בשביל ההצלחה

החלטתי לעצור רגע בדיווחים השוטפים מלונדון. להפסיק לדווח על הדירה, על השגרה, על המסעדות. אל דאגה, אחרי זה אני בטוח חוזרת ללונלי פלנט הפרטי שלי. כולם יקבלו דיווח מהשטח, אף פרט לא ייכחד.

פשוט, נהיו ימים כאלה רגועים, שבהם התפתח לו החור לחשוב קצת, "לשבת" קצת על דברים, לעבד מחשבות. כל התקופה הזאת האחרונה שלי- לא עצרתי אפילו קצת כדי להיות בשקט ולעבד. בואי נראה מה היה לך עד עכשיו: היתה עבודה מחורבנת, נהייתה עבודה חדשה שווה, הכרתי את האנגלי, מערכת יחסים בין-מטוסית, אמא שלי נהייתה סרטנית קריטית, תסכולים מתמשכים מהעבודה ומאי מימוש האהבה, החלטה לקום וללכת. הקימה והעזיבה. האריזה של הדירה האהובה שלי והפרידה. מהשכונה. מהחתול שלי. מהחברים שלי. מהמשפחה שלי. מכל מה שמוכר. העזיבה של הכל. הנחיתה בלונדון. ההכרה, שזה לא טיול אלא "לתמיד". השקיעה לגעגועים עזים כל כך. ההעצמה של הזוגיות. שוב עזיבה של דירה. אריזות. לחץ. מצוקה כלכלית. שוב. כניסה לדירה חדשה. שוב להתרגל. לחכות לויזה.

ו-לשבת בערב על הספה בדירה המקסימה ולחייך, כאילו כל העולם שלי והנחת נוחתת עלי.

אין יום, שאני קמה ולא צובטת את עצמי האם כל זה הוא אמיתי. בחיי. אין יום כזה. אני שבה ונזכרת כל יום איך היה "פעם". אני עוסקת בהשוואות. היה טוב יותר, היה טוב פחות. השבוע באה לבקר אותי חברה מתל אביב. החברה הראשונה שראיתי מאז עזבתי. בפעם הראשונה היא באה לבקר אותנו בדירה החדשה. ישבה פה. שתינו קפה. אכלנו עוגיות. צחקנו. שיחקנו. היה כיף לאללה. ואני כל הערב הסתכלתי עליה ונפלתי לגעגוע מוטרף. הסתכלתי עליה והתגעגעתי לאני של תל אביב. לשטויות האלה. לאלכוהול. לח'ברה. למסיבות. לתל אביב. למשהו שהיה פעם. נהייתי עצובה, שחבל על הזמן. הרגשתי פתאום, שמי שרופסת לה בספה שם בלונדון זה לא אני. זה אני אחרת. גדולה כזאת. מבוגרת. אחרת. פתאום נהיה לי געגוע לאני-נטולת-הגיל בתל אביב.

ותכלס? כל החיים האלה, שאני מתגעגעת אליהם? לא ממש קרו. בטח לא בשנים האחרונות. כל זה קרה, כשהייתי בת 28, אולי. באמת אז הייתי חיית מסיבות. בליינית. משוגעת. משתוללת. אחר כך פתאום נהייתי כבדה. בשנים האחרונות הייתי בדיוק אותה רופסת, רק בתל אביב. אז למה, לעזאזל, אני בדיוק מתגעגעת? למה? לסופי השבוע הבודדים? לישיבה הריקנית של שעות-על-שעות בקפה בשדרה ושיחה עם חברות על זוגיות בלתי ממומשת? על הערבים הגשומים והקרים או, לחלופין, החמים והמזיעים, אחרי העבודה, מול המחשב, בבהייה ממושכת? איזו שטות! עם כל צביטה וצביטה שלי אני מתעוררת למשהו שנראה לי כמו חלום, כשבעצם, כל מה שאני לכאורה מתגעגעת אליו אינו אלא חלום מוחלט וגמור. איזה יכולות מצוינות יש לי. אין ספק. להפוך את המציאות לחלום וההיפך.

למה אני צריכה לצבוט את עצמי עכשיו? מישהו היה צריך לצבוט אותי, דווקא כשחייתי בתוך הבועה המשמימה של חיי בשנים האחרונות.

זה כל כך טיפשי. בחיי. אני מסתכלת על כל כך הרבה אנשים אחרים, שחיים מסביבי. לא משנה בני כמה הם או במה הם עובדים או אפילו אם הם בזוגיות או לא. אדם, שחייו מלאים בעשייה, באהבה (כלשהי), בחיבור אמיתי לחיים ובמחוייבות אמיתית לאיזשהו משהו, אדם כזה בדרך כלל לא יתעכב על מה שהיה או איך היה ולמה לא היה אחרת. אני יודעת, שזה פלצני. שזה כללי. שזה אפילו מעצבן כמה אנשים לקרוא את זה. אני יודעת גם, שזה מה שאני רואה. זה מה שאני מאמינה בו בכל כוחי.

אנשים מעידים עלי כל הזמן שאני אמיצה. רק "אדם אמיץ" יכול לעשות את זה, הם אומרים.

אפילו פעם אחת לא עצרתי לחשוב על זה רגע ולהגיד "וואללה נכון. יש מצב. אני אמיצה. תודה". בולשיט. בעיניי יש דברים הרבה יותר ראויים לתואר הזה. כי בעיניי, תמיד, יש משהו אחר, הירואי יותר, גדול יותר שראוי לתארים. וזה אף פעם לא יהיה משהו שאני עשיתי. תכלס? תסתכלו על עצמכם רגע ותגידו לי אם אתם מקבלים תארים כאלה בקלות יתירה. לא נראה לי.

אני רק עסוקה בלהתגעגע. כל הזמן. להתגעגע. לחשוב על מה חסר. על מה יכול היה להיות ואיננו. לפחד. מה יהיה. מה יקרה. מה עם כסף. מה עם עבודה. ויזה. אני כל כך עסוקה בלפחד ולהתגעגע, ששכחתי להיות מאושרת. ושכחתי את כל מה שעבדתי עליו בשנה האחרונה. כמו החלום שלי על אני-תל-אביב, שלא קרתה כבר הרבה זמן. הביקור של החברה מתל אביב עשה לי בום קטן. ערב שלם בזבזתי על נדידת-מחשבות לתל אביב ולח'ברה. על געגוע נגוע לחיים שהיו לי לפני השינויים.

אל דאגה. בבוקר שאחרי התעוררתי שמחה ומאושרת. היה יום כל כך מצוין, כל כך מקסים, שהייתי צריכה לצבוט אותי. שוב. בערב, נפגשנו שוב עם התל אביבית והלכנו לראות את הסרט התלת מימדי של ההופעה של U2 באיי מאקס. היה מעולה. אחלה חווייה. ובלילה, כשחזרנו מהסרט, לראשונה מאז שאני פה, הרגשתי שביעות רצון.

שביעות הרצון הזאת, סוף סוף. אחרי הכל, כמה אפשר להתגעגע למשהו שלא היה? נכון, אני מתגעגעת נורא לחברים. זה נכון. תכלס? מאז שהגעתי לכאן, אני בקושי מדברת עם החברים וגם אז, זה רק עם שניים-שלושה. אנשים ממשיכים בחייהם. אף אחד לא נאלם דום ונכנס לפניקה, כי עזבתי. כי אני לא שם יותר. תל אביב ממשיכה בחייה. החברים שלי ממשיכים בשיחות הסלון שלהם, בלעדיי, ועולם כמנהגו נוהג. כי ככה זה. דווקא השיחה האחרונה עם אמא שלי, שעליה דיברתי בפוסט הקודם, החזירה אותי לפרופורציות, רחמנא ליצלן ויחי ההבדל. פתאום ראיתי, שגם אני, הבריאה והחזקה, נשאבת למקום של הדבקות בנביא השחורות. של הבחירה העקבית להתמקד בפחד, ברעש הבלתי פוסק של הראש ושל המחשבות ושל מה יגידו. אני בוחרת כל יום לברוח אל המקום המוכר הזה של "מה יהיה". השאלה הפולניה-הנצחית-האיומה הזאת, שתמיד תלויה לי מעל הראש. מה יהיה. מה יקרה. גם אני, כמו אמא שלי, מסתכלת אחורה אל ימים שלא היו. אל חיים, שנוצרו בדימיונה ופתאום השכחה של כל מה שהיה רע, כי ההתמקדות בעתיד המפחיד הצפוי, אולי, יותר חשובה מלרצות לנצח. באמת. תנסו להתמקד בעתיד מבטיח יותר, בתסריט של מנצחים, ותראו עד כמה זה קשה. נו מה. לא כולם ביל גייטס.

זה מלווה אותי כל יום: מה יקרה עם הויזה. מה יקרה עם העבודה. ואם אני לא אמצא- איך נחיה. ואם אני אמצא- איזו עבודה זו תהיה. אוי אלוהים, שלא יהיה לי משעמם. אוי אלוהים, שאני לא אשאב לעבודה בינונית ומשמימה. ואני בת 35. מה יהיה. ומה יקרה איתנו. ומה אם האנגלי לא יאהב אותי יותר. ומה אם אני לא אוהב יותר. ומה יקרה אחרי שאמא שלי תמות. אוי, רק שלא תמות עדיין.

וכלי וכולי וכולי וכולי...

אני רק יודעת, שההתעוררות הזאת הולכת ותוכפת בשבועות האחרונים. כל מיני דברים שקורים לי ואני נבהלת מהעוצמה שלהם וממה שזה עושה לי. רק אחרי שהחלטתי לשחרר כל מיני רעשים, הרגשתי את התזוזה בגוף. את הכיוון אל עבר ה"שקט", שאני רוצה בו כל כך, מאז שאני זוכרת את עצמי. השחרור היה דווקא קל. זה מאד קשה להיכנס לזוגיות אחרי הרבה שנים של לבד ולתת מקום לאדם האחר. לתת לו באמת מקום. ולתת לי מקום. בתוך כל הזוגיות המצוינת הזאת. כל כך קשה לי לתת לי מקום. כרונולוגיה ידועה מראש. לזה- באמת צריך אומץ. לזה- אני מוכנה לקבל את הטייטל.

אני בכל אופן מרגישה, שרק אחרי שחרור אמיתי של כל הרעשים המשתקים, אני אוכל להתקדם לעבר המשימה האמיתית של חיי: ליהנות. ליהנות באמת ממה שיש לעולם להציע ולהפסיק, לעזאזל, להיות לחוצה כל הזמן. הרבה פעמים אני מנסה להכיל יותר ממה שאני מסוגלת..ואז אני מתפוצצת. זה קורה לעוד הרבה אנשים. אני יודעת. זה פשוט קצת מתיש. הכי בא לי לא לדאוג יותר. להיות, שוב, בטוחה בכיוון שלי. בטוחה באופן יחסי. לדעת מה אני רוצה ולהסתער אל המטרה ברוגע. קצת דיסוננס, אני יודעת, אבל זה הסתדר לי מצויין עם המשפט. עוד עובדה: אני אתגעגע עוד הרבה. וגם עם זה אני אצטרך להסתדר. אני לחוצה ואני דאגנית ואני פולניה- כי חשוב לי שהכל יהיה בסדר וששום איזון לא יופר. ואת זה אני גם צריכה לקבל. שאני כזאת.

ובשורה התחתונה, עד היום, עוד לא היה משהו שרציתי ולא קיבלתי. כמעט (זה דיון אחר...), אבל מה שבטוח- הגיע הזמן להיות שבע רצון. להגיד תודה אמיתית לכל מה שיש לי ולהפסיק לרצות לחזור לכל מיני ימים, במיוחד כאלה שלא הרבה טוב היה בהם.

הקיצור- זה נקרא להתבגר, לא?!

צר לי על האתנחתא הלגמרי לא קומית בבלוג האינפורמטיבי שלי. אבל ככה זה איתי בלונדון האפרורית. יש זמן לעכל את כל ה"אוכל" הזה של החודשים האחרונים.

*****

מכל הסיפור, יש לנו כבר שתי הצעות לדירות בתקופה שנגיע לארץ. איזה כיף.

בסוף השבוע הזה אנחנו נוסעים לפריז. אני מחכה ממש. השאנז והאייפל קוראים לנו בגדול.

ועוד גיליתי אתמול, שהבריטים הקשיחו את חוקי הויזות ויש מצב, שאני אאלץ להישאר בארץ מעבר למתוכנן. פתאום זה היה נראה לי לא משהו. אולי בגלל שהאנגלי יחזור ואני אשאר בלעדיו? ממממ...מעניין....

המשך שבוע מענג ושקט.