בשביל ההצלחה

טוב, עברו מים רבים בנהר חיי מאז שעדכנתי לאחרונה. אין מה לעשות- קלישאות היו ותמיד יישארו נכונות ואחת מהן: הזמן עושה את שלו, היא מהחזקות שיש. הזמן באמת עושה את שלו. טיפין טיפין אני מתחילה להרגיש יותר בטוחה בביתי החדש. לאט לאט דברים מתחילים להיכנס אל המשבצת שלהם בתשבץ החדש שלי. הגעגועים מתחילים להיחלש, התיאבון להכיר את נפלאות לונדון כבית מתחיל להתחזק ואיכשהו השורשים שלי מתחילים להכות כאן. יש דברים, שלעולם יישארו נחלתי ושאני אתרפק עליהם עד הקבר כנראה, בלי קשר לזמן וליחסיות שלו. כמו השדרה והקפה, בתי הקפה בתל אביב, החברים והערבים שהיינו עוברים ביחד, הרווקות ויתרונותיה, החתול והאוטו וסופי השבוע אצל המשפחה. אבל, איכשהו, זה מתפוגג. לאט כזה, אבל מתפוגג. הרבה פעמים יוצא, שאני יושבת בערב בבית מול הטלויזיה ופתאום נתקפת געגוע חזק לאיזה קפה ספונטני. אין את זה כאן. הספונטניות הזאת היא לגמרי אאוט אוף דה לימיט כאן. מקסימום, אפשר לקבוע מראש לעוד כמה ימים. או, למשל, יצא לי להסתכל בפלפון אתמול ופתאום נתקלתי בתמונה של החתול שלי. ההוא מתל אביב. הרבה זמן כבר לא חשבתי עליו ואפילו הצלחתי להפסיק לחלום עליו בלילות, ופתאום- בום! נהיה לי געגוע חזק כזה?! כזה, שמסובב את הבטן וכואב-כואב בחזה. אז, תיכף סגרתי את הפלפון ולא הסתכלתי עליו מאז.

הימים עוברים להם בעצלתיים עבורי. אני עסוקה בבירוקרטיות של מעבר הדירה ושל הויזה. זה, באופן ממש מפתיע, ממלא לי כמעט את כל היום. הקטע הזה של להתקשר לרשויות פה ולבקש לעבור דירה. זה שוב חוזר אלי עניין ה"שליטה", שעליו אני מדברת כל הזמן. בארץ- אין בעיה להרים טלפון ולחטוף ת'קריזה ולצעוק על איזה מוקדן. פה- לוקח לי שעה רק להבין מה הוא אומר לי, כי האנגלית שלהם כל כך קשה לי. אוף. אני שואלת שוב: "I'm sorry can you please repeate this for me. I can't understand you", ואז הוא שוב חוזר על השאלה ושוב אני לא מבינה. זה קטע. היום, למשל, לקח לי כמה דקות רק להבין, שמה שהמוקדנית ברשות המים של התמזה שואלת אותי זה, אם היא יכולה לעזור לי בעוד משהו. ומי שמכיר אותי יודע, שאנגלית בשבילי זה לחם ומים. עד שמגיעים לאנגליה. ולא כולם מדברים פה אוקספורד, אוקיי?? אז כבר יצא לי לדבר עם רשות הגז והחשמל, רשות המים ובזק המקומי. הכי קטע שברגע, שהם שומעים שם זר, כמו זה של האנגלי, הם תיכף נכנסים ללחץ ובכלל לא שמים לב שהשם שעל החשבונית זה מיסטר ואילו אני, כולה, מיס. יאללה בסדר. גם יש לי קטע כזה, שאני חייבת להישמע זורמת ומקומית. זה כזה מבאס אותי להישמע זרה. אבל, תכלס? אני לא מבינה מילה ממה שאומרים לי בטלפון, אז על מי אני מנסה לעבוד. יחד עם זאת, אני חייבת לציין, שיש שיפור בהבנת המקומיים ברחוב. אני מבינה מהר יותר ואני אפילו מצליחה לענות לעניין. לא רע. חכו. עוד קצת ואני אהיה אלופה בטלפון.

אז, להלן כמה עדכונים מהזמן האחרון:

מעללי הויזה והטפסים

אחרי התלבטויות קצרות למדי, יש לומר, החלטתי לבחור בחברת ייעוץ מתל אביב. חיפשתי פה ושמעתי שם, וכל הנחלים הצביעו על החברה הזו, שמתמחה בהגשת הבקשות לויזה לאנגליה. יפה. נכון, עוד שכר טירחה ועוד כסף לרשימת ההוצאות המוטרפת, אבל בהתחשב בעובדה שאני פה, אבל צריך להיות שם, ושהבריטים שמים לב לכל מיני פסיקים מעצבנים, ושיכולים לבטל לי את הבקשה כמו כלום- החלטתי ששווה את האקסטרה הוצאה בשביל הדבר הזה. אז, יש חברת ייעוץ ואדם סופר נחמד מהצד השני של הטלפון. כל המסמכים הועברו והתיק שלי נבנה ואוטוטו יהיה מוכן. במקביל, המבחן באנגלית. איך ששמעתי על המבחן הזה התבאסתי, אבל הבנתי שאין מה לעשות וקדימה בואו נחזור לימי הפסיכומטרי. בקיצור, יש בלונדון חמישה מקומות לעשות את המבחן באנגלית. חשוב לציין, שהזמן פה הוא גורם סופר קריטי ואני חייבת לעשות את המבחן ASAP. ארבעה מקומות מתוך החמישה הצהירו על מקומות פנויים רק ב- 8 למרץ. רגע לפני שחשבתי לדפוק את הראש בקיר, המקום האחרון הודיע שיש מקומות פנויים ל- 16 בפברואר. הא? הא? מעולה, תכלס. מעולה. ועוד יותר מגניב, שזה ממוקם באזור שהוא קרוב יחסית אלינו ושאני לא צריכה לצלוח את לונדון בשביל הפאקקטה מבחן הזה. אז, לפני שבוע אספתי את עצמי בבוקר ונסעתי לאוניברסיטת מידלסקס בהנדון. כל התהליך כולו לקח לי שתי דקות. מתוך זה היתה דקה של שאלות מיותרות לגמרי מהצד שלי, סתם כדי שיראו שאני מתעניינת. וזהו. יש תאריך, יש קבלה, יש מבחן. עכשיו גם צריך ללמוד. איכסה. לא! ברצינות נו. אני צריכה ללמוד עכשיו ליסטנינג קומפרהנשן, רידינג קומפרהנשן, לכתוב חיבור ולעבור מבחן בע"פ. מי זוכר איך כותבים בכתב יד באנגלית? נו באמת! הכל היום זה בספלינג קורקשן באאוטלוק. מי זוכר. הכי אני מתבאסת מההקשבה. להקשיב לקטע ולענות על שאלות. אוי. גם בבגרות שנאתי את זה. נכון, שהאנגלית שלי מצוינת ושאני מדברת שוטף ובלי שום טעות. עד רגע המבחן. הידיעה, שאני צריכה לסמן משבצות ריקות על איזה מחברת וזה יקבע לי אם אני מקבלת ויזה או לא. OMG! נו שוין. אני מתחילה ללמוד בהחלט לא במרץ. נא להחזיק לי אצבעות- המבחן הזה הוא סופר סופר חשוב.

אחרי המבחן תמו מטלותיי. כל מה שצריך נמצא כרגע אצל נוטריון ורק נותר לי לרדוף אחרי החברה הקודמת שעבדתי עבורה בשביל איזה מסמך. זוכרים את החברה הנוראית ההיא? איזה באסה. אני מנסה כבר כל היום לתפוס את המנכ"ל ההוא ורק מתבאסת מזה שאני צריכה לדבר עם הקקה הזה. הוא עוד לא ענה ואני נורא לחוצה על הטופס הזה. במקביל, בחברה השווה, החשבת שכר יצאה מגדרה כדי לספק לי את מבוקשי והגדילה ראש במקום שאין שום צורך בו: היא שינתה את הטופס, הוסיפה סכומים ובקיצור הביאה לי משהו לגמרי לא נכון. אבל, אחרי כמה שיחות טלפון ואי מיילים ובעיקר ליקוק-תחת מטורף מצידי, היא סוף סוף הצליחה לספק את המסמך הדרוש. ובא לציון גואל.

אה, כן ולפני ככה שבוע בערך, היה לי דייט עם עוד ישראלי חביב, שהוא פוטנציאל לחבר. דיברנו, קשקשנו, אכלנו סנדויץ' במומנט וצמצמנו פערים בענייני "מאיפה את ואיפה היית בצבא". אבל, ככה בין השיטין, סיפרתי לו על הלחץ הכלכלי ועל מה שעובר עלי מבחינת הון התועפות, שעלי להוציא על הויזה הזאת ומה יהיה ואיך יהיה. הוא איש כזה שליו ורגוע, שמסתכל לך ישר בעיניים וככה גם יוצא, שאתה מרגיש שהוא מסתכל לך ללב פנימה, חייך אלי ואמר: "אבל תנסי להסתכל על זה כהשקעה לטווח ארוך ולא על בזבוז כסף וזמן. בעוד זמן קצר תתחילי לעבוד ותוך שתי משכורות את מחזירה את ההשקעה ומתחילה ליהנות מהכסף שלך". נו, שוין. מה אני אגיד. סידר לי את הפרופורציות וסגר לי את פינת הלחץ בשנייה אחת. מגניב לפגוש על הדרך אנשים כאלה, לא?

איך משתמשים בדבר הזה?

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא ביקרתי במשרד דואר כבר קרוב ל- 12 שנה. אולי יותר. בשבוע שעבר הייתי צריכה לשלוח חשבונית לחברה שעבדתי בה. הגעתי לפוסט אופיס בווסט האמפסטד. קניתי מעטפה ועמדתי בתור. בינתיים רשמתי את הכתובת. כשבאתי להכניס את החשבונית למעטפה גיליתי, שרשמתי את הכתובת הפוך. איזה באסה. ומי זוכר, לעזאזל, איך רושמים "לכבוד" ו"מאת". לא, ברצינות, תלכו לדואר ותשלחו מכתב! זה ממש לא כמו לרכב על אופניים. אז חזרתי וקניתי עוד מעטפה והפעם כתבתי את הכתובת ישר. הדבקתי את המעטפה עם הלשון והגעתי אל הפקיד. הוא נתן לי בולים ואמר לי להדביק אותם. כמובן, שאחרי שנייה לא זכרתי איפה בדיוק אני אמורה להדביק את ה- VIA AIR MAIL האלה. הוא נתן לי שישה כאלה ואמר לי להדביק מאחורה איפשהו. אבל אין מקום! וחוצמזה- לא היה פעם מין כזה ספוג רטוב ששמים את הבולים ומדביקים?? הייתי צריכה שוב ללקק את הבולים ולהדביק אותם איכשהו. ואז הם גם לא נדבקו לי כמו שצריך והייתי צריכה ללקק שוב. הייתי בטוחה, שאני לא יודעת ללקק בולים ואני בטח עושה את זה לא נכון. אוף. בסוף, איכשהו הדבקתי ושמתי בתיבה שבחוץ. כן, גם פה היא אדומה. אני ממש מקווה, שהחשבונית תגיע. מה זה הקטע הזה? אבל, מזל שהייתי צריכה לשלוח את זה, כי בקרוב אני אצטרך לשלוח חומר מקורי לחברת הייעוץ בארץ, אז בשביל שלא תהיה פדיחה, טוב שעשיתי את הניסוי קודם. 

הדירה הקסומה וההיכרות הרשמית עם הבעל בית

המועד הולך ומתקרב ואני הולכת ומתרגשת מיום ליום. מתה כבר לעבור לדירה החדשה. אפילו המוביל הגיע השבוע הביתה והביא לנו ארגזים פלוס נייר דבק. מגניב. אבל האירוע החשוב באמת התרחש בשבת. או-אז הלכנו להיפגש את הבעלבית בדירה הקסומה. קבענו בשתיים עשרה, ובחמישה ל- הוא עצר את היגואר הנוצצת שלו וצעק מהחלון שהוא כבר בא הוא רק הולך לחפש חנייה ונעלם במעלה הרחוב. חיכינו וחיכינו וחיכינו. באיזשהו שלב כבר התחלנו להסתלבט על זה שהוא ראה אותנו ותיכף נסע לסוכנות לבטל את הכל, כי פחות מבלונדינית ובראד פיט הוא לא מוכן לקבל לדירה. אחרי איזה עשר דקות הוא הופיע מתנצל עמוקות. לחצנו ידיים ועלינו לדירה. נו. הבלבית (מעתה ייקרא שמו כך) הוא איש אנגלי חביב בן שישים כזה, שיער לבן משוך לאחור, איש רזה עם ג'ינס וסווטשירט מעל חולצה מכופתרת, עם מבטא אנגלי מ-ד-הים, שכל הזמן פנה רק אלי, אבל בעצם ענה לאנגלי לשאלות שלו. אה? איזה ג'נטלמן, אחו שרמוטה. נכנסנו לדירה והסתובבנו. אני, לחרדתי, גיליתי שעדיין לא סיימו את השיפוצים, אבל הבלבית הרגיע, שהכל יסתיים בזמן. הכי קטע היה, ששאלנו אותו על הריהוט ומה קורה עם זה אז הוא הרים גבה ואמר, שהסוכנות היתה צריכה להעביר אלינו את הקטלוגים ושאנחנו נבחר מהקטלוגים מה אנחנו רוצים. חשבתי שאני מתה במקום. ותיכף היום התקשרתי לסוכנת וביקשתי שתשלח אלי את הקטלוגים. החצופה כבר הזמינה את הוילונות, אבל תודה לאל, שנשאר לבחור את המיטה, השידות, שולחן האוכל, שולחן הסלון והספה. מממממ...אני מחכה לקטלוגים. זהו. היתה פגישה נחמדה לאללה. הוא היה חביב והסכים לכל מה שאמרנו לו. האנגלי שאל את כל השאלות על האינטרנט, הכבלים, הקווים והטכנולוגיות ואני הלכתי להסתכל שוב בארונות של החדר שינה והמטבח. וגם על האח המעוצב. ממממ...

פטפטנו קלות עם הבלבית והתלוצצנו. בסוף נפרדנו כידידים והלכנו לאכול בהודית ב- O2 סנטר, שליד הבית החדש- רעננים ומרוצים. עכשיו אני באמת סופרת לאחור, כי נותרו עוד פחות משבועיים למעבר. התרגשות!!! יש מצב שאני אתחיל כבר לארוז השבוע. אה, כן והתחלתי לחפש את בתי הקפה ליד הבית וגם בארים. חשוב מאד מאד לדעת מה יש ליד הבית, לא?! במיוחד מקומות כה קריטיים כמו בתי קפה ופאבים

מה נהיה ממני מה?

פעם הייתי קשוחה כמו חייל בצבא. אם הייתי בוכה זה היה ממשהו ממש דרמטי. אף דמעה לא היתה מתגלגלת לי על הלחי והייתי מקנאה בכל הבנות האלה, שמתחילות לבכות מציפור שעוברת בשמיים. ממש מקנאה. כאילו, התבאסתי על עצמי שאני כזאת קשוחה ונוקשה וששום דבר לא ממש מביא אותי להתרגשות. חוץ מסרטים. בסרטים תמיד הייתי בוכה ומה-נהנית מזה, שחבל על הזמן. אממה?

מאז שעברתי לפה, אני מתבכיינת כמו פעוטה בת שלוש. באמא שלי! (שתחיה לפחות עוד כמה שנים). כל דבר מעליב אותי. מרגש אותי. מלחיץ אותי. מדהים אותי. הדמעות זולגות כמעיין המתפרץ. מה נהייתי בכיינית. לגמרי. וזה כיף. איך פספסתי את זה כל השנים. זה כיף, כן. זה כיף להיות חלושס. זה כיף לפרוק כאב בצורה של דמעות. זה כיף לכבוש את הראש בכתף שלו ולמרר בבכי ושהוא יגיד, שהכל יהיה בסדר. וזה לא רצוני, בחיי. אני בוכה פתאום. בום. אני נפגעת. אין מה לעשות, עוד קלישאות שבאות לידי מציאות. האהבה מחלישה לנו את האזורים הנוקשים בגוף, מקימה לה התנגדויות מבפנים וממוססת חומות-עבר, שהם לגמרי פאסה. כל הזוגיות הזאת שקפצה עלי, כל הויתורים האלה שאני עושה כל יום. לא פשוט לוותר על חיי רווקות של פאקינג 35 שנים! בסופו של יום אני יודעת, שאנחנו לומדים וצומחים מרגע לרגע. פשוט, נורא קשה לי להתמודד עם ה"רגע" הזה ועם השינויים שעוברים עלי. יש מקומות, שבהם אני ממש מתגעגעת לרווקות ולעצמאות. בחיי. יש רגעים כאלה. אבל אז, אחרי שלושים שניות של געגוע אני נזכרת בכל מה שהיה לא טוב בזה ובכל מה שטוב במה שיש לי עכשיו וזה עובר לי מייד. הכל עניין של בחירה בחיים- תמיד האמנתי בזה ואני עדיין מאמינה חזקה בזה. אני בוחרת כל יום מחדש- איך לקום בבוקר, על מי לכעוס, את מי לאהוב, איך לאהוב ואיך לחייך. כל יום!

וגם- כל יום אני לומדת להכיר את בן זוגי מחדש, ממקומות שעוד לא ידעתי שיש. ואוהבת יותר. ומחוברת יותר.

אבל תכלס? מה נהייתי בכיינית. יא אלוהים!

על חברים ועוד כאלה

אז בזמן הזה היו לי כמה דייטים מאד מוצלחים. נפגשתי עם עוד בחורה חמודה לאללה בבית קפה של הישראלים בווסט האמפסטד והיא גם פינקה אותי בספרי לימוד למבחן באנגלית. שאפו! יצאה אישה!

ישבנו לנו בבית קפה איזה שלוש שעות ודיברנו על הא ודא, על החיים פה והחיים שם והיה ממש דייט כמו תל-אביב. הבחורה מגניבה לגמרי וחיה פה כבר יותר מעשר שנים.

דרך אגב, ממש שמתי לב, שאיך שאני פוגשת מישהו חדש הוא תיכף עושה אותי חברה שלו בפייס בוק. יעני, אם לא הוזמנתי- משמע אני לא חברה. לא ככה? אז גם היא הזמינה אותי לפייס בוק ותיכף הרגשתי ממש גאה.מקובלת כזאת. 

שבוע שעבר יצאנו החבר ההומו-החולה-עליו, האנגלי ואני לפאב. היה מגניב לגמרי. שתינו וצחקנו והזמנו איזה מקומי לשתות איתנו ואחרי זה האנגלי ואני חמקנו לנו ועזבנו את שניהם בפאב- אולי ייצא משהו. אנחנו המשכנו לגולדרס גרין וירדנו על בורקסים-כשר בשתיים עשרה בלילה. היה אחלה ערב.

 במהלך השבוע דיברתי בטלפון עם עוד מישהי פוטנציאלית לדייט-חברות. ההיא זה משהו מיוחד. מאחר והיא עושה פה דוקטורט אז נקרא לה הדוקטורנטית. הקיצור, מסתבר שהדוקטורנטית החביבה והיפה עושה למחייתה (גם) מבישול בבית קפה מאד מיוחד. הקטע של הבית קפה הזה, זה שכל פעם יש מישהו אחר, שאחראי עליו ביום מסויים. אחראי, הכוונה- עושה הכל. בונה תפריט, מכין את האוכל, מגיש שלוש ארוחות ביום, ממלצר, מנקה, בקיצור- הכל. ברור שיש עוזרים, כי אי אפשר ממש לעשות הכל, אז מצטרפים אל אותו אחד עוד איזה שני עוזרים שעושים את המילצור והניקוי וכולי. בית הקפה עצמו הוא על טהרת הצמחונות, כך שהתפריט כולו הוא נטול בשר ומשתדל לפנות לקהל האוכלים כמה שיותר. אין שם אלכוהול אבל אם בא לכם- אז תביאו מהבית- חופשי! אין שום בעיה: בירות, יין, וודקה, מה שבא. התפריט הוא עממי ופשוט ומורכב משתי מנות לכל ארוחה: בוקר, צהריים וערב. יש גם קינוחים ולימונדה ותה עם נענע. אחלה רעיון, אין מה להגיד. אז הדוקטורנטית שלנו אחראית על הקפה בימי ראשון כל שבועיים. אתמול היינו שם. איזה כיף היה!!! פשששש לגמרי רעיון מגניב! קודם כל, הבית קפה קטן- קטן עם אווירה סופר ביתית. מלא שולחנות קטנים והעיצוב בפנים מקסים ופשוט. יש ישראלים וגם מקומיים. קשה מאד להיכנס בלי ששמרתם מקום מבעוד מועד. הגענו בשבע וחצי והמקום היה מפוצץ. אנחנו שמרנו מקום כך שהיינו רגועים, אבל היו כאלה שבאו והלכו מייד, כי לא היה מקום. והכל נורא נורא זול. אשכרה גרוש וחצי. אני אכלתי מנה ראשונה ושנייה ושתיתי לימונדה ותה עם נענע וקינוח שוקולדי- ושילמתי כולה 10 פאונד. הדוקטורנטית עמלה במטבח על הסירים ונראתה מחוסלת וטרופת שעות-מטבח עם סינר כחול ושיער בלונדיני אסוף. מילצר אותנו ישראלי חמוד לאללה ואנחנו התענגנו יותר על האווירה מאשר על האוכל. תכלס- האווירה! יש גם פסנתר ונגנית ובמהלך הערב הגיעו עוד כל מיני וקיבלנו ערב שירה ומוסיקה על גיטרות ופסנתר משו-משו. על הדרך גם הכרנו עוד ישראלים, אבל תיכף התחבבנו על בחורה אנרג'ייזרית מדליקה מירושלים. בחורה מצחיקה ושובת לב כמעט מייד. ישבנו בשולחן ביחד והרצנו דחקות וגם תיכף הוזמנו לקבלת שבת רפורמית ביום שישי. בטח שנלך. נו מה.

בכל מקרה, הבית קפה מומלץ מומלץ! יחד עם המרק קיבלנו לחם הום-מייד, שהיה כזה טעים וחוסל מייד עם הגיעו לשולחן. ולמנה שנייה אכלתי פלפל ממולא במשהו (אין לי מושג מה זה היה, אבל זה היה מוקרם). האחרים הזמינו אורז עם כל מיני פירות יבשים וסלט ירוק ליד. ולקינוח אכלתי עוגת שוקולד עם פירות יבשים. אה כן, שכחתי לציין, שהדוקטורנטית קבעה את התפריט לכבוד ט"ו בשבט. אנחנו בטוח נלך שוב, כדי לטעום את תפריטי האחרים וגם שוב לבקר בסוף השבוע. ממש ניהננו אז אני מספרת לאחרים! 

בית הקפה נקרא: Bonnington cafe והוא נמצא בצד השני של התעלה ב- 11 Vauxhall grove. יש להם גם אתר באינטרנט, אם זה מעניין אתכם: http://s208303316.websitehome.co.uk/. קצת רחוק להגיע, אבל שווה שווה!

פריז-תל אביב

הכי כיף יהיה אחרי המעבר דירה.

קודם כל, אני כבר אהיה אחרי המבחן והכאב ראש של הדירה והארגזים. ואז מתחילה עבודת עיצוב הבית- מתעלפת על השטויות האלה ובעיקר על סידור הארונות. יוהו! איך מתעלפת על סידור ארונות.  אחורי זה אנחנו נוסעים לפריז לוויקאנד. שם אנחנו נפגשים עם זוג חברים שלי מתל אביב, שזה בכלל שוס. אני נורא מחכה גם לפריז המאממת ולאייפל טאואר שלה וגם למפגש החיבוקים הנועז עם החברה מהארץ.

אחורי זה והכי חשוב- אנחנו באים לארץ! ויש כבר כרטיסים, אז בכלל אפשר לפצוח בצהלות ותיכף להכין את השטיח האדום. עשרה ימים מלאים, שאני מחכה להם ללא תיאור. יעני- הכי מחכה להם בעולם. אנחנו נוחתים בפורים על הבוקר,  21/3, ועוזבים בסוף מרץ, 31/3. אז, קודם כל אני פונה אל הלב שלכם- אם אתם מכירים או שמעתם על מישהו שבדיוק נוסע או שאולי יש לכם איזו דירה ספייר בתל אביב, כדי לשכן אותנו- נשמח להסכים.

אני, בינתיים, כבר סגרתי לעצמי את כל התורים לכל הרופאים בקופת חולים ובראש שלי אני סוגרת את כל הדייטים עם החברים שלי בשדרה. אבל, זה ממש וירטואלי. אני רק מפנטזת על זה. אויש כמה שאני מחכה לביקור בארץ...

בינתיים, אנחנו מנצלים את סופי השבוע וקצת מטיילים וקצת נחים והרבה אוכלים. בחוץ חורף מקפיא באמת והחל מהשעה ארבע נהיה קפוא בחוץ, שלא לתאר. הזמן פתאום טס לו מהר ושוב אני מתחילה להרגיש יותר עסוקה ויותר מקובלת. זה שאני מתחילה לקבל טלפונים מאנשים פה, בלונדון, כבר מרטיט לי את חושי-החברתיות שלי, כמו פעם. זה ממש כיף לי.

חייבת ללמוד. חייבת להתחיל לקרוא אנסינים ולהקשיב לאיזה קוראת אנגלית מעצבנת ולענות על שאלות מולטיפל צ'יוייסס.

שמעתי, שאצלכם נהיה שוב שמש ואביב. למרות השלג בירושלים. אה, כן ואף פעם לא הבנתי את אלה שגרים בחו"ל, אבל מנסים לדעת הכל על מה שקורה בארץ, עד שהשבוע ראיתי בשעתיים את כל הפרקים של ארץ נהדרת (החדשים) ונורא צחקתי.

בברכת המלכה אליזבת ועד לפוסט הבא

שמרו על עצמכם!