בשביל ההצלחה

היום חגגתי את ה- 30 לפטירת אמי. היתה מצבה, היה טקס, היה הכל. הגיעו אנשים. משפחה. חברים. חברות שלה. התגודדנו סביב המצבה ואמרנו מילים. אני הגעתי שעה קודם ובעזרתם האדיבה של בקבוק מים וסמרטוט כחול מירקתי את המצבה מרוק ושוב, עד שהגיעו ראשוני האנשים. רק אז הנחתי את הסמרטוט מהיד והתחלתי להתרכז באירוע. נוכחות המשפחה הלחיצה אותי נורא ונוכחות החברים שלי הרגיעה אותי מאד. כך, שבסופו של דבר, עמדתי מאוזנת: לחוצה-רגועה כאחד מעל המצבה המבריקה של אמי ובידי הפרחים. עוד קודם לאירוע, השקעתי בעיצוב האדנית, שתקשט את המצבה שלה והקפדתי לסדר את הפינות שלה בכל רגע פנוי היום.

המצבה עצמה יצאה משו-משו. האמת היא, שקדם לזה תהליך קצת מתיש ורע, כי דודתי שתחיה ביקשה המון בקשות ואילו אחי ואני היינו יד אחת בכל החלטה הקשורה במצבה. בסוף, ברגע של אסרטיביות אופיינית, הודעתי חגיגית לכל הצדדים, שאני הולכת "לחתוך בבשר החי" ולהחליט מה יהיה רשום וזהו. מעתה ואילך התהליך היה מאד קל וזורם. תכננו, שלחנו, כתבנו, שרטטנו. וביום חמישי, אתמול, המצבה עמדה הכן במקומה.

ההתרסקות שלי הגיעה ברגע שבו עמדתי בבית הקברות מול המצבה, ורגע אחרי שגמרתי לאמוד אותה ולהעריכה לוגיסטית. כלומר, האם בונה המצבות עשה את עבודתו נאמנה. אחר כך התפעלתי ממנה. ואחר כך הבנתי שיש פה הצהרה. לא עוד תל טרי עם שלט קטן. עכשיו זה גדול, עם השם המלא, השיר, מילות הפרידה. "אמנו האהובה" קבורה פה. וזהו. לא ממש בא לי להוסיף לזה. היא טמונה שם. אני לא אראה אותה שוב.

וזה לא אומר בכלל, שאני לא ממשיכה לקרוא לה. כל הזמן. בכל רגע.

מכל זה, אני חוזרת ביום ראשון הביתה. ללונדון. לאנגלי שלי.

אני עוסקת במלאכת האריזה בימים האחרונים ומנסה להשתלט על הבלאגן העצום שיש עכשיו בבית של אמא שלי. למה אני מנסה להשתלט? אין לי מושג. זה פשוט מרגיז אותי נורא שיש ארגזים ולכלוך ככה. אז אני אורזת. ומתכוננת.

אבל, התהליך שעובר עלי בשבוע האחרון הוא מוזר הרבה יותר מכל זה. קשה לי-קשה לי להיפרד מהבית הזה פה. אני יודעת, שכשאני אלך הוא לא יטופל. העזובה תשלוט פה. הלכלוך. ההזנחה. מה יהיה עם הבית הזה? אני נאחזת בקירות, מסרבת להוריד תמונות, אוהבת את החמימות שלו. התרגלתי אליו. אני אוהבת את החצר הירוקה ומתמלאת בכל פעם שאני פותחת את החלון הגדול בבוקר אל תוך הדשא שטוף השמש והפרחים. הפרחים...כמה שהם יפים! קשה לי לעזוב אותו כל כך...היום חבר אמר לי: "זה רק ארבעה קירות. אני לא מבין. כולה ארבעה קירות. אז מה? מה כל כך קשה לך?" ארבעה קירות מלאים בחיים. מלאים באמא. עדיין מושלמים. נקיים.

לא יודעת. לא יודעת מה יש לי מארבעה קירות. אני רק יודעת, שנורא קשה לי להיפרד מהבית.

בשבוע שעבר ביקרתי בדירה הקודמת בתל אביב. כן-כן ראיתי את החתול הנסיך שלי. נפגשנו. התחבקנו. גרגרנו ביחד. היה משו-משו. זיהה או לא זיהה, זאת השאלה ואני לא יכולה לענות עליה בוודאות. לא יודעת. זה היה נראה שכן והוא ישב עלי וגרגר בטירוף והתמסר לליטופיי, אבל היה גם חסר שקט וקופצני מידי. אני חושבת, שמרוב ריחות מוכרים הוא קצת התבלבל לגבי מי הבעלים החוקי שלו. היה לי טוב, כשראיתי אותו ויותר טוב שהוא נראה כל כך יפה ומבריק ומרוצה. מה שהטריד אותי יותר בביקור הזה זה דווקא הארבעה קירות ברחוב התל אביבי המוכר. השארתי בדירה הרבה חפצים שלי ובעצם, הכפרה, שנכנס לגור במקומי, לא שינה שום דבר משמעותי. הכל נשאר בול אותו הדבר- מהריהוט ועד הכוס של המברשות שיניים במקלחת. הכל! לוח השעם נשאר באותו מקום. כסא המחשב. שולחן הכתיבה. המטבח. הכלים. המיקרוגל. הכל...כאילו מעולם לא עזבתי, כאילו רוחי עדיין שם, בתוך הכריות של הספה בסלון. אפילו החדר, שהיה שלי, נשאר בדיוק אותו הדבר. עד גרגר האבק האחרון. אוי זה היה קשה. ואני אגיד ככה: הבית הזה, הדירה, הרחוב התל אביבי, מנציחים לי תקופת בית ראשון מופלאה. תקופה שבה חייתי חיים תל אביביים-בועתיים להפליא, היתה לי עבודה, היו לי חיי חברה, קפה בשדרה וארוחות ליל-שבת מופלאות ליד שולחן האוכל, שעדיין שם, אגב. תקופה שבה היתה לי אמא. והכל היה רגיל. ושגרתי. ויציב. שום דבר תלוש או זמני לא היה בתקופת בית ראשון. לא חיכיתי לשום דבר והכל היה נורא צפוי.

חוץ מאהבה. היא לא היתה בתקופת בית ראשון. אז כן היתה תלישות. בצורת בדידות ורווקות.

ואז נהייתה לי אהבה. גדולה. כל מה שרציתי בחיי. ועשיתי בחירות.

ואז היה חורבן בית ראשון. והקמתי את הבית השני עם המון אופטימיות. ובעודו בחיתוליו, עזבתי אותו לחודש וחצי ובאתי לארץ, כדי להמשיך את חורבן בית ראשון: להיפרד ולקבור את אמי. ואז התחלתי לגור בבית שלה- שהוא לא ראשון ולא שני, הוא פשוט שלה ו"צריך" להחזיק אותו ולטפל בו. ועכשיו אני שוב עוזבת אותו...וחוזרת לבית השני. שלי. שלנו. והחיים שלי? עמוסי תלישות: אני מחכה לויזה. מחכה לכסף. מחכה ל-30, לשנה, לבר מצווה, לעבודה, ליציבות קוס-אמכ! הכל זמני, כולם אומרים לי. ולי בא להגיד להם: לאאאאא, כאילו דאאאא. לא ידעתי! לא ידעתי, שבקרוב אני אמצא עבודה, ויהיו לי חברים חדשים, והכסף ייכנס, ותהיה לי יציבות. וסליחה על הציניות.

אבל מה עושים עם כל זה עכשיו? עכשיו ממש, ברגעים הנואשים האלה? ההמתנה נמשכת לה כבר קרוב לשנה: המתנתי שאני אתאחד עם האנגלי ואחר כך המתנתי שאמי תרגיש טוב יותר, ואחר כך המתנתי למבחן ולויזה ולהוא ולזה ולכולם.

אז זהו. אז בית זה לא רק ארבעה קירות ורהיטים וכוס למברשת שיניים. לפעמים זה הכל ולפעמים זוהי רק כסות. הבית שלי צריך להרגיש לי בטוח ויציב ונעים ולא-זמני. לא זמני! לא יכולה יותר עם הזמניות הזאת. אני משתוקקת לחמימות היציבות וליציבותה של החמימות הביתית. מתגעגעת למקום, שבו אוכל להרגיש שוב את הרוגע והשקט והמלאות והאחיזה. אני מהנאחזים- אחיזה איתנה בכסא ובספה ובתמונה שעל הקיר. ככה הייתי תמיד. אני פשוט נורא רוצה להיאחז שוב. להתאהב בארבעה קירות שוב ולהגיד בעיניים נוצצות: "זה שלי!"

אז איך אני נפרדת עכשיו מהבית של אמא? אני לא יודעת. קשה לי וזהו.

אולי חלק מהתחושות האלה הן חלק מהפרידה הכפויה הארוכה מהאנגלי. פרידה, ששנינו כבר כל כך עייפים ממנה וכועסים עליה. די כבר. שנהיה ביחד ושאיזשהו שקט יחזור למעוננו. אולי זה מערבולת הרגשות של התרחשויות החודש האחרון.

אולי ואולי. העצב והכאב מפנה מקום כרגע לכעס והתקוממות: נמאס כבר. רוצה לנוח. רוצה ליצור תקופת בית שני רגועה בלי איומים לחורבן נוסף. רוצה לסיים כבר את הבגרות בהצלחה. וואחאד מבחן קיבלתי! ככה זה בחמש יחידות של החיים. אני רוצה לכתוב את ההיסטוריה שלי אחרת,  ושייכנסו אליה הרבה שמחה ונינוחות ושקט וחמימות-ביתית. ויציבות יחסית.

ביום ראשון אני שוב אהיה בבית שלי בלונדון. יש לי מין הרגשה כזאת, שברגע שאהיה בזרועותיו של האנגלי ואוכל סוף-סוף לישון לילה שלם בשקט וברוגע, אחרי חודש וחצי של שנת לילה טרופה, ארגיש בית. מין הרגשה שכזאת. אחרי הכל, אלה ארבעת הקירות שלנו ומדפי הבגדים הריחניים שלנו. והמזוודות סופסוף ייכנסו לבוידעם. וואו...לבחור בגד ממדף...מממממ..

לשחרר את הבית פה ואת גורלו המר בלאו הכי- זה משהו אחר, שאני צריכה לשחרר. איכשהו. יחד עם עוד דברים. אבל לאט לאט. אני מכילה אך מעט מכל זה בתקופה הזו.

בינתיים, אני סופרת את הדקות והשניות עד יום ראשון בערב. עד הפרידה מכל-זה. עד לאיחוד הנכסף עם האנגלי, שליבי כבר לא יכול להתגעגע יותר ממה שהוא עכשיו. די. מספיק. שמישהו יגיד לי, שהכל יהיה בסדר מעכשיו ושהכל יסתדר. שהכל יסתדר.