בשביל ההצלחה

וזה לאו דווקא שדרות. כלומר, לא לזה התכוונתי. נורא רציתי לכתוב על הסופ"ש המקסים שהעברנו בפריז. רציתי שהפוסט הזה יוקדש לחוויות ולסיפורים ולהמלצות על מסעדות.

אבל, אז דיברתי עם אמא שלי. אתמול והיום. וזהו. נגמר לי מלכתוב על חוויות פריז. ורגשות האשם אוכלים אותי. מה אוכלים אותי! מבפנים ככה. חזק. כל יום עוד נגיסה. ובמקביל גם ההקלה הסמויה- איזה מזל שאני לא שם. בארץ. איזה מזל שיש לי את האנגלי ואני חיה לי בפיירי-טייל הפרטי שלי בלונדון בפאקינג דרים האוס. ברור לי כשמש, שאם הייתי שם בארץ, בתוך הסחי ועמוק עד צוואר בסרטן של אמא שלי, הייתי קמלה יחד איתה עד הסוף המר. ואין לדעת עד מתי זה היה נמשך. ברור לי כשמש. זאת היתה אחת הסיבות שהחלטתי לעזוב הכל דווקא ברגעים הקריטיים. אהה. חשבתי על עצמי לגמרי. לגמרי.

יש את כל הסדנאות האלה, שבעוונותיי גם השתתפתי בהן לא מעט, שמשחררות את הקלישאות האלה: "זה לא שלך. זה שלה". או "זאת הבחירה שלך להרגיש את זה" וכולי וכולי והאמא-של-הכולי. מגניב. זה מה-זה נכון. באמת. הלוגיקה מדהימה. הקונספט הזה אחלה. שווה. תנסו. תכלס? בחיים של מחלות סלאש מוות? לא ממש. אבל, תנסו. אם יצליח- תגידו לי.

מה אני יכולה לעשות, כשהיא אומרת לי "נמאס לי. לא יכולה יותר. די. שירדימו אותי". מה? מה אני עוד יכולה לומר לאישה הזאת, בואו נקרא לה אמא שלי, שאיבדה רצון לחיות ברגע שהודיעו לה את בשורות האיוב. קולה הנמוך והמיוסר בטלפון כל פעם. כל פעם. הדעיכה הבולטת והשקופה שלה מידי יום. בלי כל קשר למחלה האמיתית בריאות הדפוקות שלה בלאו הכי. שום קשר. והיא גם מצהירה את זה: "אני בדיכאון. הנפש שלי מייסרת אותי. אני לא עומדת בזה יותר. זה לא בשליטה שלי". לך תסביר לה, שאם יש משהו היחיד בחיינו, שהוא בשליטה שלנו- זה הנפש. ומה שאנחנו אומרים לעצמנו. לך תסביר לה. היא לא שומעת מילה מזה.

ומה היא כן שומעת?

אני: "אז אני מבינה שאת רוצה למות?"

אמא: "כן"

נו? איך אני, הבת שלה, זאת שחיה רחוק, זאת שלא יכולה להסתכל לה בעיניים אף פעם, גם כשזה קרוב, איך אני יכולה לענות לה?  מה עוד? אלוהים. כל מה שהתחלתי לפלל בליבי, ויסלח לי אלוהים (עלכ), זה שהיא תקבל את מבוקשה. שתגמור. שתמות.

אני הרי לא רוצה שהיא תמות. אני מפחדת פחד אימים מהרגע הזה. וגם יודעת, שהוא קרוב. לא חשוב, שנה שנתיים חודש חודשיים. הוא עדיין קרוב. ממש רואים אותו. אוי אלוהים. כל פעם אחרי שיחת טלפון איתה, אני מביטה לו ישר בעיניים ומתחננת שיחכה עוד קצת. אולי היא תספיק לראות אותי מתחתנת? אולי היא תספיק לראות את הילד שלי? ובעיקר- אולי לא.

ואז השיחות האלה איתה. ההבנה, שזהו. זאת אמא שלי. שיש אנשים, שעשויים מהחומר הנלחם. השורד. המחובר לחיים. אלה, שיצחקו למוות ולמחלה בפנים וינצלו כל רגע אחרון בחייהם כדי לצחוק ולאהוב ולהעריך. ויש אנשים אחרים. כמוה. שנאכלים מבפנים מהרגע הראשון. עוד קטע מהשיחה שלנו:

אמא: "מה לעשות, שאני כל החיים שלי במלחמות. נלחמתי כל כך הרבה בחיים. כל הזמן. מלחמות...מלחמות..." (קול חנוק מחוסר חמצן)

אני: "נכון...אני מבינה...ודווקא במלחמה החשובה מכל את מרימה ידיים?"

אמא: "כן"

ואני שותקת. היא מודה, שהיא תבוסתנית וקורבנית ושהיא הרימה ידיים וכל מה שהיא רוצה זה למות. אני מקשיבה לנשימות הכבדות שלה, להתנשפויות ולבכי המקוטע שיוצא לה בין נשימהמאומצת לנשימה חנוקה. ואז היא מבקשת ממני, שנפסיק לצעוק עליה. שנפסיק להוכיח לה מה נכון. שכל מה שהיא רוצה זה אמפתיה. ואחר כך היא אומרת, שחייבים לחזור לכדורים, כי המצב הנפשי כל כך קשה. ואני? כל מה שיכולתי למצוא כח לענות לה היה: "אני מקווה שסבב הטיפולים החדש יעשה לך טוב יותר".

היא הפסיקה לישון. לא ישנה בכלל. אולי שעה בכל לילה. מתעוררת בחרדות איומות, שנשימתה נלקחת ממנה ולא שבה אליה. גם כשהיא מחוברת למכונת החמצן, היא נחנקת ומתאמצת לשאוף עוד אוויר ועוד אוויר. ואף אחד מאיתנו, כולל היא, אינו יודע אם זו המחלה או הנפש המבקשת קץ להכל. היא הולכת למיטה ומבקשת לא להתעורר עוד ובאותה נשימה, מתעוררת בבהלה כי אינה רוצה שזאת תהיה שנתה האחרונה. איך מביאים אדם כזה לסוג של השלמה? איך מביאים אותה למקום של שקט יחסי בתוך כל הכאוס הזה?

היא בוכה נורא על בדידותה הקשה. אמא שלי לבד. הם גרושים כבר הרבה שנים. כל חברותיה נעלמו איך שהמחלה החלה לתת את אותותיה ואמא שלי התחילה להיראות כמו ניצולת מחנה, רחמנא ליצלן. אף אחת מהחברות לא עמדה בביקורים אצל אישה קמלה, שאינה מפסיקה לבכות ולהלין על מר גורלה, להניד בראשה ולהגיד "המצב קשה מנשוא. אני לא עומדת בזה". כולן נעלמו. אני נסעתי ללונדון. אח שלי נשאר שם. דודה שלי נותרה שם. וזהו. אה כן והמטפלת. ואמא שלי מיוסרת בבדידות שלה. שוקעת עוד ועוד לתוך כלום. היא הפסיקה לרצות ללכת על רגליה, למרות שאין שום מחלה שמונעת ממנה את היכולת. היא מחוברת אל כסא הגלגלים והיא הפסיקה לנסות לקום ממנו. היא לא מרימה את הטלפון לבקש שידברו איתה או יבקרו אותה. אני מניחה, שגאוותה מונעת את זה ממנה. תמיד היה כך. היא מלינה על משפחתה שנותרה, שאינם באים לבקר אותה מספיק והיא מסרבת לקבל שחייהם של אנשים ממשיכים למרות הכל. היא מייסרת את אח שלי. מתקשרת באזעקות שווא כל הזמן. בוכה ומוציאה משפטי סוף שוב ושוב. היא מייסרת את אחותה בטלפונים קשים, בייאוש הולך ומעמיק. היא לא קוראת, לא רואה טלוויזיה, לא עושה כלום כל היום. רק חושבת. וחושבת. ומתייסרת.

בתוך כל זה, אני מרגישה שאין לי שום זכות לבוא בתלונות. על מה? על שיחה חד יומית? הרי שנייה אחר כך אני מסתכלת החוצה- ויש שם לונדון. חיי נקיים. אהה בטח. בלילה, במיטה, אני נודדת אל חלום הקבורה שלה. בחיי. אל האשמה, שאוכלת אותי לאט לאט כל הזמן.

אני מרגיעה את עצמי, שכך זה הכי טוב. שהמחיר שהייתי משלמת על הישארותי לידה, הוא הרע ביותר. שאני לא יכולה לקחת אחריות על הכל, כל הזמן. אני לא יודעת מה להגיד למשפחתי בשיחות הטלפון הכה מועטות שלי איתם. אני מרגישה אשמה שנסעתי לפריז. שאני עושה חיים פה, כשאח שלי מזגזג כל יום בין ארבעת ילדיו ואישתו, העבודה שלו וההתייחסות השואבת לאמא שלנו. הוא מקבל את שיחות הטלפון. הוא חוטף את האש מכולם. גם מדודה שלי, שצוברת תסכולים וכעסים על החיים בכלל ועל הפחד האיום מהאיבוד הקרוב של אחותה היחידה.

אמא שלי חוזרת ומבטלת את חייה בכל הזדמנות. שהחיים שלה לא שווים כלום. שהם "אפס" כדבריה. למרות, ששנייה אחר כך אנחנו מוכיחים לה שוב ושוב את המציאות ההפוכה, היא תזכור את זה ליום אחד ולמחרת תשוב אל טענותיה, כי חייה אינם שווים כלום. הכל ירד לטימיון. נו מה. אמא שלי בחרה במוות, ואולי הזמן הגיע עבורי לקבל את המציאות הזאת ולוותר, סוף סוף ובמקרה הזה, על האופטימיות הזהירה שלי- שהיא תשתנה פתאום. אמא שלי והמציאות גם יחד. הן לא תשתננה.

המציאות קורמת עור וגידים יחד עם שברון הלב שלה והמחלה, שמכרסמת ממש עכשיו את ריאותיה ואיבריה. ובעיקר את נפשה המיוסרת.

****

ובכל זאת- היתה לנו את פריז לסוף שבוע קסום וקר. פריז במרץ- קררררר מאד. לפחות באתי לבושה היטב וגם קיבלתי הכנת-קור מלונדון, אז לא היה כזה נורא. ארבעה ימים קסומים בילינו שנינו במלון לא רע בכלל. ביקרנו בכל האתרים המחייבים וי במיידי: נוטר-דאם, הלובר, פומפידו, סקרה-קר, אייפל. ועוד כל מיני מתויירים כאלה. הסיין היה יפה יותר מאי פעם, ואפילו שאני לא עובדת ואין לי חובה מיוחדת לחזור אליה- עדיין הנחיתה חזרה לשגרה ביאסה אותי קצת. מבטיחה המלצות בפוסט הבא. היו לנו כמה הצלחות קולינריות לא רעות, שבא לי לשתף אותן, כדי שתרוויחו גם בנסיעתכם הבאה לפריז. זה בקרוב, לא?!

****

עוד מעט הביקור בארץ. לאור השיחות האחרונות עם אמא שלי, החרדות שלי הולכות וגוברות. הפחד הגדול ביותר שלי, הוא הציפייה הסמויה הנאמרת בשתיקה של כולם ושל אמא שלי, שאני אבלה איתה הרבה. הרבה. כאילו...עכשיו תורי כזה? אני לא אוכל ולא רוצה לעמוד בציפייה הזו. אני זקוקה לביקורים של חברים, לחיבוק החם והמשחרר של תל אביב, לסידורים וענייני ויזה. אני עוד לא יודעת איך זה יהיה. איך אני אצליח לתמרן את הכל יחד עם המחויבות הזאת שלי לאמא שלי. מפחדת מזה נורא.

עשיתי טעות היום ובשיחה איתה אמרתי לה, שאולי כדאי שהאנגלי לא יבוא גם אליה. אוי ואבוי. היא נעלבה נורא. איזו שטות. יש דברים שלא אומרים. וברוח הטעות המזערית שלי- השבוע אח שלי, בקרירותו המדעית ובאחת משיחותיו עם אמי הבוכה, הוא אמר לה, שנותרה לה שנה לחיות. לא חשוב הניסוח המדויק של המשפט, הסאב-טקסט, שהובן על ידה, היה בדיוק זה. אוי מה שנהיה מזה. הוא התנצל והסביר, אבל זה היה מאוחר מידי. זה מה שהיא זוכרת וזה מה שהיא חוזרת עליו השכם וערב מאז האירוע עצמו. היא נתלית במשפט הזה בכל הזדמנות, כאילו היא חיכתה לו ורק לו. כאילו זה אישר לה סופית, שאין סיכוי.

בדיוק דיברתי עם דודה שלי ארוכות. אתמול. בכתה, בכתה, התייפחה, ביקשה להיאחז במשהו. בכתה על אמא שלי. על עצמה. על הייאוש שבדרך. על האופטימיות שהולכת ונעלמת. היא קנתה לאמא שלי את הספר "הסוד", בתקווה שזה אולי יועיל במשהו. דיברנו ארוכות. היא נוהגת לדבר הרבה. קשה לעצור אותה. להשחיל משפט. אבל, אז כשאמרתי לה, שברוח הספר והרעיון שמסתתר מאחורי "הסוד", בעצם אמא שלי מזמנת אליה את המוות, היא ענתה לי קצרות וברורות: "נכון".

ובזה נסתם הגולל.

עכשיו נותר רק לחכות.

****

צר לי על פוסט עגום. נטול חוויות משמחות וסיפורי לונדון משעשעים.