס. זוג המוסיקאים דווקא די מצא חן בעיני- המוסיקאי  יותר מאישתו הלבבית. קצת התבאסתי מזה שהיא חשבה, כנראה, אותו דבר, אבל איכשהו הבנתי שככה זה ואין מה לעשות- לא כולם אוהבים אותי מייד. מסקנה מחרידה לכשעצמה, אבל נו שוין. יצאנו לבלות פעמיים- פעם אחת שתינו בירה בפאב השכונתי שלהם, ואחר כך קינחנו בטייק אווי הודי. בפעם השנייה, נפגשנו בפאב השכונתי שוב לחגוג למוסיקאי יומולדת. שם היו ערב רב של ישראלים, השוהים בלונדון כבר עשור ואנגליה אחת. אכלנו סטייקים, שתינו מלא בירה, דיברנו על הא ועל דא ופרשנו בשיא, כי היינו צריכים להספיק לטיוב חזרה הביתה. היה נחמד ויופי שהיה.

אחר כך יצא לנו להיפגש עם הידיד ההומו, שגר בדירה הכי שווה בלונדון. טוב, נו, הדירה הכמעט-הכי-שווה בלונדון. הידיד ההומו נתחבב עלי מייד ותיכף החלטתי, שהוא-הוא יהפוך לחבר מן המניין בזמן הקרוב ביותר, וכל דקה מיותרת. הוא גר בדירה שווה-שווה, עם רהיטים משובחים ומטבח בטוב טעם. אהילים משגעים תלויים מהתקרות, וכל מיני אקססוריס של בית, שרק היה צריך לנגב את הריר מזוויות הפה. קשקשנו מלא, התפעלתי יותר, האמת? בעיקר מהטלויזיה פלאזמה הענקית שבסלון, שמחוברת למחשב ולעוד כל מיני עניינים. בין לבין קיבלתי טלפון מהארץ מחבר יקר וכך יצא לי גם לשבת בחדר השינה של ההומו ולקשקש עם החבר-היקר בעודי צופה מהחלון על הרחוב הבריטי השקט עם הבתים הויקטורייאניים. היה מגניב לגמרי.   

זהו. בשלב זה נגמרו ההיכרויות המתבקשות. דווקא היה נחמד. באמת!

ביזי, ביזי בי

אז, אחרי המשבר, ההתפרקות וכולי, שינסתי את מותני המפיקה שבי והתחלתי לחפש דירה.

פה זה הולך קצת אחרת מתל אביב, אבל בכל הקשור לביקוש והיצע- זה די דומה. קודם כל, מרבית הדירות עוברות דרך סוכנויות. מאד קשה וכמעט בלתי אפשרי למצוא דירות שמגיעות מאנשים פרטיים. אבל, כאן לא השוכר משלם לסוכנות, כי אם המשכיר, לכן זה יותר מגניב.

כדי למצוא דירה, צריך לדעת די בדיוק מה מחפשים, איזה איזור רוצים ומה הבאדג'ט. המחירים הולכים לפי שבוע וכמובן, בפאונדים. עוד הבדל קטן הוא, שדירת חדר אחד באנגליה- היא באמת חדר אחד פלוס סלון. כלומר, לא כמו בארץ, שחדר פלוס סלון זה דירת שני חדרים. יופי.

אז בהתחלה רציתי שני חדרים. התקציב שלנו עמד על 300£ וחשבנו בתמימותנו שזה אחלה מחיר כדי למצוא את דירת חלומותינו. אעפס, די מהר התפכחנו, אחרי שיצא לי לראות כמה דירות שני חדרים במחיר הזה וירדנו לדירת חדר אחד, אבל גדולה. זה בסדר, דירות חדר אחד הן לא רעות בכלל, וכשהחדרים גדולים אז זה אחלא. הכי חשוב לי זה לצאת מהאזור המזעזע שבו אנחנו גרים עכשיו: Willesdem Green. אוי. פויה. כמו שאמרתי- אלנבי של עזה. בחיי. מלא מלא משכנינו החביבים, משכנינו הפחות חביבים (איראנים. הרבה מוסלמים וכאלה) ועוד כל מיני נדכאים, וכאלה שהולכים עם המעיל עם ה HOOD על הראש? כמו העבריינים מברוקלין? אז כאלה. לחזור הביתה אחרי שמונה בערב- לא נעים. תכלס.

אז, השבוע התרוצצתי לי מדירה לדירה. הטלפון שלי והפרטים שלי מפוזרים על פני כל הסוכנויות באזורים המבוקשים ונהייתי ח-ברה של כל הסוכנים. עוד פרט מעניין: כולם, תשעים אחוז מהסוכנים, יהודים. ההוא- אחותו גרה בתל אביב (בן יהודה, מכירה?!), ההיא- היתה כל הקיץ שעבר בתל אביב ברחוב הירקון ועבדה בטל-בייגלס, ההוא היה בקיבוץ ברעם, קטף תפוחים והסתכל בערגה בקטיושות המתעופפות, ההוא בדיוק מחר נוסע לבקר את אמא שלו בירושלים וההוא כל הזמן סיפר לי על הצחוקים שרצו בבר מצווה שלו ושהוא לא זוכר כלום מהעברית שלו. הכי קטע אחד מהם, שהסיע אותי ברכב מושבי-עור הפלצני שלו, כולו חליפה-עניבה-חפתים-ג'ל-בשיער, ילד בן עשרים, אנתוני משהו (יהודי כאילו...), שסיפר לי שממש לא מזמן הוא סגר על חופשה באילת, שבוע במלון משהו חמישה כוכבים, אבל ברגע האחרון החברים שלו שכנעו אותו לנסוע ללאס וגאס במקום. הוא קצת התבאס, כי מה, אילת....אבל, בסוף הוא נסע ללאס וגאס. איזה באסה. אחרי שהרמתי גבה עד שכאב לי נורא, הוא הסביר שבאמריקה הם נורא STRICT לגבי הגיל והאלכוהול והוא לא ממש יכול היה ליהנות. באילת- זה אף פעם לא קורה.

נו, שוין. הראה לי בסוף דירה מזעזעת. יהודי עשיר מנייאק.

אתמול נסעתי עם סוכנת- Stephany. היא, שימו לב, לא יהודיה! WOOHOO! שמחתי ועלצתי. היא יווניה בכלל. אז אחרי שממש התפעלתי מהאוכל של היוונים היא תיכף אמרה לי: But I had an Israeli boyfriend. his name was Idan. We broke up because I'm not jewish. נו, באופן ממש מפתיע עברנו לדבר על חברים ישראלים וכאלה. אז, גם הסוכנים שהם לא יהודים- בטח יהפכו להיות כאלה בקרוב או במאוחר.

לפני יומיים היה לי יום דירות משו-משו. ראיתי דירות- כל אחת יותר מצוינת מהשנייה. ומי הראה לי את הדירות? SALOOME, הסוכנת האיראנית הקוסית. אחד הסוכנים היהודים (JOSH) אמר לי בעברית עילגת, שהסוכנות שלה אנטישמית. אהה. מגניב. בטח. בקיצור, הגעתי לדירה, הסתובבתי והתאהבתי בטירוף. זהו. זה-זה. האזור מושלם, הכל מושלם. תיכף הרמתי טלפון לאנגלי וסגרנו שנבוא בחמש וחצי כדי לסגור. זה היה בשעה שתיים בצהריים. כשהייתי בדירה, בדיוק הגיעה בחורה יפנית לראות אותה גם. בשעה ארבע האיראנית הודיעה לי, שהיפנית סגרה וכבר שמה DEPOSIT על הדירה. אני התחרפנתי לגמרי. האנגלי התבאס עד השורש. וככה חמקה לה דירת החלומות לעוד יפנית עם כרטיס אשראי מזהב. דרך אגב, הדירה התפרסמה באותו יום בבוקר.

באותו ערב הלכנו ל- second viewing על דירה שראינו בתחילת השבוע. אני התאהבתי בה איך שראיתי אותה. האנגלי פחות. חשבתי, שאולי הוא יראה אותה באור אחר בפעם השנייה, אבל נתבדיתי. אז, זהו. עוד באותו ערב הוחלט ש"לא" יילך מצוין על הדירה השנייה.

עכשיו עברו יומיים מאז וקציר הדירות משמים. אתמול בכלל היה מזעזע. אוף. איזה דירות ראיתי! אז, בצעד מחאה, הגעתי הביתה בצהריים, עליתי על טרנינג וסירבתי להסתכל על אתרי הדירות מתוך עיקרון! זהו. גם היום לא היה משהו. אבל, איך סטפני היווניה החביבה אמרה לי אתמול, בעודנו נוסעות באוטו המקרטע שלה: "It was probably not ment to be. The flat that you are waitnig for was not that one". כמעט נישקתי אותה בהתלהבות וצווחתי "אפחריסטו", אבל שמרתי על ארשת ישראלית קשוחה והודיתי לה על הגישה המצוינת.

תכלס? היא צודקת. אני יודעת, שדירת חלומותינו עוד ממתינה לנו ואוטוטו אני אראה אותה. ונסגור. ונעבור לגור בה. בינתיים, אני דווקא די נהנית מכל העניין הזה. מדברת עם מלא סוכנים, צוחקת איתם ומלהגת איתם, מנסה ככל האפשר לשחק אותה במבטא מקומי ורק שלא יזהו מאיפה אני (סתם, בשביל הדאווין, בחיי..) ואז תיכף הם עולים על זה שאני מישראל בגלל השם שלי (סתומה. העיקר אני משתדלת עם המבטא), מסתובבת בטיוב, מכירה את כל האיזורים וכבר נהייתי חצי מומחית לאזורי המגורים שלאורך הג'ובילי ליין (זה השם של קו הרכבת התחתית שלנו).

הרבה פעמים אני פשוט עוצרת לי בווסט המפסטד, האזור המדליק ההוא, שכבר כתבתי עליו כל כך הרבה פעמים, ושותה לי קפה וקוראת איזה ספר וסתם נהנית להסתכל על האנשים ברחוב. איזה רחוב מגניב (West End Lane), איזה אנשים מגניבים. בתי קפה. פאבים. הכל ממש מגניב שם. כיף. כיף. כיף.

אני אומרת, עוד שבוע ויאללה כבר- יש דירה. סתם ככה. בא לי. נראה מה יקרה.

אוכל, אוכל ועוד אוכל

שבוע שעבר, בוויקאנד, היינו בשוק בורו: Borough market.

זה נמצא הרחק בעיר התיירותית, ממש ליד הלונדון ברידג'. בדיוק ביום ההוא החליט הג'ובילי ליין להפסיק והיינו צריכים לקחת שלושה טיובים כדי להגיע לשוק. נו ואיזה שוק! יא אללה! יעני, שוק האוכל. מיליון דוכנים של כל מיני ירקות ופירות אורגניים, בשרים משובחים, נקניקים, גבינות משובחות עוד יותר ומה שאתם רק רוצים. הדוכנים שם מסודרים נורא יפה ונוצץ וכדאי לדעת מה רוצים לקנות, כדי לא להסתבך בתורים העצומים שם. חוצמזה, יש שם דוכני אוכל מטריפים של המבורגרים, נקניקיות, נקניקים, על-האש של בשר חזיר, חביות יין -חם ומיצים טבעיים חמים (יעני, כמו סיידר כזה). ולחמים! איזה לחמים, יא אלוהים. מכל הסוגים, התפיחות והשמרים. קיצור- אם הולכים לשוק הזה, כדאי מאד-מאד לבוא רעבים, לצום יומיים קודם ולהחליט מה בא לכם לאכול. כי אנחנו, איך שנכנסנו, הריח שיגע אותנו והתנפלנו על דוכן המבורגר ואחר-כך, עם עיניים מרצדות וריר נוזל עוד התנפלנו על סנדויץ' בשר-חזיר על האש עם רוטב תפוחים. התורים שמשתרכים שם ליד כל דוכן הם עצומים ובכלל- כדאי מאד להגיע מוקדם. השוק שם נסגר בחמש אחר הצהריים והוא סגור ביום ראשון. באיזשהו שלב בשוק, אחרי שחשבנו שמיצינו, פתאום גילינו עוד צד שלו, שלא היינו מודעים לקיומו. וואי וואי- אוכל יווני וגבינות, ותבלינים. הצד השני של השוק ממוקם לצידה של כנסייה ענקית ומרשימה, עם צריח ודגל, ועמד לו שם איזה בחור, ליד מנגל ענקי, והפך את ההמבורגרים הפוך ושוב. האנגלי ואני הסתכלנו באכזבה זה בזו והתבאסנו שלא גילינו אותו קודם. פעם הבאה- נלך לבקר אותו בטוח. בסוף קנינו רק שני גושים קטנים של גבינה צהובה כלשהי (נו, איזה משהו פלצני. לא זוכרת) ומלפפונים חמוצים.

מגניב. מגניב. ממליצה בחום. אחר כך אפשר ללכת לטייל בלונדון ברידג' ולהביט על התמזה. לא מראה מלבב כל כך, אבל אחרי הכל זה התמזה. אפשר לראות את הפרטים על השוק באתר: http://www.boroughmarket.org.uk/ וגם צירפתי תמונות, בשביל האווירה.

זהו. לא זוכרת כל כך איפה עוד היינו. עכשיו ממש יורד גשם מזעזע בחוץ ואני עוד אמורה ללכת לחדכ"ש. כבר יומיים לא הלכתי. מקווה שמזג האוויר ישתפר. קר פה נורא, למרות שאני מקבלת רשמים מהארץ, שגל הקור מזעזע את כולם ואף אחד לא זוכר דבר כזה. ובכן, איזה יופי להגיד- פה לא קר כמו אצלכם. הא?! מגניב.

מבטיחה לעדכן בעניין הדירה. תחזיקו לי אצבעות על החיפוש.

בברכת הבריט החדשה, שחוגגת חודש.