בשביל ההצלחה

עברנו דירה. ביום שלישי. כן-כן. בסוף זה קרה. הייתי עסוקה בלי סוף עם האריזות והפירוקים. אבל הנה שבתי אל העולם ובאמתחתי שלל דיווחים חדשים. תיכף הפרטים על הצריף החדש שלנו, אבל קודם נלך כרונולוגית, כדי שיהיה מסודר. ככה אני. מסודרת.

אז, ביום שבת האחרון הלכתי לעשות את המבחן באנגלית. ההוא בשביל הויזה.יום שישי למדתי כל היום כמו משוגעת ובערך בצהריים של יום שישי נכנסתי ללחץ כזה כמו שהיה לי לפני מבחנים באוניברסיטה. מינימום. האנגלי השתגע מזה לגמרי. הביטחון שלו באנגלית שלי וביכולות הורבליות-אנגליות שלי היה בשמיים ולחלוטין נראה לו ביזארי שאני בלחץ מהמבחן. אצלי, לעומת זאת, היכולות המוכחות שלי באנגלית והדיבור השוטף שלי עם המקומיים לא היוו שום אבן בוחן. כלום. איך שידעתי שיש מבחן, שהולך לבחון את היכולות האלה, נהייתי סתומה ותיכף שכחתי את כל האנגלית שלי. גם העובדה שבכיתה י"ב קיבלתי מאה בחמש יחידות בכלל לא הזיזה לי את קצה הפופיק הלחוץ שלי. נו שוין.

ביום שבת התעוררתי השכם ויצאתי לדרך. הדרך כללה אוטובוס וטיוב ואחר כך הליכה ברגל של איזה עשר דקות. בעלייה. בקור מקפיא תחת. אז בשעה 8:28 הגעתי. מגניב. בזמן. אמרו להגיע בוחצי. בדרך היו כל מיני זרים שהתבלבלו ולא ידעו איך להגיע ואני בשיא הביטחון חתכתי אותם והגעתי כמנצחת לאולם ההרשמה. ואז נהיה השוק הראשוני. אני חושבת, שהיו שם איזה 300 איש. אולי יותר. מתוכם היו, בחישוב גס כמובן, 60% מהשכנים הלא לגמרי נחמדים שלנו. יעני שיעים. אמיתיים! עם השמלה והכובע ושאר התחפושות. בחיי. ועם הזקנים. אשכרה טאליבן. וכולם מחזיקים ביד דרכונים ירוקים עם כותרות בערבית. שאר האנשים באולם היו הודים. או משהו ליד הודו. עם הטיקה והסראפאן. נשארנו אנחנו הבודדים. "כמוני" היו אולי עוד איזה שלושה או ארבעה, ביניהם איזה מישהי בלונדה קוסית-רצח שנראה לי באה מפינלנד או משהו מהאזור. והיה עוד איזה אחד, שתפס לי את התשומת לב תיכף איך שעמדתי בתור- אני חושבת שהוא טיבטי או נפאלי, אבל בטוח מלהקתו של הדלאי לאמה. מבוגר. מלוכסן קלות. גלימה אדומה עד כפות הרגליים. של גדול שמכסה לו את כל הגוף והוא כולו מתנהל באיטיות, בשקט-בשקט...והוא עמד לפני בתור. במשך כל היום נהניתי לעקוב אחריו והסתכלתי על כל תנועה ותנועה שלו- מרותקת למדי.

בכל אופן, איך שהגעתי ראיתי תור עצום עצום מלא בשיעים. אז עמדתי מאחורי שיעי ואחרי, תוך שניות, עמדו עוד כמה. רק אחרי איזה עשר דקות ראיתי שאני עומדת בתור הלא נכון. עברתי עוד שני תורים עד שהבנתי באיזה תור אני. הגעתי לאישה שבתחילת התור, שבדקה לי את הדרכון ומלמלה כל מיני דברים ושלחה אותי לחכות עד 9:15.

בשעה עשר התחיל המבחן בכיתה ענקית. אני הייתי שייכת לאלה שעושים את המבחן הכללי, בעוד שבכיתות אחרות היו אלה שעשו את האקדמי. החלק הראשון של המבחן היה מורכב מקטעי הקשבה, קריאה וכתיבה. קיבלתי טפסי מבחן כמו בבגרות! אשכרה בגרות. הכל. השאלות, האלה ששומרות עלינו שלא נעתיק, המחברות עם השמות. הזמנים: Put down your pencils  ,You have twenty minutes left, Please stop writing וכולי וכולי. היחיד בחדר שלא הבין מה רוצים ממנו היה הטיבטי. המורות היו צריכות להעיר לו כל פעם בעדינות שיניח את העט ושלא יפתח את המחברת.

אני? הייתי בלחץ עד הרגע שנגמר המבחן בחלק השלישי- הכתיבה. נהיו לי בלק אאוטים מטורפים והתגעגעתי לביטחון שהיה לי בי"ב.נראה אתכם בגיל 35 פלוס מתיישבים לענות על שאלות בליסטנינג קומפרהנשן. אוקיי? אוקיי?

החלק האחרון היה לדבר עם בוחנת עשרים דקות על כל מיני נושאים. לי היא נתנה לדבר על בני נוער ומה אני חושבת עליהם. רגע, לא בדיחה?! הגעתי אליה מתנשפת בכבדות. החלק הראשון הסתיים בשעה 13:10 ולי קבעו את הבחינה "הדיבורית" בשעה 13:10. הא? נכון חכמים האנגלים? מאד מסודרים. טסתי כחץ מקשת והגעתי אליה מתנשפת ומתנצלת. דיברנו על טינאייג'רס ועל ההום-טאון שלי וזהו. בשעה 14:00 סיימתי את הכל ונסעתי הביתה. מאז אני בחרדות שלא עברתי ומה יהיה. האנגלי חוטף את הקריזה כל פעם שהוא שומע על החרדות הטיפשיות שלי.

איכשהו נראה לי שהטיבטי לא עבר את הבחינה. אבל הוא היה כזה מקסים וקצת הצטערתי שלא פתחתי איתו בשיחה קלה. כשכולם צבאו על הדלתות מרוב לחץ ונהרו כעדר אל חדרי הבחינה, הוא הלך לו לאיטו, בקצב משלו והיה לו מין חיוך כזה על הפנים- priceless! מה לטיבטי כזה בעולם הטירוף הקפיטליסטי-כמעט-מוסלמי של לונדון. נו שוין.

****

אחרי המבחן נהיה פרוייקט האריזות. על החוזה עצמו חתמנו רק ביום שני, יום לפני המעבר. חתימה על החוזה קובעת, בעצם, את היום בו אתה מתחיל לשלם ואנחנו חסנו על הימים המיותרים. אני מבחינתי הייתי בחרדות (שוב פעם) מהטראומה של הדירה הקודמת ולמרות שהכל הפעם נראה יציב ונכון לא הייתי רגועה עד הרגע שנחתום על החוזה. רק כשקיבלנו את המפתחות ביום שני העליתי חיוך גדול על הפנים וידעתי שהבית של עמי ותמי - שלנו. בעל הבית, איזו הפתעה מרגשת והורסת, הוא יהודי, איש עסקים שמסתובב בעולם ואין לו זמן להתעסק עם דיירים ושטויות, אז סוכנות התיווך היא גם זו שמטפלת בענייני הבית.

ביתנו החדש נמצא בשכנות לתחנת הטיוב של פינצ'לי רוד, ומתוך כך בשכנות חמימה לכל החנויות השוות, בתי הקפה, המסעדות והאוכלוסייה האיך-לאמר? יותר מעניינת ממה שהיתה לנו קודם. (אני כל הזמן מרגישה חייבת להיות פוליטקלי קורקט. אבל אני פולניה, אז זה תיכף עושה אותי גזענית. עוד באירופה היינו גזענים.)

בקיצור, הרחוב שקט ומקסים. אנגלי כזה. עם בתים ויקטוריאנים ועצים ערומים. למרות שאנחנו שלוש דקות מרחוב פינצ'לי הסואן, לא שומעים שום כלום ברחוב שלנו מה שעושה את זה הכי שווה. מבחינתי, לפחות. הדירה שלנו חזיתית ובקומה ראשונה, כך שבעצם גרים מתחתינו ומעלינו. אין לי מושג עדיין מי השכנים, אבל אני רק יכולה להגיד, שאיך שנכנסנו לדירה שמענו זימרת אופרה אדירה מגיעה מעל הראש שלנו בסלון. ממרחק של ימים אחדים אני יכולה לספר, ששירת האופרה, קלידי הפסנתר וקולות פיתוח-הקול מגיעים מידי יום מעל הראש שלי בשעות לא סדירות, אבל תמיד הגיוניות. נגיד, אף פעם עוד לא יצא לי לשמוע את לה-טראוויאטה בשתיים בצהריים. לי זה נשמע כמו שיעורי מוסיקה ופיתוח קול. חוץ מזה, כבכל בית ויקטוריאני בלונדון, שומעים פה הכל. מי עולה ומי יורד במדרגות. מתי הפעילו את מכונת הכביסה למעלה ואפילו היום יצא לי לשמוע את הבאזר של האינטרקום בדירה מעלי. גם צעדים שומעים יפה-יפה. את הדיבורים לא שומעים וגם לא..אתם יודעים מה. אז לא אכפת לי. היום היה, כנראה, שיעור נגינה ומישהו ניגן את star shining וזה היה מאד נעים ככה בצהריים מעל הראש שלי. לא נראה לי, שהם הולכים לנגן רוק כבד, אז מגניב.

הדירה הקטנטונת שלנו מורכבת מחדר שינה וסלון. קטן. מאד. אנחנו עדיין מנסים להנדס ולהבין איך נסדר את הסלון ואיך נאחסן את כל הדברים, שלא יהיה להם מקום של כבוד. איך שנכנסנו, תקתקתי את המקלחת, המטבח וחדר השינה. האנגלי בינתיים הלך לסגור את הדירה הקודמת ולהחזירה לבעל הבית. עד היום, שלושה ימים אחרי- יש לנו חדר שינה, מטבח ומקלחת מדוגמים. הסלון עדיין עמוס בארגזים, אבל כל יום יש התקדמות נאה למדי ודווקא מסתמנת שביעות-רצון בצד הפולני (שלי. כמובן). מאז שהתחלנו את האריזות והפירוקים אנחנו מגיעים לסוף היום ממוטטים והרוסים מעייפות. בחיי. יש מצב שאני מרגישה שאני כבר לא צעירה? אה? שמתם לב לפוליטקלי קורקט? עוד משהו פולני מגעיל. לא "זקנה", או "בלה", או "קשישה-עומדת-למות", אלא "לא צעירה". יעני. בפלצנות. איכס.

הרגליים כואבות לי. הגב התחתון גומר אותי. אני נאנחת בערב וצונחת על המיטה כאילו מינימום גמרתי לארוז ארבעה ילדים במיטה ועבדתי כל היום בביניין. מה נסגר איתי???  פעם הייתי עוברת דירות ככה. כמו כלום. תיק תק. אורזת, פורקת, מתקתקת.

אז היום אני אורזת, פורקת ומתקתקת עם גב תפוס, רגליים מתפוררות ועיגולים שחורים מתחת לעיניים. אוי גוועלד. שמישהו יציל אותי מהפולניות הנוראית הזאת. מתי קרה שנהייתי אמא שלי? מתי...

****

השבוע יצא לנו ללכת לאכול בשכונה החדשה. האנגלי עשה סיור וחזר אלי עם תוצאות בידיים וקבע, שחייבים לבקר במסעדה האיטלקית שממש ליד. אז הלכנו לבקר את לואיג'י. מה מגניב! שחבל על הזמן. מסעדה קטנה-קטנה עם שולחנות מרובעים ומפיות נייר, קשקושים של איטלקים על הקירות והמלצר (או שהוא הבעל בית) האיטלקי עם השפמפם שמדבר אנגלית עם מבטא איטלקי כבד. אכלנו פסטה, כמובן. למרות, שאני רוצה לנסות עוד דברים איטלקים מגניבים, שעוד לא ניסיתי ונראה לי שיהיה מגניב שם. האנגלי אכל ספגטי עם בייקון ושמנת ואני אכלתי פסטה פנה בולונייזה משובחת. הכל היה טעים וחמים במסעדה המשפחתית ואנחנו כבר מתים לחזור לשם מתישהו לנסות איזה קנלוני. מומלץ! מומלץ!

Luigi Ristorante Italiano, 11 Goldhurst Terrace, NW6 3HX

אם יוצא לכם להיות בסביבה, תיכנסו ותתלטפו על איזו פסטה אוריגינל מתובלת באווירה איטלקית אותנטית.

הרחוב הראשי מוצף במסעדות שנראות מעניינות דווקא ואני מבטיחה דיווח אם וכאשר נבקר בהן.

הרחוב הראשי מוצף גם בחנויות בלי סוף וסופרמרקטים ומה שאתם רק רוצים. והכל כאן לידי ואני ממש נורא מתרגשת, שיש לי את האפשרות לקום וללכת מאה מטר ולהיות במרכז העניינים ולעלות על הטיוב הראשון לאן שאני רוצה, כי זה כזה קרוב.

****

עוד פחות מחודש ואנחנו בארץ לביקור. אתמול פתאום הבנתי את זה והתחלתי לפתח פרפרי בטן. לא מכירה את זה. לא יודעת איך זה פתאום לבוא לבקר את כולם ולרצות לראות את כולם. והפחד הזה, שלא יהיה לנו מספיק זמן. שלא נספיק לעשות כל מיני דברים ולפגוש כל מיני אנשים. אני כל כך מתרגשת רק מהמחשבה, שאני אלך לי בשדרה ואשב לשתות קפה ואלהג עם חברה על הא ודא ומה המצב.

אני גם הולכת לפגוש את אמא שלי. בנוסף לקשיי ההתרגלות וההסתגלות הנורמטיביים, יש לי אמא חולת סרטן במצב לא משהו בבית. בארץ. רחוק. אני משתדלת לדבר איתה כל יום. וכל יום זה יותר קשה. קשה, כי היא רחוקה וחולה נורא וכי שום דבר לא משתנה. השיחות שלנו הן בדיוק אותו הדבר כל יום:

"מה שלומך?"

אמא: "בסדר. מה אני אגיד לך. כל יום שעובר אני מברכת"

אני: :מה אכלת היום?"

אמא: "אכלתי. את זה ואת זה ואת זה ואת זה".

אני: "ומה עוד?"

אמא: "אוי. ככה. יש רופא. ויש צילום. וככה. מה איתך?"

עכשיו. תמיד כשהיא שואלת אותי את השאלה הזאת, אני יודעת שהתשובה עליה לגמרי לא רלבנטית. היא שואלת, כי היא לא רוצה לקטר יותר ו/או לחזור על עצמה. היא שואלת, כדי להרגיש בסדר שהיא שאלה. אני לא באה בביקורת על העניין הזה. אני יכולה להבין אותה. הרי אני עושה בדיוק את אותו הדבר. כשאני מתקשרת כל יום, אני יודעת שהיא לא תגיד לי פתאום שהיא מרגישה מצויין, החיים יפים ושהיא נורא רוצה לחיות. אין שום סיכוי כזה. כרונולוגיה של שיחה ידועה מראש. אני יושבת לי בניכר, רחוקה מכל זה, מכל המחלה המחורבנת הזאת, מלראות אותה קמלה ונעלמת. אני שומעת בקולה את ההיעלמות וכואב לי כמו חץ בבטן. אני יודעת, שהיא מאושרת מזה שאני מתקשרת כל יום. כשהודעתי לה שאני באה לארץ היא פרצה בבכי ואמרה לי, שעכשיו היא סוף סוף יכולה להגיד לי שהיא מתגעגעת אלי. אני הרגשתי מבוכה נוראית ובעיקר נכנסתי ללחץ מהביקור הצפוי. גיסתי מספרת לי על המראה הדועך שלה ועל תגובות האנשים סביבה למראה הכללי שלה. אני מבחינתי יותר כואבת את דעיכת הנפש והחיבור לחיים שלה. אז שלא יהיה לה שיער מה אכפת לי.

מכירים את זה, שרואים זוג ברחוב: אחת יפהפייה הורסת ואחד מכוער נורא-נורא ואז שואלים "איך היא איתו? מה יש לו?" ואז יוצא לנו להכיר את המכוער הזה ואז אנחנו מבינים איך "היא" איתו ומתבאסים שלא הכרנו "אותו" לפני זה. יש לנו משהו כזה, שאנחנו משדרים כל הזמן, בכל רגע, בלי לשים לב. גם אני, בתקופה שהייתי שמנה (היתה תקופה כזאת...) ודשנה, הייתי כל כך מחוברת לחיים וכל כך שמחה ומאושרת שכל מי שהיה סביבי היה מגיע ונדבק. כמו מגנט. אנחנו ממש ניזונים ממה שאנשים סביבנו משדרים. אומרים בלי מילים. מהניצוץ בעיניים או מהעצב בפנים. 

אמא שלי משדרת מוות. ומחלה. וייאוש. מהרגע הראשון. אין לי מושג איך להתמודד עם זה. אני מתגברת בכל כוחותיי על הרצון העז שיש לי לבקר אותה ולהגיד שהיא "לא בסדר". אבל, מצד שני, אין לי מושג איך אני הייתי מתנהגת אילו חלילה הייתי חולה במחלה הנוראית הזאת. אני רוצה לקוות שחיי יובילו אותי לאנרגיות אחרות וכי אני אוכל לנהל אותם בחיוביות ורצון לחיים הרבה יותר מאשר אמא שלי. ומצד שלישי- היא חולה ועומדת למות. מה יש. מתי נהיה עם רגשות חסד אם לא ברגעים האלה, הנדרשים ביותר.

החברים שלי מקפידים לשאול אותי מה שלום אמא שלי. אני, לרוב, עונה להם בקצרה וחותכת: "לא טוב. אין שינוי". לשמחתי, יש כאלה שעוצרים פה ולא ממשיכים לדוש. אבל יש כאלה, שמתוך אכפתיות אמיתית, ממשיכים לנתח: "מה זאת אומרת לא טוב? מה יש לה? מה קורה לה?" זה מרגיז אותי. נורא. לא יודעת למה. פשוט מרגיז אותי. אולי זה שהמצב שלה חרא. אולי זה שכואב לי לדבר על זה. אולי זה שזה ממש מיותר כרגע לרדת לפרטים ומה לא ברור ב"המצב שלה לא טוב". זה פשוט מרגיז אותי ודוחק אותי לפינה. תודה על ההתעניינות. באמת ולא בציניות. אבל, בבקשה, תבינו אותי. אם יהיה שינוי דרמטי כולם יידעו. בחיי. יש לי בלוג.

ככה אני עם נושאים רגישים. קופצת כמו סנאי.

בינתיים אני ממשיכה להתקשר. לפחות אני יודעת שהמשהו הזה שאני עושה גורם לה אושר יחסי. גם ככה המצפון שלי מייסר אותי.

****

וויקאנד ארוך לפנינו. איזה כיף. אני תמיד נורא מחכה לו, כי אז יש לי יומיים שלמים נטו עם האנגלי וזה, תמיד, הבונוס. אני כבר סופרת את השעות לערב. וגם! וזה בכלל כיף אמיתי, חברה מתל אביב הגיעה לבקר בלונדון. אני כבר מחכה להיפגש שחבל על הזמן!

סופ"ש נפלא לכם. מתגעגעת המון.