בשביל ההצלחה

מלא מלא מלא זמן לא הייתי. לא כתבתי. לא התחברתי. תכלס (ועכשיו: משהו פולני), לא נראה לי שמישהו הרגיש או משהו. אבל, לא אכפת לי ממש. הרי אני שוב כותבת. התגעגעתי.

האמת היא, שהחזרה לכאן, ללונדון, היתה לא קלה. יעני, קשה. בימים הראשונים ועד חודש אחרי שחזרתי, שקעתי לדיכאון ועצבות כאלה, שלא הוציאו אותי מהמיטה כמעט כל היום, לא ראיתי את דלת היציאה מהבית למעט לזרוק את הפח, ושלא נדבר על חיוכים, כי כאלה כמעט לא היו. וזה לא רק בגלל אמא שלי. כלומר, זה הרבה בגלל זה. היו תוספות קטנות כאלה, שהוסיפו צבע וליבו את האסון הפרטי שלי: הבדידות הזאת, החסרון של החברים, הקרירות, הניכור, חוסר השגרה, האכזבה האישית שלי מהחיים שהשתנו לי פתאום ועוד ועוד כל מיני כאלה שישו ושמחו. הגעגועים לחברים שיגעו אותי. המחשבות על הארץ וכל מה שהשארתי שם לא הפסיקו לצוף ולעלות. המחשבות על אמא הציקו והציקו והציקו והרגשתי שאני משתגעת. לאיטי. או דועכת. משהו רע כזה. נו.

פה, בינתיים, התחיל לו הקיץ האנגלי המקסים. ימים ארוכים-ארוכים של עננים גדולים ושל פתאום-יוצאת-השמש-לכמה-שעות, ללכת עם חולצה קצרה, כשבחוץ ממוזג לגמרי טבעי, טפטופים דקיקים של גשם ובינתיים לקנות שמלה קצרה ב-  M&H ובלילה להמשיך להתכסות עם פוך אבל לישון עם מאוורר. ויש גם ימים שלמים של שמש קופחת ואז כדאי ממש ללכת לפארק ולהשתרע על הדשא. אפילו להשתזף. אז אני שואלת: איך אפשר במזג האוויר המושלם הזה להישאר בדיכאון? נו, באמת. מה גם, שמי שמכיר אותי, יודע שאין מצב להנצחת דיכאון לזמן ארוך אצלי. זה, פשוט, נהיה לי משעמם מידי.

ופתאום נהיה לי מעניין. ככה פתאום. מצאתי עצמי, מידי יום, קמה בבוקר עם רוח פעלתנית ורצון בלתי מוסבר בעליל לצאת החוצה ולכבוש עוד כמה מדרכות בעיר הגדולה. פתאום התחלתי לטייל. כל היום. מהבוקר עד הערב. ביקרתי בכל הפארקים: ריג'נט, הולנד, הייד, קנסיגטון, סנט ג'יימס ועוד כל מיני שמות של נסיכים. חרשתי ברגל את הסיטי: מבייקר סטריט ועד אוקספורד סטריט, והסוהו, וסאות' קנסיגטון, וווסט מיניסטר, והגדה הדרומית והצפונית וכל מה שמסביב, ונוטינג היל וצ'לסי, ופתאום להגיע לארמון באקינגהם ולטייל על התעלות המקסימות שבקאמדן טאון, ועוד כל מיני- בחיי שאני לא זוכרת כבר.

ובכל הטיולים- אני עוצרת על איזה ספסל באיזה פארק ופותחת את הספר וממשיכה לקרוא ולידי סנאים מתרוצצים ובריטים שרועים על איזה פיסת דשא ומתחרדנים. בחיי. נשבעת. לא תיאור מליצי פלצני מומצא. הכל אמיתי וקורה.

לא יודעת איך זה קרה פתאום, אבל עכשיו אני ב"בית". ככה פתאום. הדירה שלנו נהייתה פשוט מקסימה. ביתית. חמימה. מקבלת פנים. אפילו קניתי שבוע שעבר עציץ. וזאת הצהרה מאד מאד רצינית שלי. הנסיעה באוטובוס ובטיוב נהייתה שגרתית וצפויה מראש (אוה, כמה חיכיתי להרגיש כמו בקו 5 בתל אביב. לדעת את התחנות בעל פה. לדעת איפה יעצור וכמה יעצור...), וכל הדברים הקטנים האלה: הסופר, המוצרים, המחירים, דרכי הקיצור, החנויות החביבות, הרחובות המועדפים וכולי וכולי. פתאום נהיה לי פה בית.

האמת היא, שב- 1 ליוני הייתי אמורה לבוא לארץ. כי היה לי כבר כרטיס טיסה, כי חשבתי שכבר תהיה לי ויזה ועוד כל מיני כאלה תכנונים. אז דחיתי את הטיסה ל- 15 ליוני. ואז הגיע ה- 15 ושוב- אין ויזה ואין כלום ופתאום- אין טעם לנסוע לארץ. למה? חבל "לבזבז" את הנסיעה. ואני מוצאת את עצמי אומרת לאנגלי: "איזה כיף. אני לא נוסעת. אני נשארת". מה העניינים? מה זה זה? מה נסגר איתי?

בקיצור, ככה נהייתה לי לונדון בית.פתאום. לפני שבוע אמרתי לאנגלי, שאני חושבת שאני מאושרת. הקפאתי את הסצינה ההיא, כדי שאני אזכור לגמרי שהיא קרתה ושאני באמת אמרתי את זה. מי היה מאמין. אני? מאושרת? פולניה...איך אפשר..זה לא מסתדר.

וכמו שבטח כבר היה ברור ממה שכתבתי קודם- אין ויזה ואין נעליים. המצב נשאר כשהיה- הניירות עדיין מחכים שמישהו במשרד ההגירה יסתכל עליהם ואני ממשיכה לשנות את כרטיס הטיסה בהתאם לתחזיות האופטימיות של האנגלי. אני מודה, שלי כבר קשה להיות אופטימית. אני אפילו מבואסת. וכועסת. ממרץ אני מחכה! איזה מעצבן! וכל שיחת טלפון איתם מביאה לי עוד יותר קריזה. עכשיו התפנה שוב מקום לאופטימיות. אני מגיעה לארץ ב- 17/7 ובאמתחתי הויזה. כולם שמעו? כתבו? זהו! אני באה גם לבקר ורופאים וכאלה. אבל גם לויזה!!!

אז איפה הייתי? לונדון, כאילו דא, ענקית וקסומה ומלאה התרחשויות בלתי פוסקות. אני יושבת עכשיו בבית הקפה השכונתי עם הקפה לאטה-סקיני-מילק והלפטופ. היום סגרירי בחוץ. אתמול נפגשתי עם חברות בעיר, ליד טוטנהאם קורט רוד. ישבנו במסעדת סלטים (כמה "בנות" מצידנו) וקצ'קצ'נו יותר משעה על שטויות של בנות. ואחרי הלאנץ'- כולם חזרו לעבודות שלהן ואני המשכתי לטייל ברגל והלכתי על התעלות הונציאניות מקאמדן טאון עד לסנט ג'ונס ווד. זה היה כמו ללכת באגדות. מקסים. ממש.

במסגרת ההתאוששות החברתית האיטית שלי אפילו הצלחתי לתקשר עם השכנים. יום אחד הקפיץ אותי האינטרקום בבית וזאת היתה השכנה מלמטה, שביקשה שאפתח כדי שתיקח את הדואר שלה. ואז פיתחנו שיחה קלה, במסגרתה היא התלוננה בפני על זה ששומעים פשוט הכל: כשאנחנו הולכים בסלון, הולכים לשירותים, מפעילים את מכונת הכביסה וסתם מנהלים שיחות. אחרי שהחזרתי לעצמי את הנשימה (בעיקר נלחצתי מעניין השירותים), אמרתי לה שגם אנחנו שומעים "הכל" מהשכנים למעלה. וככה זה, בעצם, בבתי הקונברז'ן (ככה קוראים פה לבתים האנגלים הישנים-משופצים). רצפת עץ/תקרת עץ ונגמרה הפרטיות. לא בדרמה. לא שומעים באמת הכל. אנחנו, למשל, שומעים את הצעדים של השכנים שגרים מעלינו, את מכונת הכביסה, כשהיא מגיעה לשלב הסחיטה (וזה מרעיד גם את הבניין השכן, לדעתי), ואת הרעש של המכשיר שמחמם את המים במקלחת. גם לנו יש כזה. מעבר לזה לא ממש שומעים שיחות וכאלה. מה שכן, בגלל שאנחנו גרים בקומה הראשונה, כל פעם שמישהו עולה או יורד במדרגות זה נכנס לנו לתוך המח והכי מרגיז זה טריקת דלת הכניסה של הבניין. זה ממש מרעיד לי את הפסלים שעל אדן החלון. אז זהו. השכנה מלמטה, נראית בת 50 כזה, אנגליה קלאסית, לבושה טיפ-טופ עם גו זקוף וקוקו מסודר לגמרי, גם טרחה להגיד לי ש"זה לגמרי לא אשמתנו וזה בעל הבית, שהיא ביקשה ממנו כבר שישים בידוד אבל הוא לא שם ובכלל איך קוראים לך ומאיפה את? אנחנו חזרנו עכשיו משהות ארוכה בסינגפור " אז סיפרתי לה והיא חייכה ואחרי כמה דקות שיחה סיפרה לי שיש להם שני לברדורים ושני חתולים ואנחנו יכולים לבוא ללטף אותם מתי שבא לנו. החיפאית טוענת, שהיא נתנה את כל ההצלפה ההקדמתית, כדי לכסות את עצמה מתלונות שלנו, אם הכלבים יתחילו לנבוח באמצע הלילה.

אני נורא התלהבתי ואמרתי שבטח נבוא והיא הציעה לי את הפיליפינית שלה, אם בא לי מישהי שתנקה לי את הבית. סירבתי בנימוס. אחרי הכל בשביל הקוביה מטר על מטר שלנו- אני אתכופף עוד קצתJ

הפגש השני היה עם השכנה מלמעלה- קייטי. זמרת האופרה, ששרה אריות מעלינו מידי יום. שרה יפה, השכנה מלמעלה, שהתגלתה כג'ינג'ית דקיקה ופשוט מקסימה. תיכף הזמנו אחת את השנייה לקפה והיא אמרה שחייבים לארגן משהו, כדי שנוכל להכיר גם את ה- flat mate שלה.

בינתיים גם היו כל מיני אירועים חברתיים משעשעים. למשל, נפגשנו כולנו לראות את האירווויזיון אצל ההומו-חולה-עליו. היה משעשע עד מאד. אחר כך, נהיה חג שבועות. אז החלטתי שבא לי לארח את ההומו-חולה-עליו ואת החיפאית. אבל אז נחזה מזג אוויר נוח עד מאד בסופש, אז העברנו את ההילולה הלבנה להמפסטד הית' פארק והאירוע הפך לרב משתתפים ואוכל. נפגשנו בארבע וחצי, כשהשמש במרכז השמיים. מלא מלא אנגלים שרועים על הדשא ומשתזפים ומשחקים פריזבי. אנחנו תפסנו לנו ספוט שמשקיף גם על האגם וגם על האחוזה. היה מצויין. אכלנו הרבה גבינות ופשטידות ועוגת גבינה ופירות וניהלנו שיחות של סתם מתחת לשמש המלטפת. בשעה שמונה כבר סילקו אותנו. ואני בכלל לא שמתי לב ששמונה, כי השמש עדיין לגמרי בשמיים. זה קטע הישראלים האלה, בחיי. נהיינו איזה שלושים איש רק מזה שההוא הביא את החבר שלו שהביא את החברים שלו שמכירים את הזוג ההוא שמכיר אותנו. במקרה.

ואתמול היה ברביקיו אצל אחד הזוגות מהח'ברה, שהתחבבו עלי במיוחד. כולם הגיעו. המצברוח היה לא רע אצל כל הצדדים. היה מצוין, עם אלכוהול וסטייקים ושיחות זחוחות על כלום. חזרתי עייפה אך מרוצה בשעה שתיים בלילה.

מתוך כל הטיולים שלי צילמתי המון, אז הכנסתי כמה תמונות ככה בשביל האווירה. עדיין לא מצאתי משהו, שישווה ללשבת על ספסל בפארק ריג'נט (נגיד...) מול האגם עם הברווזים והסנאים והציפורים שצווחות מעל הצמרות, עם ספר וסוודר. ממממ...תענוג.

אה כן והכי קטעים- שבוע שעבר, ביום שבת, התקיים מירוץ האופניים בעירום. זה קורה כל שנה. יותר מאלף איש, שרוכבים על האופניים בכל לונדון וכל הציצקלך והפופצילך והביצימלך – בחוץ. הלכנו, נו מה, ברור. זה התחיל בהייד פארק קורנר ואנחנו באנו מצויידים עם מצלמה וכוונות טובות. תכלס? העיניים שלי נהיו כואבות אחרי התרוצצות בלי סוף על הערומים והערומות. איזה אומץ יש לאנשים!!! והיו שם כל מיני, יעני. מבוגרים וצעירים, וקוסיות ושמנות, וחתיכים-מעוצבים וזקנים-גרומים. עם ציורים על הגוף ובלי. מישירים מבט וצוחקים על כולם, כאילו מי מפגר פה? זה שלבוש ומצלם או זה שרוכב ערום על אופניים והזה מתנדנד לו ברוח. בשלוש וחצי היתה שריקה וכולם התחילו לרכב על האופניים שלהם. ערומים. בכל לונדון. כשמלפנים ומאחורה מלווים אותם שוטרים על אופניים לבושים בכל המדים השחורים והאפודים הצהובים. יש לי מלא תמונות, אבל נראה לי שאסור לפרסם אותם כאן..מממ..אבל לי יש מלא תמונות מעניינות.

אחר כך הלכנו לדרכנו ובעצם חגגנו שנה ביחד. אהה. כן. שבוע שעבר נהייתה לנו שנה של ביחד. הלכנו למסעדה ואחר כך להצגה. היה כיף משו-משו. ככה עברה שנה. למחרת גם הלכנו לאכול בסושי "שלנו"- המסעדה הכי אהובה עלינו בעיר, שלשם האנגלי לקח אותי איך שהגעתי פעם ראשונה ללונדון לבקר אותו. לפני שנה. אחר כך נסענו לרחבת העירייה כי הציגו שם "טלסקופ" כזה, שבו עומדים ומסתכלים לתוכו פנימה ורואים אנשים בניו יורק, שבדיוק עכשיו גם מסתכלים ורואים אותנו, עטופים במעילים, בלונדון הקטנה. הכל היה די קסום, כי זה היה בשעת השקיעה הגדולה מתחת לטאוור ברידג' והשמיים נצבעו בצבעים כאלה והתמזה היתה שקטה ורגועה. סוף סוף השבוע בלונדון.

וזהו. ככה.פחות או יותר. אני די מתקשה לתאר את הכל ואת כל מה שעבר עלי בתקופה הזאת. קצת שוכחים. קצת נראה לא רלבנטי. אבל נהיה לי בית פה בלונדון. כיף לי. נוח לי. האנשים באמת יותר נחמדים והמזג אוויר- משו משו!

אני כבר הגעתי לשלב שבו אני רוצה ממש להתחיל לעבוד. כן,ככה. לקום בבוקר, להתלבש, ללכת לעבודה. לחזור. להיות עייפה, כי עבדתי כל היום. להתקשר לחברה מהעבודה ולהיפגש לקפה ולרכל איתה על מה שקרה היום במשרד. להרוויח כסף ולבזבז אותו על בגדים או על הצגה טובה או על ארוחה טובה. להתעצבן על הבוס, אבל גם לצחוק איתו על החיים. להגיע לסוף שבוע ולהגיד שאיזה כיף שהגיע הסופש. ולישון. ולהירגע. כי זה סוף שבוע.

ככה.

כי אצלי- כל יום הוא סוף שבוע. כבר חצי שנה. בדיוק, בעצם.

בפוסט הבא- דיווח מהשטח על ה- WII FIT החדש. יש לנו וזה מגניב לגמרי.

שיהיה שבוע רגוע ונעים בארץ.

לנו יש עוד יום אחד לסופש.

חיבוקים ממדינת המנדט.