בשביל ההצלחה

חתמנו על דירה ביום שישי!!!! קולולולולו, מזל טוב, בשעה טובה, שנתראה רק בשמחות.

האמת היא, שביום שישי פצחתי את היום בתקווה שהנה-הנה הדירה השווה, כשהסוכן התקשר אלי על הבוקר ותיאר את המיקום שלה. בהתחלה שמתי צעדיי לאורך רחוב Kilburn high road , כשהסוכן טוען באדיקות שזה 8 דקות הליכה מהטיוב. אהה. בטח. הלכתי אולי 18 דקות ופילסתי את דרכי בין עשרות אנשים שהולכים לסידורים ובין חנויות שאפילו לא בא לי לתאר אותן. איכס איזה אזור מגעיל. עד שהגעתי לדלת הדירה. אז ממש חשבתי שאני מתה. כאילו, מה לעזאזל הוא חשב לעצמו, הוא הרי יודע מה אני מחפשת. אוף! אוף! אז התקשרתי אליו זועמת, אבל בנימוס של בריטים אמרתי לו שאני כבר ליד הדירה ואין שום סיכוי שאני גרה פה אז אין טעם שהוא יעלה איתי למעלה, אבל אם לא אכפת לו לבוא לאסוף אותי ונלך לראות את הדירה במיקום השווה. ניק, הסוכן היהודי (זה שאחותו גרה בתל אביב), ניסה בכוחותיו האחרונים לשכנע אותי: "אבל הדירה ממש מהממת. בחיי" והפסיד בקרב והסכים לבוא לאסוף אותי.

הדירה ההיא היתה ממש במיקום שווה. האמת? מדהים. ברחוב שנמצא בעלייה, בית ויקטוריאני מהמם, שמהחלונות של הדירה רואים את כל לונדון מלמעלה. ממש יפה. עוצר נשימה. אזור מהמם. אבל מה? דירת קופסאת גפרורים. התבאסתי רצח, תכלס. הסתובבתי שם איזה עשר דקות ובסוף יצאתי משם שפופת כתפיים. קוס אמכ. ואז, ניק אמר שיש לו עוד דירה ממש כאן באיזור אבל היא עולה 350 פאונד. זה היה ממש מחוץ לסיכוי, כי אנחנו הקצבנו תקציב של 300 פאונד בשבוע. בסוף הוא שכנע אותי, שיש מצב שבעל הבית יירד במחיר ומה אכפת לי לבוא לראות. נסענו לשם. איך שנכנסתי לדירה, תיכף הזעקתי את האנגלי שיעזוב מוקדם בערב ויבוא לדירה. הוא בא בשש ובשעה שבע בערך שמנו DEPOSIT של שבועיים אצל הסוכנת.

וככה, בקול ענות חלושה ובלי זיקוקים בגשר לונדון, נגמרו חיפושי הדירה שלי. פוף. נגמר האקשן.

האמת? דירה מאממת. אזור עוד יותר שווה. יצא לנו לעבור את הבאדג'ט כולה ב- 10 פאונד, כי בעל הבית הסכים להצעה שלנו ל- 310 פאונד. בתוך ההצעה הוספנו כל מיני דברים שצריך לבית: מיטה זוגית, שידות למיטה, שולחן אוכל, ספה, שולחן לסלון, וילונות. אתמול התקשרו לשאול אותי איזה צבע וילונות אני מעדיפה. הדירה ממוקמת על רחוב FROGNAL פינת Fichley road , שזה, לכל הדעות, מיקום יותר ממעולה. חמש דקות תמימות לתחנת הטיוב, שנייה מהקניון של ה- O2, שזה קניון חמוד עם קולנוע משובח וכמה מסעדות לא רעות. רחוב פינצ'לי הוא רחוב עצום וגדול, שעובר בדרכו בתוך מספר רב של שכונות כמו גולדרס גרין, סוויס קוטג', האמפסטד, ווסט האמפסטד ועוד ועוד. וכולו מלא חנויות מגניבות, בתי קפה, פאבים. הכל קרוב, הכל צעיר. הדירה עצמה היא עורפית. מתוך חלונות הסלון הגדולים נשקף גן ירוק פרטי וכך בדיוק ה"נוף" שנשקף מחדר השינה. הדירה עצמה זה עתה שופצה לעילא ולעילא. השטיח מקיר אל קיר חדש לגמרי, וזהו הדין לגבי המקלחת והמטבח- הכל חדש לגמרי. בחדר השינה, וזה האמת הכי עילף אותי בהתרגשות, יש ארונות קיר לבנים מעץ- ענקיים. אוי, נחת לפולניה. יש איפה לשים את הבגדים. הבאסה היחידה בתוך הדירה המאממת זה המטבח, שהוא כל כך קטן, שאין לי מושג איך אני הולכת להתמודד עם זה. באמת שלא ותכלס, לא בא לי לחשוב על זה עכשיו, כדי שזה לא יהרוס לי את ההנאה מהדירה. גולת הכותרת של הדירה, זה כמובן הסלון, שהוא מה גדול? ענק. ענק. פשוט גדול. איך שנכנסים לסלון ניצב מולנו אח גדול, שפעם היה פעיל והיום הוא סתם עדות אילמת ליכולותיו מהעבר. ככה זה, האמת, בכל הדירות שראיתי עד היום. אבל, האח הזה...מממ...האח הזה בצבע שחור עם סלסולים בלמעלה שלו, עם מסגרת שחורה עד לרצפה שמשתלבת יפה-יפה עם הקירות הצבועים שמנת. בצד ימין של הסלון יש קיר קטן, שמפריד בין הסלון למטבח, ויש בו גומחות כאלה- יעני מזנון כזה? שאפשר לשים פסלים ושטויות וזה תיכף הופך לקיר מגניב. בקיצור, מהמם. במטבח הכל חדש: המקרר, התנור ומדיח הכלים. כן-כן. מדיח כלים. הפשרה הקטנה שלי לזה שהמטבח קטן (תכלס, זה ביאס אותי לגמרי). זהו. הכל יפה. הכל חדש. ועכשיו, יאללה יאללה כבר שנעבור דירה. אוף.

כשחותמים על דירה זה הולך ככה:

מציעים הצעה, שבה יש את המחיר המוצע על הדירה פלוס דרישות שונות מבעל הבית (נגיד, ריהוט, תיקונים וכו'). אם בעל הבית הסכים אז נותנים דיפוסיט של שבועיים עד לקבלת המפתחות לדירה. בינתיים, דורשים המלצות וכל מיני מסמכים המאשרים את הגינותו ויכולותיו הכספיות של הדייר החדש. אחר כך, כשמקבלים את המפתחות צריך לשלם את שכר הדירה של החודש החדש פלוס עוד דיפוסיט של שישה שבועות, שמוחזר בסוף החוזה, כשעוזבים. אבל, זה לא כמו בארץ- פה ממש מורידים את הכסף מהחשבון. בקיצור, הוצאות כספיות אסטרונומיות ביום אחד בלבד.

אנחנו מילאנו טפסים עם כל מיני פרטים שלנו, כולל שמות של ממליצים מכל מיני תחומים והטפסים האלה עברו לידי סוכנות מיוחדת, שכל מה שהיא עושה זה לבדוק את אמינותם של הדיירים הפוטנציאלים עבור בעלי הבתים. האמת? הייתי בטוחה, שהם לא יתקשרו לארץ. כי, כאילו מה, מי יטרח בשביל ישראל וכאלה. לעבודה של האנגלי הם התקשרו וגם לחבר שלו. ואז הם התקשרו אלי וביקשו ממני לאשר את הטלפון של החברה, שרשמתי כממליצה. איזה קטעים. תיכף נבהלתי והתקשרתי לחברה לארץ והכנתי אותה, שעומדים להתקשר אליה מלונדון ולשאול עלי. קטעים לגמרי. עכשיו אנחנו מחכים שיתקשרו אלינו לקבוע לקחת את המפתחות. זה לא יקרה לפני ה- 15 בפברואר, אז נותר לי רק לשבת ולכסוס ציפורניים. אני עושה את זה מעולה מאז שהגעתי לכאן, כך שלא תהיה בעיה.

אז זהו זה. נגמרה סאגת הדירה. נותר לנו עוד לארוז ולעבור, שזה פרויייקט הכרחי, אבל לא לגמרי נורא קשה. רק קצת מעצבן. הכי אני מחכה לרגע שבו אני אוכל לעצב את הדירה הבתולית החדשה שלנו ולפנק אותה בכל מיני אהילים, תמונות, עציצים ועוד אקססוריז משובחים. אה כן ולסדר את הבגדים בארון. מממממ...לסדר את הבגדים בארון, ככה שאני אוכל, סוף-סוף, לבחור אותם בבוקר ואפילו ליהנות מזה. נו שוין. יאללה ה- 15 בפברואר.

***

וזהו. ומיום שישי השתררה דממה בפלפון. לא עוד חיפושים קדחתניים באינטרנט, לא עוד פגישות מאכזבות עם סוכנים ושיחות מלבבות איתם ועל יהדותם. ככה. אחרי שחתמנו ביום שישי הלכנו לחגוג במסעדה בהאמפסטד. הלכנו ברחובותיה המקסימים של השכונה היוקרתית, בדרך עצרנו בפאב מהולל, שהמליצו לנו עליו, לא היה מקום לסיכה אז הלכנו משם מאוכזבים. בסוף, ממש במקרה, ראינו מסעדה יוונית קטנה וחביבה, ממש שתי דקות מהטיוב של האמפסטד. בפנים היה דווקא נעים וחמים וביתי. אכלנו בשר כבש, חומוס וציזיקי עם פיתה ושתינו יין אדום לכבוד הדירה החדשה. האווירה המשפחתית עם המוסיקה היוונית החלשה ברקע, נתנה לנו תחושת רגיעה וחמימות ואני מודה שהיה קשה לעזוב לקור שבחוץ. בעודי לועסת בתאווה את הכבש היווני, הרגשתי את האנטי קליימקס של התקופה האחרונה, מה שנקרא "נפילת מתח" והאנגלי ניסה נואשות לפענח מה לעזאזל קרה לי ולמה נפלו פניי. תכלס? אני לא חושבת שברגעים ההם ממש הבנתי באמת, שחתמנו והנה-הנה יש דירה וכולם מרוצים האח הידד. האיטיות שבהבנה. נו. שוין.

אבל, האוכל היה מצוין, האווירה נעימה, והאזור מקסים.  אז, אם מתחשק לכם אוכל יווני במסעדה קטנה עם תקרה מעץ וקירות מעוטרים ביווניות צבעונית וגם לחלוק שולחן עם עוד כמה סועדים, לכו על מסעדת "בקחוס"- Bacchus, שנמצאת ב- 37 , NW3 6TR, Heath st. Hampstead, ממש שתי דקות מתחנת הטיוב של האמפסטד.

***

במסגרת ההוצאות הכספיות הענקיות ומה שצפוי עוד להיות בעתיד, התחוור לי, שאין עוד ברירה ויאללה חייבים לחזור לעבוד. החברה הקודמת שבה עבדתי, אכן הציעה לי להמשיך לעבוד עבורה כאן, אלא שהבירוקרטיה הפרטית שלה ועוד כל מיני פוליטיקות מכריחות אותי לחכות לפברואר, ואולי אפילו למרץ. בתוך כל זה, שמעתי שהמשכורת שהם משלמים כאן היא מעליבה למדי והתנאים לא משהו. אז, החלטתי לא לחכות להם, אלא שהם יחכו לי.

אז, יש דבר כזה כאן שנקרא HSMP- The Highly Skilled Migrant Programme , יעני- צריך לענות על כמה דרישות, לצבור מספר מסויים של נקודות- ואז אפשר לזכות בויזת עבודה פלוס שהייה חוקית באנגליה. אוקיי. אז החדשות הטובות הן, שאני עונה על הדרישות ויש לי את מספר הנקודות הנדרש. זאת אומרת- אני היילי סקילד. WOOHOO, בתרועת חצוצרות ניגשתי לבדוק איך אני מגישה את הבקשה ותיכף הופכת לחוקית.

אז, כמובן, שכל התענוג עולה הון תועפות- הגשת הבקשה לעבודה פלוס שהייה (זה חייב להיות ביחד) תעלה בסביבות 1200 פאונד. חוצמזה, אני צריכה לעשות מבחן באנגלית שנקרא IELTS והוא עולה עוד 100 פאונד (וזה לא כולל את ספרי הלימוד). אחר כך, אני חייבת לתרגם ולאשר נוטריונית את תלושי השכר שלי מהשנה האחרונה ועוד כל מיני הצהרות בנקאיות - וזה, כמובן, יעלה עוד איזה כמה מאות פאונדים. חוצמזה, אם מגישים טופס לא נכון, זה עלול לעלות בבריאות ובהגשה חדשה לחלוטין, אז חייבים להגיש את טפסי הבקשה לעורך דין שמתמחה בדברים האלה, כדי שיבדוק שזה אכן בסדר. ורק אז- אני יכולה לשלוח את הבקשה וזה חייב להיות מישראל. בקיצור, זה יעלה לא פחות מאיזה 2000 פאונד. מ-טו-רף! נו, מה לעשות. מה לעשות?! אז התחלתי בתהליך. כבר ביקשתי מהאוניברסיטה את הניירות. לפחות הם מחוייבים לשלוח לי את הכל באנגלית, אז חסכתי כמה שקלים. עכשיו אני מחכה שאח שלי יחזור אלי, כאשר תלושי השכר שלי בידו, ואז נראה איך נתקדם. למבחן עוד לא נרשמתי. אני צריכה להירשם. אולי היום...להירשם-זה  אומר להתחיל ללמוד ולמי בא ללמוד עכשיו, תגידו לי!! זה יקרה, אני מבטיחה, עד סוף השבוע. חייבת לעשות אותו. חייבת לעבור אותו בציון 6. האנגלי טוען, שאני עוברת אותו בקלילות, אני טוענת שזה כמו האנגלית בפסיכומטרי (שבעצם, גם אותו עברתי בקלילות...אבל מי זוכר...). המבחן נועד כדי לוודא שהמועמד לויזה יודע אנגלית ברמה מאד מסויימת. את ה"רמה המאד מסויימת" הזאת אני מנסה להבין עכשיו.

כל התהליך כולו צריך לקחת בין חודש לחודשיים.

כבר קיבלתי הצעת מחיר מאיזה עורכת דין בארץ והמחירים הם פשוט אסטרונומיים. אז, אני מנסה עדיין למצוא איזה עורך דין ישראלי בארץ שיטפל בזה. בינתיים, דיברתי עם עורכת דין ישראלית כאן, בלונדון, שכולם מדברים עליה והיא ענתה לי במייל קצר וקולע- "שכר הטירחה שלי עומד על 250 פאונד לשעה ולכל התהליך כולו- 1250 פאונד, לא כולל את דמי הגשת הבקשה או השגת המסמכים הדרושים". זונה. רק בשביל בדיקת הטפסים ואישורם- 1250 פאונד. נו, נשמע לכם הגיוני?! למרות שהחבר- ההומו אמר לי, שזה דווקא מחיר לא רע. מה נסגר עם אנשים? אני אומרת לכם, הכל נהיה כסף בעולם. הכל. איפה הציונות? איפה השליחות??

***

ביום שבת האחרון הלכנו לראות הופעה במקום שנקרא The O2 Arena. ה- O2 היא חברת תקשורת די גדולה פה, שקונה כל מיני אתרים גדולים ומפוארים. משהו כמו סלקום שלנו או נוקיה. בקיצור, המקום הזה, שנקרא O2 Arena, נמצא אחרי התמזה באזור הדוקלנדס, מה שסיפרתי פעם, כשהיינו בתחנת הקאנארי וורף- אזור ההיי טק המתכתי של לונדון. המקום נועד להופעות וקונצרטי-ענק וממש עכשיו, יש הופעה של הספייס גירלס ושל האיגלס ושל עוד כל מיני כאלה שם. נו שוין. איזה מקום, יא וולי, איזה גודל. זה מין כיפת כסף ענקית, שממנה יוצאים כל מיני עמודים עם אורות כחולים. האנגלי סיפר לי, שבנו את המבנה הזה לכבוד חגיגות המילניום ואז לא ידעו מה לעשות עם זה. משהו מטורף. זה כל כך ענק ויפה, שאפשר לעמוד משתאים מול הגודל הזה כמה דקות טובות פלוס פה פעור. לא צילמתי, כי היה חושך ובעיקר נורא מיהרנו, אז שמתי תמונה מהאינטרנט. באמת שאין מספיק מילים לתאר את המקום הזה.

בעיקרון, הג'ובילי ליין אמור לקחת אותנו מהבית עד ל- O2. אלא ששוב, כמו מטה מכשפים מרושע, ביום שבת ה- 19 לינואר, הג'ובילי עבד רק עד תחנה מאד מסויימת ומאד מאד לא רלבנטית בשבילנו. אז, יצאנו מהבית בשעה 18:15 , כשההופעה אמורה להתחיל בשמונה. החלפנו שני טיובים ועוד רכבת DLR ובסוף לקחנו מונית, כי לא היה לנו מושג איך להגיע למרכז הארור. באינטרנט כתוב שזה חמש דקות מהתחנה בקאנארי וורף. אהה. מגניב. בטח חמש דקות. חמש דקות לוקח רק לעלות מהרכבת לאוויר העולם. ועוד לא לקחנו בחשבון שבתוך מרכז הקונצרטים, יש הליכה של עשרים דקות לפחות. אז הלכנו והלכנו והלכנו. לא היה לי מושג מאיפה אוספים את הכרטיסים. מיליון אנשים הלכו לכיוון אחד, אז הלכנו אחריהם, כי כבר הוכחנו שזה עובד. בסוף, אחרי הליכה ממושכת על שטיח אדום ומתחת לאוהל מקפיא, הגענו למקום האירוע ואפילו הצלחתי לאסוף את הכרטיסים. הכי קטע, שההיא בדלפק אומרת לי, שאני הייתי צריכה לאסוף את הכרטיסים בקופה מחוץ למרכז. אחרי שדפקתי לה מבט, שאומר: "באמא שלך- אם לא תיתני לי את הכרטיסים, את צפויה לברדק ישר מהסרטים", היא פינקה אותי ונתנה לי את הכרטיסים. באמת תודה. את ההוא שאחריי היא כבר שלחה בחזרה לכניסה. מסכן.

להופעה קוראים "אפריקה! אפריקה!" ואת פנינו קיבלו אפריקנים עם תלבושות מסורתיות, ובפנים, בתוך האוהל, היתה קבלת פנים של דוכני יין ופופקורן ועוד כל מיני תופינים. המון המון המון אנשים נדחסו בפאתי האוהל החמים, שהיה מעוצב אפריקאית, באופן ממש מפתיע...ההופעה התרחשה בפנים, עם במה עגולה במרכז ומושבי הקהל פזורים מסביבה בגושים. היה מגניב לגמרי לגמרי. נהננו מכל רגע, השתאינו, מחאנו כפיים, הזלנו ריר (אני על הכושים עם הגוף השרירי והאנגלי על הכושית שתפקדה כנערת גומי מרשימה). זאת הופעה על טהרת אפריקה- עם מוטיבים אפריקאיים של מוסיקה, שירה, ריקודים, אקרובטיקה ולהטוטים. היו שם גם קטעי כדורסל סטייל NBA, מופע היפהופ מדהים ועוד כל מיני ריקודים אפריקאיים- שמזה הכי התלהבתי.

אני חושבת, שהם מציגים בכל אירופה. תסתכלו באתר שלהם. אני ממליצה בחום- זה מרתק ומקסים!

אחרי שנגמרה ההופעה, בשעה אחת עשרה וחצי בלילה, הבנו שאנחנו בצרה אמיתית, כי הג'ובילי לא עובד. לא היה לנו מושג ירוק איך נחזור הביתה ויצא שבסוף לקחנו מונית לאיזשהו מקום בעיר ומשם הצלחנו, איכשהו, להסתדר עם הרכבות האחרונות. הגענו הביתה עייפים, רצוצים אך מרוצים. יופי. פעם הבאה- לבדוק טוב טוב באינטרנט איך חוזרים מצד אחד של לונדון לצד השני בלי לשלם משכנתא. האנגלי עכשיו היה אומר: "את רואה, בדיוק בשביל זה צריך אוטו".

***

ימיי עוברים בעצלתיים מאז שחתמנו על הדירה. לחדר כושר כבר לא הלכתי שבוע. ואני מוצאת את עצמי שוב נשאבת לספה, לכורסא, למיטה וחושבת על הארץ ועל החברים ועל עוד כל מיני. היום, כך החלטתי, אני ארים עצמי מהבית ואצא לי לקפה פלוס חברה. יש שתי בנות, שהכרתי לי ומחכות לביקור שלי בששון (ככה לפחות אני חושבת). אוטוטו אנחנו צריכים להגיע לארץ, בעיקר בשביל ביקורי רופאים שלי. בדיקות חצי שנתיות וכאלה. הבעיה שמטרידה אותי כרגע יותר מהכל היא הכסף. הכל נהיה נורא לחוץ. נורא לחוץ. ההוצאות הכספיות הן עצומות ואני, שלא עובדת ולא מכניסה שום פרוטה, מרגישה כנטל ועול מיותר. ברור שהאנגלי עושה הכל, כדי שלא אחוש בלחץ הכספי ומאד כועס, כשאני אומרת שאני מרגישה עול כלכלי לא קל. אבל, הלחץ הכספי כאן והוא מורגש. אי אפשר להתעלם ממנו. תכננו לנסוע לפריז בסוף פברואר עם חברים שלי מהארץ. נורא חיכיתי לטיול הזה וכמו שזה נראה עכשיו- נצטרך לוותר על הנסיעה הזאת. אני לא יכולה לזרז את התהליך ושמחר תהיה לי ויזת העבודה ביד. זה לוקח זמן וכסף- הרבה כסף. ואני נותנת לעצמי לשקוע יחד עם הלחץ, למקומות שהייתי בהם פעם ולא חשבתי שאחזור אליהם. כל הזמן מנקרת לי בראש השאלה הפולניה: "מה יהיה? מה יהיה?" ואני דואגת. כל הזמן דואגת. תמיד הכסף היה מקור הדאגה היחיד שלי בחיים ותמיד זה מה שהניע אותי למצבי רוח עצובים או מרוממים, תלוי בחשבון הבנק. כנראה ככה זה בבתים פולניים, כמו הבית שאני גדלתי בו.

בתוך כל זה, אני מנסה להזכיר לעצמי את כל מה שהייתי טובה בו טרם נסיעתי ללונדון ועוד לפני שהדברים האלה הצליחו ומצליחים לנהל אותי: לחשוב חיובי. לחשוב טוב. לזמן הצלחות. חוק המאמץ המזערי. שקט, לנטרל רעשים.

אני מנסה לשחזר את התחושות האלה ואני מודה, שקשה לי נורא. יכול להיות, שזה בגלל שאין בי עדיין את הביטחון שבחיים החדשים שלי, את היציבות שאני כל כך מייחלת לה. אולי בגלל שנורא קשה לי, תמיד, עם מצב זמני, עם מצב ביניים. וזה סוג של מצב ביניים- עד שנעבור דירה, עד שאני אתחיל לעבוד, עד ש. אני דווקא מייחלת לימים, שבהם אני אקום ואהיה רגועה לגמרי לגמרי. עם שקט בראש ובלב. עם ידיעה שהכל ברור ונהיר ויציב, לפחות לזמן הנראה לעין.

הרגעים השקטים ביותר שלי, הנעימים והרגועים ביותר שלי, הם בלילה, במיטה, בזרועותיו של האנגלי ובשקט של הלילה הלונדוני מסביב. לא יודעת למה, אבל בדיוק אז, ברגעים האלה, אני יכולה לנקות את הראש מהמחשבות והטרדות ולהתרכז בדבר שלשמו התכנסנו כאן- האהבה.

וממנה יש הרבה. בלי סוף. או כמו שאני אומרת כל יום לאנגלי: "שלא ייגמר לעולם" ואז אני נרדמת עד ליום הבא.

עדכונים בקרוב. מתגעגעת המון.