בשביל ההצלחה

הכל היה מתוכנן לפי הספר, קוס אמכ! הכל! הדירה המושלמת באזור המושלם. בעל בית אנגלי חביב. הזמנים- פרפקט. בדיוק לפי הסקדואל. ואז, לפני כמה ימים, איזה יומיים אחרי שנפגשנו עם הבעל בית וסיפרתי כאן את החוויות- קיבלתי טלפון מהסוכנת, שמספרת לי, שהבעל בית התייעץ עם רואה החשבון שלו וההוא יעץ לו לא להשכיר את הדירה, כי אם למכור אותה. ויפה שעה אחת קודם. אז, ככה אומרת לי הסוכנת, הבעל בית החליט: to pull out. אני, כמובן, לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת בשתי השניות הראשונות ושאלתי אותה מה'זתומרת כמה פעמים. זה לא ממש עזר ולא שינה את עוצמת הידיעה וככה יצא, ששבועיים לפני שאנחנו צריכים לעזוב את הדירה- אין לנו דירה לעבור אליה. אה? נכון מגניב? ואין מה לעשות, יעני. כלום. הבעל בית החליט אז גמרנו. זה מה יש. אנחנו נקבל את הכסף בחזרה- אז מה. זה לא ממש פותר את העובדה, שיש מצב שאנחנו ברחוב עוד שבועיים. נכון מגניב? בחייאת? לא ככה?!

בקיצור, נכנסנו לבאסה, אחר כך ללחץ ואחר כך לעוד יותר לחץ. ההסבר של הסוכנת נראה לי קצת מפוקפק, ומצד שני איזה עוד הסבר יש? שהוא לא אהב אותנו? שמישהו הציע מחיר גבוה יותר? לכל השאלות היתה תשובה אחת: למי, לעזאזל, אכפת ומה זה בכלל משנה. אז הוא לא אהב אותנו. אז מישהו הציע מיליון פאונד על הדירה. בשורה התחתונה- אין דירה, ובעיקר- אין זמן. חזרתי לכל חבריי הסוכנים ולשגרת חיפוש הדירה, שכבר הספקתי לשכוח ולשחזר באותה נשימה. הכי פחדתי, שבסוף לא תהיה ברירה וניאלץ להתפשר על דירה מבאסת באזור מבאס והכל יהיה מבאס. אז, התחלתי שוב לצאת לראות דירות. האנגלי נכנס לכוננות מוגברת והיה מוכן בכל שעה, שאקרא לו לדירה הטובה הבאה. האמת היא, שהסוכן, שמצא לנו את הדירה הקודמת ושידך בינינו לבין הסוכנות האחרונה, הרגיש קצת אשמה, קצת מחוייבות וקצת אלוהים-יודע-מה והוא הודיע לי חגיגית, שהוא יהיה בקשר עם כל הסוכנויות הרלבנטיות ושהוא יעשה את החיפוש בשבילי. נפגשנו למחרת, שוב, ובפרצוף די חמוץ ראינו עוד כמה דירות.

חבל על הזמן איך שהתבאסתי. האנגלי יצא הכי גבר. בערב הוא חזר הביתה מהעבודה ואמר לי, שהוא יודע שהכל לטובה ושבטח נמצא דירה הרבה יותר טובה והרבה יותר שווה ושהכל יסתדר מצויין. זה מאד ריגש אותי, אני מודה, ולרגע ממש הרגשתי אופטימיות. זה השתנה יום למחרת, כשחזרתי לתור אחרי דירות וכל דירה נראתה לי יותר מבאסת מהקודמת. ויותר מזה, מכירים את כל הנשמות הטובות? אז, יש כאלה הרבה, וביניהם סוכנים, שאמרו לי: "עכשיו המצב על הפנים. אין דירות להשכרה כמעט.המצב קשה. אין דירות". נשמות. טובות. מאד עוזר במצבי לחץ!

יומיים אחר כך ניק, הסוכן היהודי, לקח אותי לראות דירה באזור ככה-לא-משהו. בסדר, אבל לא משהו. איזה דירה יא אלוהים, חשבתי שאני מתה. פאר מטורף. דירה מהממת ביופיה בתוך בניין ויקטוריאני, שזה עתה סיימו לשפץ מהיסוד ועד הגג, הכל בפנים תכלת ולבן, הדלתות של הדירות בצבע כחול עם ידיות מעוצבות-מוזהבות. הדירה עצמה ע-נ-קית, חדשה לגמרי, הכל בניילונים, גן פרטי צמוד, המטבח נוצץ וענק, המנורות מהתקרה עדיין עם התגיות מהחנות. בקיצור, תיכף הזעקתי את האנגלי שיבוא מהעבודה. הוא הגיע וגם הוא אשכרה נפל איך שהוא ראה אותה. אממה? היא יקרה. יותר מהתקציב שהקצבנו, אבל לא יותר מידי. הצענו 10 פאונד פחות מהמחיר וחיכינו לתשובה. ככל שהיום עבר ככה יותר היה בא לי על הדירה והתחלתי לפנטז איך אני אסדר אותה ושחזרתי שוב ושוב את המטבח המפואר. בסוף, לקראת אחר הצהריים ניק הודיע לי, שמישהו הציע סכום גבוה יותר ולקחו את הדירה. קוס אמכ. שוב.שוב לקחו לנו דירת חלומות מתחת לאף. אין לכם מושג כמה זה מעייף התחרות הזאת. אני יודעת, שגם בתל אביב נהיה מטורף וגם שם נהיה בלאגן למצוא דירה. אבל, תכלס? שוב אני אשאל את שאלת המיליון דולר: למי, לעזאזל, אכפת ולמה זה בכלל משנה? אני רוצה דירה בלונדון. ואני רוצה דירה יפה ומצוינת ובמיקום טוב ובמחיר הגיוני ואני רוצה אותה עכשיו!!!!

מה לא ברור???

כל זה קרה ביום רביעי. אני והאנגלי קבענו להיפגש אחרי העבודה (שלו) בקניון בשביל איזה סידור או שניים. כשיצאתי לפגוש אותו בטיוב של השכונה-שועפט שלנו, ניק סיפר לי, שהפסדנו את הדירה השווה. בינתיים, האנגלי התקשר אלי מהטיוב של העבודה שלו, כדי לספר לי שיש איזה אירוע מטורף ולכן לקח לו מלא מלא זמן רק להגיע לטיוב ובינתיים הוא גם תקוע על הרכבת והיא לא זזה. עיכובים ועניינים. בדרך כלל, לוקח לו שבע דקות להגיע מהעבודה עד תחנה שלנו. בדרך כלל. הוא המשיך להתקשר כל איזה עשר דקות ואז, השיא היה, שהוא התקשר להודיע לי שהרכבת עצרה תחנה אחת אחרי העבודה שלו והחליטו להוריד את כל הנוסעים מהרכבת ומה שנקרא: "באמא שלכם, זה לגמרי הבעיה שלכם ותגיעו הביתה איכשהו". אם זה היה במרכז לונדון- אז מגניב, אפשר להסתדר איכשהו. הבעיה היתה, שזה קרה באיזה אזור מזעזע, מרוחק נורא ומאד תעשייתי, אפלולי ולא-ידידותי בעליל. אין אוטובוסים, אין מוניות. לך תגיע הביתה עכשיו, במיוחד כשאין לך גרוש בכיס ושלא לדבר על כספומט. שאין. מסכן לגמרי. אני הייתי בצד השני של הקו ללא כל יכולת לעזור לו או למצוא לו פתרון הגיוני. אז הוא הלך ברגל מלא מלא עד שהוא הגיע למקום המפגש שלנו- עצבני, קרוע מעייפות, מרוט ומאוכזב. חיכיתי בסבלנות עד שישאל אותי ורק אחרי שהוא שאל אותי אמרתי לו שהפסדנו את הדירה. זה בכלל גמר אותו. אבל, החלטתי לא לוותר ואמרתי יאללה, בוא ניסע לקניון. הוא אמר, שלדעתו "היום יום נאחס. עזבי. בואי נלך הביתה, ניכנס מתחת לשמיכה ונעשה איפוס עד למחרת".

כיאה לפולניה- לא ויתרתי.

לקחנו אוטובוס לקניון. בדרך כלל, זה לוקח משהו כמו רבע שעה עד עשרים דקות. האוטובוס עובר דרך כל מיני שכונות, אעפס, איך נאמר, לא ממש ידידותיות. יעני, לא הייתי מציעה לאף אחד להיתקע שם אחרי שמונה בערב, נגיד. לא נעים, לא נעים בכלל. טוב. עלינו על האוטובוס ודווקא הפעם החלטנו לשבת למטה ולא בקומה השנייה. כשהאוטובוס עצר באחת התחנות, שבשכונה המפחידה, שמענו בום-בום-בום. לא של רובה או משהו. מין רעש, כאילו הדלת של האוטובוס נתקעת במשהו ולא יכולה להיסגר. האוטובוס המשיך לעמוד בצורה חשודה, התחיל לנסוע ממש לאט ואחרי איזה שלוש דקות עצר. באמצע שומקום. אחרי כמה שניות הנהג שפך את כל הנוסעים מהאוטובוס. יצאנו החוצה ואז ראינו, שמישהו, או מישהויים, ניפץ את החלון הקדמי של הקומה השנייה ועוד חלון צדדי של הקומה השנייה עם אבנים.

עכשיו. לפי איך שזה נראה- זה חופשי לבנים. או ברזלים. לא יודעת. זה היה נראה מפחיד מאד.וקטלני מאד. ומרושע למדי. שני החלונות מנופצים לרסיסים ומישהו עשה את זה בזדון, באלימות. אחרי דקה עצר מאחורינו עוד אוטובוס. וגם הוא שפך את הנוסעים החוצה. וגם לו שברו עוד חלונות- יותר ברוטאלי מהאוטובוס שלנו. נו, מה אני אגיד לכם. כביש עוטף עזה מ- CRICKLWOOD ל- BRENT CROSS. השעה היתה כבר רבע לשמונה. הקניון עומד להיסגר עוד מעט. אנחנו תקועים בשומקום. קור אימים בחוץ. איזה יום נאחס. אבל גם הקטע הזה של האלימות המטורפת הזאת? חופשי מטורף. דרך אגב, כל הזמן הזה אפילו שוטר אחד לא הופיע שם. האוטובוסים התפנו לאיזה מוסך וכל הנוסעים העמיסו עצמם על האוטובוסים האחרים שהגיעו.  

חזרנו הביתה מבויישים, התחפרנו מתחת לשמיכה וידענו, שיום חמישי יהיה טוב יותר.  אבל, חופשי עשינו בדיחות על האוטובוסים המנופצים וסיפרנו לכולם על הקטע. מאד מרגש.

ואכן יום חמישי היה טוב יותר. קמנו מאוששים. תכלס, אין סיכוי שהיום יהיה גרוע יותר מאתמול. אתמול- היה סוג של שיא.

ביום חמישי ראיתי שתי דירות עם פוטנציאל. שתיהן באזור המועדף עלינו. כלומר, ראיתי יותר משתי דירות, פשוט אלו היו השתיים שנראו הפוטנציאליות ביותר. הזעקתי את האנגלי אחר הצהריים והלכנו לראות את הדירה הראשונה. ראינו, ראינו, ראינו. האנגלי לא אהב אותה. אני הייתי יותר בקטע של "יאללה בסדר נו, היא חמודה, יש פוטנציאל. נסתדר. בוא נחליט כבר, יא אלוהים". אחר כך הלכנו לראות את הדירה השנייה, שממוקמת בביניין ענק על הרחוב הראשי- פינצ'לי.

יש שני סוגי ביניינים כאן: בית ויקטוריאני, או מה שהם קוראים לו CONVERSION, שיש לו גג שפיץ ומדרגות עתיקות וכל מיני עיניינים אנגלים כאלה, ויש ביניין, שמיועד לדירות, או מה שהם קוראים לו: PURPOSE BUILDING, שיש לו דירות מודרניות, מעלית, שוער, ועד בית ועניינים מודרניים כאלה.  אני, מההתחלה, נורא רציתי לגור בבית ויקטוריאני, כמובן, כאילו מה השאלה, דאאאא. ועל זה ניצתו בינינו ויכוחים מהיום הראשון, שהוחלט שאני אעבור לאנגליה. אז, הדירה השנייה שהלכנו לראות היתה בביניין הדירות, עם מעלית והכל. נורא לא רציתי שנלך, כי ידעתי שהאנגלי יראה וירצה את הדירה הזאת. ואכן זה מה שקרה. ראה ונדלק ורצה אותה. אממה? יש קטע. הדירה בשיפוצים. מה זה שיפוצים? אין רצפה.רואיןם את הדירה מלמטה. אין תקרה- יש חוטי חשמל משתלשלים (פה יהיה אור, אומר הסוכן...). אין מטבח עדיין, אין מים, אין ידיות לארון בגדים. הכל צבע וטיח. אבל, הדירה תהיה יפה. אה כן, והיא תהיה מוכנה תוך שבוע. אהה. בטוח. ניק הסוכן הבטיח. זה די ברור, שבסופו של דבר, אחרי השיפוצים, הדירה הזו תהיה שווה ופלצנית ומדהימה. אבל, אין שום ערבות, שהדירה תהיה מוכנה בזמן וזה די הלחיץ, למען האמת. אחרי התלבטויות רבות וייאוש קל, שפשה בינינו, אמרתי לאנגלי "יאללה, בוא, נשים דיפוסיט ונגמור עם העניין. יהיה בסדר. יהיה מוכן." הלכנו לסוכנות ואיך שהוא התחיל למלא את הטפסים התחרטנו. אני ממש התבאסתי מהדירה והאנגלי לגמרי שם לב לזה ולא הסכים שנמשיך עם העניין. שוב- יצא גבר. וגם, החשש הלגיטימי, שהדירה לא תהיה מוכנה בזמן ושאנחנו נסתובב בין דירות של חברים. אעפס, כל הסיפור הזה לא נראה לנו.

ושוב חזרנו הביתה עייפים וללא דירה.

הקיצור, הגיע יום שישי. האנגלי לקח יום חופש. בשעה עשר ניק הסוכן התקשר אלי ותיאר לי את הדירה שרק היום התפרסמה ועוד לא הגיעה אפילו לסוכנויות האחרות. קבענו איתו ברבע לאחת עשרה. המיקום מעולה. הרחוב מדהים. הבית ויקטוריאני. הדירה קסומה. הכל טוב מידי? נכנסנו פנימה. פתח לנו יפני חמוד. עברנו על הדירה ביעף. מהר-מהר. סלון. מטבח. חדר שינה. מקלחת. תוך חמש דקות יצאנו מהדירה ונסענו לסוכנות ושמנו דיפוסיט. די ברור שאם אנחנו לא היינו עושים את זה, אז מישהו אחר היה חוטף אותה עד סוף היום. שקוף. אין ויכוח בכלל. נמאס לנו לחשוש ולחכות. אין מקום לכאלה בחיפושי דירות בלונדון. לא כשיש לך עוד שבוע לעזוב את הדירה שלך. עד עכשיו אין לי מושג מה היה בחדרים, מה הגודל שלהם ואיזה ברז יש במקלחת. אשכרה לא אכפת לי. אני רק זוכרת, שהיא נראית כמו שרציתי בחלומי והמיקום מדהים: שתי דקות מהתחנה של פינצ'לי רוד, ושהרחוב אנגלי, שקט ומקסים. אה,כן ואני גם זוכרת, שהיה שם שולחן אוכל ענקי ויפה. וזהו. יש דיפוסיט. עכשיו, אנחנו מחכים שיחזרו עם הסיכום של ההמלצות (נו, התהליך המעצבן הזה שעושים כל פעם שעוברים דירה). אני לא יוצאת מגדרי ונורא נזהרת לא להתלהב. עד שאני לא אחתום על החוזה- יש סכנה. אבל, הפעם זה יצליח. באמת די! ברצינות. יש גבול לשטויות. ביום ראשון הבא יש הובלה ועוברים דירה.

****

זהו. זה האירוע שהרעיד את הסירה. שנינו נלחצנו והתבאסנו רצח. אני יותר משמחה, שיש הפי אנד ושהכל מסתדר כמו שצריך. מעניין לראות מה קורה, כשיש סטייה מהתוכנית הכללית ושהחיים מכתיבים לנו תנאים שונים ממה שתכננו, ממה שרצינו. מעניין לראות איך אנשים שונים מגיבים באופן שונה לאירועים מהסוג הזה ובעיקר עניין אותי לראות איך אנחנו צולחים עוד משבר כזה בהצלחה יתירה. זה מדהים אותי כל פעם מחדש. לא יודעת למה

ופתאום, הזמן עובר נורא מהר. גם זה קטע. כמה חשיבות אנחנו נותנים לו, ל"זמן" המחורבן הזה. פתאום נהיה לי לחוץ. יש מבחן עוד מעט ואני לא למדתי כלום. אשכרה כלום. ועוד מעט עוברים דירה. ועדו מעט נוסעים לפריז ועוד מעט מגיעים לארץ. לתל אביב. ואני כבר עוד מעט חודשיים פה. הדברים מתחילים להיכנס למין מסלול נינוח כזה והטלטול הזה מתחיל להירגע. לפחות כך אני מרגישה. אני יודעת, שנכונו לי עוד כמה טלטולים ככה בקטנה, או אולי בגדולה, אבל ביחס למה שהיה- אני די רגועה. יאללה, טלטול- בוא וטלטל. אני מוכנה לך ולא מפחדת. לפחות לא כמו קודם.

******

מזג אוויר די מדהים שוטף את לונדון בימים האחרונים. שמש חזקה וקרה ומדהימה. אין ענן אחד בשמיים וכל האנשים רגועים, עטופים במעילים, פחות אפורים ויותר מחייכים: בטיוב, ברחוב, באוטובוס. כולם מתלטפים בשמש, שחודרת מבעד לחלונות הטיוב והאוטובוס. איזה שמש מדהימה. אתמול טיילנו כל היום בגנים מרהיבים, שנקראים KEW GARDENS . טיילנו עם החבר ההומו-חולה-עליו ועוד ידידה שלו, שנדלקתי עליה על הרגע הראשון שנפגשנו. היה יום שטוף שמש ואנשים, ואנחנו פסענו בין שבילי הגננים וראינו כל מיני פרחים ועצים ונהרות זורמים ביניהם. תכלס? יש מלא פארקים נורא יפים בלונדון ולדעתי אין שום הצדקה לשלם מחיר מוטרף של 12.50 פאונד כדי להיכנס לגנים האלה דווקא. אבל, היינו בחבורה, היה מזג מגניב והחברה היתה נאה והאווירה היתה מגניבה. אפשר היה ליהנות גם מטיול מרשים בפארק של האמפסטד הית', שהוא לא פחות מרשים.

היה יום מקסים. משגע. ארוך. הגענו הביתה עייפים אבל סוף-סוף גם מרוצים. הכי קטע, שאחרי שיחה קצרה גילינו, הידידה ואני, שיש לנו חבר משותף אנגלי, שחי בארץ, ושבחיים לא הייתי מעלה בדעתי שיהיה קשר כזה. תוך שניות התפתחה שיחה ישראלית מוטרפת על ההיא ועל ההוא, ושמות של כל מיני אנשים, שאני מכירה וגם היא התחילו לעוף בחלל הרכב. זה היכה בי. הישראליות הזאת. איך אנחנו מכירים את כולם תמיד?!

משועממת יקרה- תודה על ההצעה! אני מתה לשלוח לך מייל, רק שאין לי לאן...יש דרך לציין את שמך עם לינק למייל? משהו...רמז... חוצמזה, אני עדיין פתוחה להצעות לדירה פנויה בין התאריכים 21/3 ל-31/3.

******

שיהיה שבוע מצויין ורגוע לכולם. בלי הפתעות כמו שהיו לי. אה כן. וביום שישי זה הולנטיין דיי. ממממ...מעניין. לראשונה בחיי אני נרגשת לקראת היום הזה. לראשונה בחיי.

ד"ש מהמלכה.