בשביל ההצלחה

חתמנו על דירה ביום שישי!!!! קולולולולו, מזל טוב, בשעה טובה, שנתראה רק בשמחות.

האמת היא, שביום שישי פצחתי את היום בתקווה שהנה-הנה הדירה השווה, כשהסוכן התקשר אלי על הבוקר ותיאר את המיקום שלה. בהתחלה שמתי צעדיי לאורך רחוב Kilburn high road , כשהסוכן טוען באדיקות שזה 8 דקות הליכה מהטיוב. אהה. בטח. הלכתי אולי 18 דקות ופילסתי את דרכי בין עשרות אנשים שהולכים לסידורים ובין חנויות שאפילו לא בא לי לתאר אותן. איכס איזה אזור מגעיל. עד שהגעתי לדלת הדירה. אז ממש חשבתי שאני מתה. כאילו, מה לעזאזל הוא חשב לעצמו, הוא הרי יודע מה אני מחפשת. אוף! אוף! אז התקשרתי אליו זועמת, אבל בנימוס של בריטים אמרתי לו שאני כבר ליד הדירה ואין שום סיכוי שאני גרה פה אז אין טעם שהוא יעלה איתי למעלה, אבל אם לא אכפת לו לבוא לאסוף אותי ונלך לראות את הדירה במיקום השווה. ניק, הסוכן היהודי (זה שאחותו גרה בתל אביב), ניסה בכוחותיו האחרונים לשכנע אותי: "אבל הדירה ממש מהממת. בחיי" והפסיד בקרב והסכים לבוא לאסוף אותי.

הדירה ההיא היתה ממש במיקום שווה. האמת? מדהים. ברחוב שנמצא בעלייה, בית ויקטוריאני מהמם, שמהחלונות של הדירה רואים את כל לונדון מלמעלה. ממש יפה. עוצר נשימה. אזור מהמם. אבל מה? דירת קופסאת גפרורים. התבאסתי רצח, תכלס. הסתובבתי שם איזה עשר דקות ובסוף יצאתי משם שפופת כתפיים. קוס אמכ. ואז, ניק אמר שיש לו עוד דירה ממש כאן באיזור אבל היא עולה 350 פאונד. זה היה ממש מחוץ לסיכוי, כי אנחנו הקצבנו תקציב של 300 פאונד בשבוע. בסוף הוא שכנע אותי, שיש מצב שבעל הבית יירד במחיר ומה אכפת לי לבוא לראות. נסענו לשם. איך שנכנסתי לדירה, תיכף הזעקתי את האנגלי שיעזוב מוקדם בערב ויבוא לדירה. הוא בא בשש ובשעה שבע בערך שמנו DEPOSIT של שבועיים אצל הסוכנת.

וככה, בקול ענות חלושה ובלי זיקוקים בגשר לונדון, נגמרו חיפושי הדירה שלי. פוף. נגמר האקשן.

האמת? דירה מאממת. אזור עוד יותר שווה. יצא לנו לעבור את הבאדג'ט כולה ב- 10 פאונד, כי בעל הבית הסכים להצעה שלנו ל- 310 פאונד. בתוך ההצעה הוספנו כל מיני דברים שצריך לבית: מיטה זוגית, שידות למיטה, שולחן אוכל, ספה, שולחן לסלון, וילונות. אתמול התקשרו לשאול אותי איזה צבע וילונות אני מעדיפה. הדירה ממוקמת על רחוב FROGNAL פינת Fichley road , שזה, לכל הדעות, מיקום יותר ממעולה. חמש דקות תמימות לתחנת הטיוב, שנייה מהקניון של ה- O2, שזה קניון חמוד עם קולנוע משובח וכמה מסעדות לא רעות. רחוב פינצ'לי הוא רחוב עצום וגדול, שעובר בדרכו בתוך מספר רב של שכונות כמו גולדרס גרין, סוויס קוטג', האמפסטד, ווסט האמפסטד ועוד ועוד. וכולו מלא חנויות מגניבות, בתי קפה, פאבים. הכל קרוב, הכל צעיר. הדירה עצמה היא עורפית. מתוך חלונות הסלון הגדולים נשקף גן ירוק פרטי וכך בדיוק ה"נוף" שנשקף מחדר השינה. הדירה עצמה זה עתה שופצה לעילא ולעילא. השטיח מקיר אל קיר חדש לגמרי, וזהו הדין לגבי המקלחת והמטבח- הכל חדש לגמרי. בחדר השינה, וזה האמת הכי עילף אותי בהתרגשות, יש ארונות קיר לבנים מעץ- ענקיים. אוי, נחת לפולניה. יש איפה לשים את הבגדים. הבאסה היחידה בתוך הדירה המאממת זה המטבח, שהוא כל כך קטן, שאין לי מושג איך אני הולכת להתמודד עם זה. באמת שלא ותכלס, לא בא לי לחשוב על זה עכשיו, כדי שזה לא יהרוס לי את ההנאה מהדירה. גולת הכותרת של הדירה, זה כמובן הסלון, שהוא מה גדול? ענק. ענק. פשוט גדול. איך שנכנסים לסלון ניצב מולנו אח גדול, שפעם היה פעיל והיום הוא סתם עדות אילמת ליכולותיו מהעבר. ככה זה, האמת, בכל הדירות שראיתי עד היום. אבל, האח הזה...מממ...האח הזה בצבע שחור עם סלסולים בלמעלה שלו, עם מסגרת שחורה עד לרצפה שמשתלבת יפה-יפה עם הקירות הצבועים שמנת. בצד ימין של הסלון יש קיר קטן, שמפריד בין הסלון למטבח, ויש בו גומחות כאלה- יעני מזנון כזה? שאפשר לשים פסלים ושטויות וזה תיכף הופך לקיר מגניב. בקיצור, מהמם. במטבח הכל חדש: המקרר, התנור ומדיח הכלים. כן-כן. מדיח כלים. הפשרה הקטנה שלי לזה שהמטבח קטן (תכלס, זה ביאס אותי לגמרי). זהו. הכל יפה. הכל חדש. ועכשיו, יאללה יאללה כבר שנעבור דירה. אוף.

כשחותמים על דירה זה הולך ככה:

מציעים הצעה, שבה יש את המחיר המוצע על הדירה פלוס דרישות שונות מבעל הבית (נגיד, ריהוט, תיקונים וכו'). אם בעל הבית הסכים אז נותנים דיפוסיט של שבועיים עד לקבלת המפתחות לדירה. בינתיים, דורשים המלצות וכל מיני מסמכים המאשרים את הגינותו ויכולותיו הכספיות של הדייר החדש. אחר כך, כשמקבלים את המפתחות צריך לשלם את שכר הדירה של החודש החדש פלוס עוד דיפוסיט של שישה שבועות, שמוחזר בסוף החוזה, כשעוזבים. אבל, זה לא כמו בארץ- פה ממש מורידים את הכסף מהחשבון. בקיצור, הוצאות כספיות אסטרונומיות ביום אחד בלבד.

אנחנו מילאנו טפסים עם כל מיני פרטים שלנו, כולל שמות של ממליצים מכל מיני תחומים והטפסים האלה עברו לידי סוכנות מיוחדת, שכל מה שהיא עושה זה לבדוק את אמינותם של הדיירים הפוטנציאלים עבור בעלי הבתים. האמת? הייתי בטוחה, שהם לא יתקשרו לארץ. כי, כאילו מה, מי יטרח בשביל ישראל וכאלה. לעבודה של האנגלי הם התקשרו וגם לחבר שלו. ואז הם התקשרו אלי וביקשו ממני לאשר את הטלפון של החברה, שרשמתי כממליצה. איזה קטעים. תיכף נבהלתי והתקשרתי לחברה לארץ והכנתי אותה, שעומדים להתקשר אליה מלונדון ולשאול עלי. קטעים לגמרי. עכשיו אנחנו מחכים שיתקשרו אלינו לקבוע לקחת את המפתחות. זה לא יקרה לפני ה- 15 בפברואר, אז נותר לי רק לשבת ולכסוס ציפורניים. אני עושה את זה מעולה מאז שהגעתי לכאן, כך שלא תהיה בעיה.

אז זהו זה. נגמרה סאגת הדירה. נותר לנו עוד לארוז ולעבור, שזה פרויייקט הכרחי, אבל לא לגמרי נורא קשה. רק קצת מעצבן. הכי אני מחכה לרגע שבו אני אוכל לעצב את הדירה הבתולית החדשה שלנו ולפנק אותה בכל מיני אהילים, תמונות, עציצים ועוד אקססוריז משובחים. אה כן ולסדר את הבגדים בארון. מממממ...לסדר את הבגדים בארון, ככה שאני אוכל, סוף-סוף, לבחור אותם בבוקר ואפילו ליהנות מזה. נו שוין. יאללה ה- 15 בפברואר.

***

וזהו. ומיום שישי השתררה דממה בפלפון. לא עוד חיפושים קדחתניים באינטרנט, לא עוד פגישות מאכזבות עם סוכנים ושיחות מלבבות איתם ועל יהדותם. ככה. אחרי שחתמנו ביום שישי הלכנו לחגוג במסעדה בהאמפסטד. הלכנו ברחובותיה המקסימים של השכונה היוקרתית, בדרך עצרנו בפאב מהולל, שהמליצו לנו עליו, לא היה מקום לסיכה אז הלכנו משם מאוכזבים. בסוף, ממש במקרה, ראינו מסעדה יוונית קטנה וחביבה, ממש שתי דקות מהטיוב של האמפסטד. בפנים היה דווקא נעים וחמים וביתי. אכלנו בשר כבש, חומוס וציזיקי עם פיתה ושתינו יין אדום לכבוד הדירה החדשה. האווירה המשפחתית עם המוסיקה היוונית החלשה ברקע, נתנה לנו תחושת רגיעה וחמימות ואני מודה שהיה קשה לעזוב לקור שבחוץ. בעודי לועסת בתאווה את הכבש היווני, הרגשתי את האנטי קליימקס של התקופה האחרונה, מה שנקרא "נפילת מתח" והאנגלי ניסה נואשות לפענח מה לעזאזל קרה לי ולמה נפלו פניי. תכלס? אני לא חושבת שברגעים ההם ממש הבנתי באמת, שחתמנו והנה-הנה יש דירה וכולם מרוצים האח הידד. האיטיות שבהבנה. נו. שוין.

אבל, האוכל היה מצוין, האווירה נעימה, והאזור מקסים.  אז, אם מתחשק לכם אוכל יווני במסעדה קטנה עם תקרה מעץ וקירות מעוטרים ביווניות צבעונית וגם לחלוק שולחן עם עוד כמה סועדים, לכו על מסעדת "בקחוס"- Bacchus, שנמצאת ב- 37 , NW3 6TR, Heath st. Hampstead, ממש שתי דקות מתחנת הטיוב של האמפסטד.

***

במסגרת ההוצאות הכספיות הענקיות ומה שצפוי עוד להיות בעתיד, התחוור לי, שאין עוד ברירה ויאללה חייבים לחזור לעבוד. החברה הקודמת שבה עבדתי, אכן הציעה לי להמשיך לעבוד עבורה כאן, אלא שהבירוקרטיה הפרטית שלה ועוד כל מיני פוליטיקות מכריחות אותי לחכות לפברואר, ואולי אפילו למרץ. בתוך כל זה, שמעתי שהמשכורת שהם משלמים כאן היא מעליבה למדי והתנאים לא משהו. אז, החלטתי לא לחכות להם, אלא שהם יחכו לי.

אז, יש דבר כזה כאן שנקרא HSMP- The Highly Skilled Migrant Programme , יעני- צריך לענות על כמה דרישות, לצבור מספר מסויים של נקודות- ואז אפשר לזכות בויזת עבודה פלוס שהייה חוקית באנגליה. אוקיי. אז החדשות הטובות הן, שאני עונה על הדרישות ויש לי את מספר הנקודות הנדרש. זאת אומרת- אני היילי סקילד. WOOHOO, בתרועת חצוצרות ניגשתי לבדוק איך אני מגישה את הבקשה ותיכף הופכת לחוקית.

אז, כמובן, שכל התענוג עולה הון תועפות- הגשת הבקשה לעבודה פלוס שהייה (זה חייב להיות ביחד) תעלה בסביבות 1200 פאונד. חוצמזה, אני צריכה לעשות מבחן באנגלית שנקרא IELTS והוא עולה עוד 100 פאונד (וזה לא כולל את ספרי הלימוד). אחר כך, אני חייבת לתרגם ולאשר נוטריונית את תלושי השכר שלי מהשנה האחרונה ועוד כל מיני הצהרות בנקאיות - וזה, כמובן, יעלה עוד איזה כמה מאות פאונדים. חוצמזה, אם מגישים טופס לא נכון, זה עלול לעלות בבריאות ובהגשה חדשה לחלוטין, אז חייבים להגיש את טפסי הבקשה לעורך דין שמתמחה בדברים האלה, כדי שיבדוק שזה אכן בסדר. ורק אז- אני יכולה לשלוח את הבקשה וזה חייב להיות מישראל. בקיצור, זה יעלה לא פחות מאיזה 2000 פאונד. מ-טו-רף! נו, מה לעשות. מה לעשות?! אז התחלתי בתהליך. כבר ביקשתי מהאוניברסיטה את הניירות. לפחות הם מחוייבים לשלוח לי את הכל באנגלית, אז חסכתי כמה שקלים. עכשיו אני מחכה שאח שלי יחזור אלי, כאשר תלושי השכר שלי בידו, ואז נראה איך נתקדם. למבחן עוד לא נרשמתי. אני צריכה להירשם. אולי היום...להירשם-זה  אומר להתחיל ללמוד ולמי בא ללמוד עכשיו, תגידו לי!! זה יקרה, אני מבטיחה, עד סוף השבוע. חייבת לעשות אותו. חייבת לעבור אותו בציון 6. האנגלי טוען, שאני עוברת אותו בקלילות, אני טוענת שזה כמו האנגלית בפסיכומטרי (שבעצם, גם אותו עברתי בקלילות...אבל מי זוכר...). המבחן נועד כדי לוודא שהמועמד לויזה יודע אנגלית ברמה מאד מסויימת. את ה"רמה המאד מסויימת" הזאת אני מנסה להבין עכשיו.

כל התהליך כולו צריך לקחת בין חודש לחודשיים.

כבר קיבלתי הצעת מחיר מאיזה עורכת דין בארץ והמחירים הם פשוט אסטרונומיים. אז, אני מנסה עדיין למצוא איזה עורך דין ישראלי בארץ שיטפל בזה. בינתיים, דיברתי עם עורכת דין ישראלית כאן, בלונדון, שכולם מדברים עליה והיא ענתה לי במייל קצר וקולע- "שכר הטירחה שלי עומד על 250 פאונד לשעה ולכל התהליך כולו- 1250 פאונד, לא כולל את דמי הגשת הבקשה או השגת המסמכים הדרושים". זונה. רק בשביל בדיקת הטפסים ואישורם- 1250 פאונד. נו, נשמע לכם הגיוני?! למרות שהחבר- ההומו אמר לי, שזה דווקא מחיר לא רע. מה נסגר עם אנשים? אני אומרת לכם, הכל נהיה כסף בעולם. הכל. איפה הציונות? איפה השליחות??

***

ביום שבת האחרון הלכנו לראות הופעה במקום שנקרא The O2 Arena. ה- O2 היא חברת תקשורת די גדולה פה, שקונה כל מיני אתרים גדולים ומפוארים. משהו כמו סלקום שלנו או נוקיה. בקיצור, המקום הזה, שנקרא O2 Arena, נמצא אחרי התמזה באזור הדוקלנדס, מה שסיפרתי פעם, כשהיינו בתחנת הקאנארי וורף- אזור ההיי טק המתכתי של לונדון. המקום נועד להופעות וקונצרטי-ענק וממש עכשיו, יש הופעה של הספייס גירלס ושל האיגלס ושל עוד כל מיני כאלה שם. נו שוין. איזה מקום, יא וולי, איזה גודל. זה מין כיפת כסף ענקית, שממנה יוצאים כל מיני עמודים עם אורות כחולים. האנגלי סיפר לי, שבנו את המבנה הזה לכבוד חגיגות המילניום ואז לא ידעו מה לעשות עם זה. משהו מטורף. זה כל כך ענק ויפה, שאפשר לעמוד משתאים מול הגודל הזה כמה דקות טובות פלוס פה פעור. לא צילמתי, כי היה חושך ובעיקר נורא מיהרנו, אז שמתי תמונה מהאינטרנט. באמת שאין מספיק מילים לתאר את המקום הזה.

בעיקרון, הג'ובילי ליין אמור לקחת אותנו מהבית עד ל- O2. אלא ששוב, כמו מטה מכשפים מרושע, ביום שבת ה- 19 לינואר, הג'ובילי עבד רק עד תחנה מאד מסויימת ומאד מאד לא רלבנטית בשבילנו. אז, יצאנו מהבית בשעה 18:15 , כשההופעה אמורה להתחיל בשמונה. החלפנו שני טיובים ועוד רכבת DLR ובסוף לקחנו מונית, כי לא היה לנו מושג איך להגיע למרכז הארור. באינטרנט כתוב שזה חמש דקות מהתחנה בקאנארי וורף. אהה. מגניב. בטח חמש דקות. חמש דקות לוקח רק לעלות מהרכבת לאוויר העולם. ועוד לא לקחנו בחשבון שבתוך מרכז הקונצרטים, יש הליכה של עשרים דקות לפחות. אז הלכנו והלכנו והלכנו. לא היה לי מושג מאיפה אוספים את הכרטיסים. מיליון אנשים הלכו לכיוון אחד, אז הלכנו אחריהם, כי כבר הוכחנו שזה עובד. בסוף, אחרי הליכה ממושכת על שטיח אדום ומתחת לאוהל מקפיא, הגענו למקום האירוע ואפילו הצלחתי לאסוף את הכרטיסים. הכי קטע, שההיא בדלפק אומרת לי, שאני הייתי צריכה לאסוף את הכרטיסים בקופה מחוץ למרכז. אחרי שדפקתי לה מבט, שאומר: "באמא שלך- אם לא תיתני לי את הכרטיסים, את צפויה לברדק ישר מהסרטים", היא פינקה אותי ונתנה לי את הכרטיסים. באמת תודה. את ההוא שאחריי היא כבר שלחה בחזרה לכניסה. מסכן.

להופעה קוראים "אפריקה! אפריקה!" ואת פנינו קיבלו אפריקנים עם תלבושות מסורתיות, ובפנים, בתוך האוהל, היתה קבלת פנים של דוכני יין ופופקורן ועוד כל מיני תופינים. המון המון המון אנשים נדחסו בפאתי האוהל החמים, שהיה מעוצב אפריקאית, באופן ממש מפתיע...ההופעה התרחשה בפנים, עם במה עגולה במרכז ומושבי הקהל פזורים מסביבה בגושים. היה מגניב לגמרי לגמרי. נהננו מכל רגע, השתאינו, מחאנו כפיים, הזלנו ריר (אני על הכושים עם הגוף השרירי והאנגלי על הכושית שתפקדה כנערת גומי מרשימה). זאת הופעה על טהרת אפריקה- עם מוטיבים אפריקאיים של מוסיקה, שירה, ריקודים, אקרובטיקה ולהטוטים. היו שם גם קטעי כדורסל סטייל NBA, מופע היפהופ מדהים ועוד כל מיני ריקודים אפריקאיים- שמזה הכי התלהבתי.

אני חושבת, שהם מציגים בכל אירופה. תסתכלו באתר שלהם. אני ממליצה בחום- זה מרתק ומקסים!

אחרי שנגמרה ההופעה, בשעה אחת עשרה וחצי בלילה, הבנו שאנחנו בצרה אמיתית, כי הג'ובילי לא עובד. לא היה לנו מושג ירוק איך נחזור הביתה ויצא שבסוף לקחנו מונית לאיזשהו מקום בעיר ומשם הצלחנו, איכשהו, להסתדר עם הרכבות האחרונות. הגענו הביתה עייפים, רצוצים אך מרוצים. יופי. פעם הבאה- לבדוק טוב טוב באינטרנט איך חוזרים מצד אחד של לונדון לצד השני בלי לשלם משכנתא. האנגלי עכשיו היה אומר: "את רואה, בדיוק בשביל זה צריך אוטו".

***

ימיי עוברים בעצלתיים מאז שחתמנו על הדירה. לחדר כושר כבר לא הלכתי שבוע. ואני מוצאת את עצמי שוב נשאבת לספה, לכורסא, למיטה וחושבת על הארץ ועל החברים ועל עוד כל מיני. היום, כך החלטתי, אני ארים עצמי מהבית ואצא לי לקפה פלוס חברה. יש שתי בנות, שהכרתי לי ומחכות לביקור שלי בששון (ככה לפחות אני חושבת). אוטוטו אנחנו צריכים להגיע לארץ, בעיקר בשביל ביקורי רופאים שלי. בדיקות חצי שנתיות וכאלה. הבעיה שמטרידה אותי כרגע יותר מהכל היא הכסף. הכל נהיה נורא לחוץ. נורא לחוץ. ההוצאות הכספיות הן עצומות ואני, שלא עובדת ולא מכניסה שום פרוטה, מרגישה כנטל ועול מיותר. ברור שהאנגלי עושה הכל, כדי שלא אחוש בלחץ הכספי ומאד כועס, כשאני אומרת שאני מרגישה עול כלכלי לא קל. אבל, הלחץ הכספי כאן והוא מורגש. אי אפשר להתעלם ממנו. תכננו לנסוע לפריז בסוף פברואר עם חברים שלי מהארץ. נורא חיכיתי לטיול הזה וכמו שזה נראה עכשיו- נצטרך לוותר על הנסיעה הזאת. אני לא יכולה לזרז את התהליך ושמחר תהיה לי ויזת העבודה ביד. זה לוקח זמן וכסף- הרבה כסף. ואני נותנת לעצמי לשקוע יחד עם הלחץ, למקומות שהייתי בהם פעם ולא חשבתי שאחזור אליהם. כל הזמן מנקרת לי בראש השאלה הפולניה: "מה יהיה? מה יהיה?" ואני דואגת. כל הזמן דואגת. תמיד הכסף היה מקור הדאגה היחיד שלי בחיים ותמיד זה מה שהניע אותי למצבי רוח עצובים או מרוממים, תלוי בחשבון הבנק. כנראה ככה זה בבתים פולניים, כמו הבית שאני גדלתי בו.

בתוך כל זה, אני מנסה להזכיר לעצמי את כל מה שהייתי טובה בו טרם נסיעתי ללונדון ועוד לפני שהדברים האלה הצליחו ומצליחים לנהל אותי: לחשוב חיובי. לחשוב טוב. לזמן הצלחות. חוק המאמץ המזערי. שקט, לנטרל רעשים.

אני מנסה לשחזר את התחושות האלה ואני מודה, שקשה לי נורא. יכול להיות, שזה בגלל שאין בי עדיין את הביטחון שבחיים החדשים שלי, את היציבות שאני כל כך מייחלת לה. אולי בגלל שנורא קשה לי, תמיד, עם מצב זמני, עם מצב ביניים. וזה סוג של מצב ביניים- עד שנעבור דירה, עד שאני אתחיל לעבוד, עד ש. אני דווקא מייחלת לימים, שבהם אני אקום ואהיה רגועה לגמרי לגמרי. עם שקט בראש ובלב. עם ידיעה שהכל ברור ונהיר ויציב, לפחות לזמן הנראה לעין.

הרגעים השקטים ביותר שלי, הנעימים והרגועים ביותר שלי, הם בלילה, במיטה, בזרועותיו של האנגלי ובשקט של הלילה הלונדוני מסביב. לא יודעת למה, אבל בדיוק אז, ברגעים האלה, אני יכולה לנקות את הראש מהמחשבות והטרדות ולהתרכז בדבר שלשמו התכנסנו כאן- האהבה.

וממנה יש הרבה. בלי סוף. או כמו שאני אומרת כל יום לאנגלי: "שלא ייגמר לעולם" ואז אני נרדמת עד ליום הבא.

עדכונים בקרוב. מתגעגעת המון.

ובכן, היום ממש חודש לעזיבה. שלי. את ישראל. ללונדון. ממש היום. מזל טוב, מברוק, חמסה, שיהיה במזל ושנתראה רק בשמחות. סתם חשבתי לציין את העובדה הקטנטונת, אולי משום שרק אותי היא מרגשת לאללה.

שנעשה סיכום חודש?

נעשה.

עברתי התחלה לא קלה בכלל. יעני, אפילו קשה. התחלתי בשבוע מטורף בעיירה הזויה בהולנד ונחתתי ללונדון הזוגית והחדשה שלי לשבועיים של בטלה, מחשבות, טרדות, מתחים וגעגועים קשים. לא עבר יום בלי שחשבתי בגעגוע אכזר על החתול שלי, על השדרה, על הקפה, על החברים שלי. אפילו על ארון הבגדים השווה שלי. בינתיים, פה, בדירה החמימה בלונדון, יחד עם הגעגועים החזקים, התחלנו האנגלי ואני את דרכנו ב"לגור ביחד". מודה, היה לחוץ. שנינו סובבנו לנו בתוך בועות של רעש פנימי, מחשבות וחרדות. שנינו סבבנו לנו בראש ובלב בתוך מתח תמידי ובגישה הפולנית "רק שהכל יהיה בסדר. רק לא להרעיד את הסירה, פן תטבע". ואז, בתום השבועיים האלה הגיעה שעת המשבר הגדולה, שאגב אני מוקירה אותה עד הרגע הזה ממש. מין ערב שכזה, שגרתי לכאורה, ארוחת ערב, שיחה קלה ופנייה הדדית- כל אחד למחשב שלו. שתיקה ארוכה. החלפת מילים בודדות. ואז- נשברתי. משהו בי התנפץ פתאום, משהו שחיכיתי לו, למען האמת, זמן ארוך. מאז ההחלטה לעבור ועד אותו רגע ממש. הלכתי למיטה והתפרקתי לי כמו שאומרים- אול דה ווי. ה-כל יצא. הפרידה, ההכרה שבפרידה, הגעגועים, הכאב שבגעגועים, הלחץ, הפחד ממה יקרה לנו, החרדה, שהסירה תטבע. כאילו, באותו רגע אמרתי לי "שיקרה הכל, שאפילו נטבע, אבל לפחות אני אטבע רגועה". הכל צף למעלה. בחיי. לא יכולתי להפסיק לבכות במשך שעתיים ויותר. אחרי שנרגעתי דיברנו ודיברנו ודיברנו.

וראו הפלא ופלא- לא רק שהסירה לא טבעה, אלא שהיא הפכה, כמעשה אגדה, לאוניית פאר השטה בקאריביים. לא הטיטאניק, נא להירגע עם האנלוגיות. שורה תחתונה, אחרי הוצאת הרפש וההתנקות המוחלטת והדרמטית שלי, יכולתי להמשיך לשוט בדירה הקטנה שלנו ובזוגיות המקסימה שלנו, בשקט ובנועם. ואפילו להתחיל ליהנות ממה שקורה מסביבי. מאז, כל יום שמגיע, אני מצפה לו בכיליון עיניים, ובלילה, במיטה, אני מסכמת את יומי כמוצלח ולא רע בכלל. היה איזשהו יום בשבוע שעבר, שיצאתי מהבית לסיבובי הדירות שלי ופתאום זה הרגיש לי "בית". פתאום. ככה. הלכתי ברחובות, הגעתי לטיוב, נסעתי בטיוב, עצרתי בבית קפה. פתאום זה היה בית. פתאום החלומות על הבית בתל אביב נהיו קטנים יותר ומידי ערב אני מחכה כבר שהאנגלי יחזור, כדי שנוכל לבלות עוד ערב מושלם ביחד.

אני יודעת, שהכל נורא לגיטימי ונהיר ושקוף, שכך יהיו ימיי הראשונים בגולה, אחרי המעברים והעזיבות הדרמטיים שעברתי בזמן האחרון. אני יודעת...עדיין, ברגעי האמת, במקומות החשוכים של הגעגוע, לא זוכרים שזה "לגיטימי". אחד הדברים היותר קשים לי מכל הסיפור הזה הוא דווקא הלבד המעצבן הזה. אין לי פה חברים. עדיין. אין לי כאן את החברה שתפגוש אותי לקפה, כדי שאוכל לקטר או לספר על האנגלי או על המריבה הטיפשית האחרונה שלנו. עדיין, אבל אין. עד שתהיה- יש מציאות של לבד. אפילו היה לי קטע כזה, שלא רציתי לדבר עם החברים שלי מהבית, כי פחדתי שזה יעשה לי יותר רע. שהגעגועים יעבירו אותי על דעתי והתחלתי לדמיין איך אני טסה לבקר בארץ ושמה קץ לייסורי הגעגועים. מה הייתי נותנת בשביל חיבוק של חברה שלי עכשיו. או בשביל שיחת קפה נעימה בשדרה ודרינק בבית של חברים מול ערוץ שתיים. קטע, מה?!

הדבר הנוסף שהפחיד אותי (יש רשימה ענקית, תכלס, אבל הלכתי על המובחרים), היה התלות הזאת שאני מפתחת באנגלי, בגלל שאני לבד. פתאום זה הוא ורק הוא. פתאום אין דבר בלתו. אתם יודעים איזה פחד זה בשבילי! בשבילי! אני? שמוקפת תמיד במיליון חברים ואנשים וקפה וריגושים, מחכה לאדם אחד בלבד כל יום. זה הבהיל אותי כל כך, עד שמצאתי את עצמי מתרחקת גם ממנו- האדם היחיד שהותרתי לעצמי פה. איזה דברים שאנחנו מביאים על עצמנו לפעמים, אפשר למות.

אל דאגה, הריחוק הופסק והלחץ נרגע וכולנו עומדים בחזרה על קו הזינוק והשמחה כי רבה.

באמת. לא צוחקת.

במהלך החודש הזה יצא לי לפגוש כמה מחבריו של האנגלי: זוג המוסיקאים החביב והידיד ההומו הנחמד פלוס. זוג המוסיקאים דווקא די מצא חן בעיני- המוסיקאי  יותר מאישתו הלבבית. קצת התבאסתי מזה שהיא חשבה, כנראה, אותו דבר, אבל איכשהו הבנתי שככה זה ואין מה לעשות- לא כולם אוהבים אותי מייד. מסקנה מחרידה לכשעצמה, אבל נו שוין. יצאנו לבלות פעמיים- פעם אחת שתינו בירה בפאב השכונתי שלהם, ואחר כך קינחנו בטייק אווי הודי. בפעם השנייה, נפגשנו בפאב השכונתי שוב לחגוג למוסיקאי יומולדת. שם היו ערב רב של ישראלים, השוהים בלונדון כבר עשור ואנגליה אחת. אכלנו סטייקים, שתינו מלא בירה, דיברנו על הא ועל דא ופרשנו בשיא, כי היינו צריכים להספיק לטיוב חזרה הביתה. היה נחמד ויופי שהיה.

אחר כך יצא לנו להיפגש עם הידיד ההומו, שגר בדירה הכי שווה בלונדון. טוב, נו, הדירה הכמעט-הכי-שווה בלונדון. הידיד ההומו נתחבב עלי מייד ותיכף החלטתי, שהוא-הוא יהפוך לחבר מן המניין בזמן הקרוב ביותר, וכל דקה מיותרת. הוא גר בדירה שווה-שווה, עם רהיטים משובחים ומטבח בטוב טעם. אהילים משגעים תלויים מהתקרות, וכל מיני אקססוריס של בית, שרק היה צריך לנגב את הריר מזוויות הפה. קשקשנו מלא, התפעלתי יותר, האמת? בעיקר מהטלויזיה פלאזמה הענקית שבסלון, שמחוברת למחשב ולעוד כל מיני עניינים. בין לבין קיבלתי טלפון מהארץ מחבר יקר וכך יצא לי גם לשבת בחדר השינה של ההומו ולקשקש עם החבר-היקר בעודי צופה מהחלון על הרחוב הבריטי השקט עם הבתים הויקטורייאניים. היה מגניב לגמרי.   

זהו. בשלב זה נגמרו ההיכרויות המתבקשות. דווקא היה נחמד. באמת!

ביזי, ביזי בי

אז, אחרי המשבר, ההתפרקות וכולי, שינסתי את מותני המפיקה שבי והתחלתי לחפש דירה.

פה זה הולך קצת אחרת מתל אביב, אבל בכל הקשור לביקוש והיצע- זה די דומה. קודם כל, מרבית הדירות עוברות דרך סוכנויות. מאד קשה וכמעט בלתי אפשרי למצוא דירות שמגיעות מאנשים פרטיים. אבל, כאן לא השוכר משלם לסוכנות, כי אם המשכיר, לכן זה יותר מגניב.

כדי למצוא דירה, צריך לדעת די בדיוק מה מחפשים, איזה איזור רוצים ומה הבאדג'ט. המחירים הולכים לפי שבוע וכמובן, בפאונדים. עוד הבדל קטן הוא, שדירת חדר אחד באנגליה- היא באמת חדר אחד פלוס סלון. כלומר, לא כמו בארץ, שחדר פלוס סלון זה דירת שני חדרים. יופי.

אז בהתחלה רציתי שני חדרים. התקציב שלנו עמד על 300£ וחשבנו בתמימותנו שזה אחלה מחיר כדי למצוא את דירת חלומותינו. אעפס, די מהר התפכחנו, אחרי שיצא לי לראות כמה דירות שני חדרים במחיר הזה וירדנו לדירת חדר אחד, אבל גדולה. זה בסדר, דירות חדר אחד הן לא רעות בכלל, וכשהחדרים גדולים אז זה אחלא. הכי חשוב לי זה לצאת מהאזור המזעזע שבו אנחנו גרים עכשיו: Willesdem Green. אוי. פויה. כמו שאמרתי- אלנבי של עזה. בחיי. מלא מלא משכנינו החביבים, משכנינו הפחות חביבים (איראנים. הרבה מוסלמים וכאלה) ועוד כל מיני נדכאים, וכאלה שהולכים עם המעיל עם ה HOOD על הראש? כמו העבריינים מברוקלין? אז כאלה. לחזור הביתה אחרי שמונה בערב- לא נעים. תכלס.

אז, השבוע התרוצצתי לי מדירה לדירה. הטלפון שלי והפרטים שלי מפוזרים על פני כל הסוכנויות באזורים המבוקשים ונהייתי ח-ברה של כל הסוכנים. עוד פרט מעניין: כולם, תשעים אחוז מהסוכנים, יהודים. ההוא- אחותו גרה בתל אביב (בן יהודה, מכירה?!), ההיא- היתה כל הקיץ שעבר בתל אביב ברחוב הירקון ועבדה בטל-בייגלס, ההוא היה בקיבוץ ברעם, קטף תפוחים והסתכל בערגה בקטיושות המתעופפות, ההוא בדיוק מחר נוסע לבקר את אמא שלו בירושלים וההוא כל הזמן סיפר לי על הצחוקים שרצו בבר מצווה שלו ושהוא לא זוכר כלום מהעברית שלו. הכי קטע אחד מהם, שהסיע אותי ברכב מושבי-עור הפלצני שלו, כולו חליפה-עניבה-חפתים-ג'ל-בשיער, ילד בן עשרים, אנתוני משהו (יהודי כאילו...), שסיפר לי שממש לא מזמן הוא סגר על חופשה באילת, שבוע במלון משהו חמישה כוכבים, אבל ברגע האחרון החברים שלו שכנעו אותו לנסוע ללאס וגאס במקום. הוא קצת התבאס, כי מה, אילת....אבל, בסוף הוא נסע ללאס וגאס. איזה באסה. אחרי שהרמתי גבה עד שכאב לי נורא, הוא הסביר שבאמריקה הם נורא STRICT לגבי הגיל והאלכוהול והוא לא ממש יכול היה ליהנות. באילת- זה אף פעם לא קורה.

נו, שוין. הראה לי בסוף דירה מזעזעת. יהודי עשיר מנייאק.

אתמול נסעתי עם סוכנת- Stephany. היא, שימו לב, לא יהודיה! WOOHOO! שמחתי ועלצתי. היא יווניה בכלל. אז אחרי שממש התפעלתי מהאוכל של היוונים היא תיכף אמרה לי: But I had an Israeli boyfriend. his name was Idan. We broke up because I'm not jewish. נו, באופן ממש מפתיע עברנו לדבר על חברים ישראלים וכאלה. אז, גם הסוכנים שהם לא יהודים- בטח יהפכו להיות כאלה בקרוב או במאוחר.

לפני יומיים היה לי יום דירות משו-משו. ראיתי דירות- כל אחת יותר מצוינת מהשנייה. ומי הראה לי את הדירות? SALOOME, הסוכנת האיראנית הקוסית. אחד הסוכנים היהודים (JOSH) אמר לי בעברית עילגת, שהסוכנות שלה אנטישמית. אהה. מגניב. בטח. בקיצור, הגעתי לדירה, הסתובבתי והתאהבתי בטירוף. זהו. זה-זה. האזור מושלם, הכל מושלם. תיכף הרמתי טלפון לאנגלי וסגרנו שנבוא בחמש וחצי כדי לסגור. זה היה בשעה שתיים בצהריים. כשהייתי בדירה, בדיוק הגיעה בחורה יפנית לראות אותה גם. בשעה ארבע האיראנית הודיעה לי, שהיפנית סגרה וכבר שמה DEPOSIT על הדירה. אני התחרפנתי לגמרי. האנגלי התבאס עד השורש. וככה חמקה לה דירת החלומות לעוד יפנית עם כרטיס אשראי מזהב. דרך אגב, הדירה התפרסמה באותו יום בבוקר.

באותו ערב הלכנו ל- second viewing על דירה שראינו בתחילת השבוע. אני התאהבתי בה איך שראיתי אותה. האנגלי פחות. חשבתי, שאולי הוא יראה אותה באור אחר בפעם השנייה, אבל נתבדיתי. אז, זהו. עוד באותו ערב הוחלט ש"לא" יילך מצוין על הדירה השנייה.

עכשיו עברו יומיים מאז וקציר הדירות משמים. אתמול בכלל היה מזעזע. אוף. איזה דירות ראיתי! אז, בצעד מחאה, הגעתי הביתה בצהריים, עליתי על טרנינג וסירבתי להסתכל על אתרי הדירות מתוך עיקרון! זהו. גם היום לא היה משהו. אבל, איך סטפני היווניה החביבה אמרה לי אתמול, בעודנו נוסעות באוטו המקרטע שלה: "It was probably not ment to be. The flat that you are waitnig for was not that one". כמעט נישקתי אותה בהתלהבות וצווחתי "אפחריסטו", אבל שמרתי על ארשת ישראלית קשוחה והודיתי לה על הגישה המצוינת.

תכלס? היא צודקת. אני יודעת, שדירת חלומותינו עוד ממתינה לנו ואוטוטו אני אראה אותה. ונסגור. ונעבור לגור בה. בינתיים, אני דווקא די נהנית מכל העניין הזה. מדברת עם מלא סוכנים, צוחקת איתם ומלהגת איתם, מנסה ככל האפשר לשחק אותה במבטא מקומי ורק שלא יזהו מאיפה אני (סתם, בשביל הדאווין, בחיי..) ואז תיכף הם עולים על זה שאני מישראל בגלל השם שלי (סתומה. העיקר אני משתדלת עם המבטא), מסתובבת בטיוב, מכירה את כל האיזורים וכבר נהייתי חצי מומחית לאזורי המגורים שלאורך הג'ובילי ליין (זה השם של קו הרכבת התחתית שלנו).

הרבה פעמים אני פשוט עוצרת לי בווסט המפסטד, האזור המדליק ההוא, שכבר כתבתי עליו כל כך הרבה פעמים, ושותה לי קפה וקוראת איזה ספר וסתם נהנית להסתכל על האנשים ברחוב. איזה רחוב מגניב (West End Lane), איזה אנשים מגניבים. בתי קפה. פאבים. הכל ממש מגניב שם. כיף. כיף. כיף.

אני אומרת, עוד שבוע ויאללה כבר- יש דירה. סתם ככה. בא לי. נראה מה יקרה.

אוכל, אוכל ועוד אוכל

שבוע שעבר, בוויקאנד, היינו בשוק בורו: Borough market.

זה נמצא הרחק בעיר התיירותית, ממש ליד הלונדון ברידג'. בדיוק ביום ההוא החליט הג'ובילי ליין להפסיק והיינו צריכים לקחת שלושה טיובים כדי להגיע לשוק. נו ואיזה שוק! יא אללה! יעני, שוק האוכל. מיליון דוכנים של כל מיני ירקות ופירות אורגניים, בשרים משובחים, נקניקים, גבינות משובחות עוד יותר ומה שאתם רק רוצים. הדוכנים שם מסודרים נורא יפה ונוצץ וכדאי לדעת מה רוצים לקנות, כדי לא להסתבך בתורים העצומים שם. חוצמזה, יש שם דוכני אוכל מטריפים של המבורגרים, נקניקיות, נקניקים, על-האש של בשר חזיר, חביות יין -חם ומיצים טבעיים חמים (יעני, כמו סיידר כזה). ולחמים! איזה לחמים, יא אלוהים. מכל הסוגים, התפיחות והשמרים. קיצור- אם הולכים לשוק הזה, כדאי מאד-מאד לבוא רעבים, לצום יומיים קודם ולהחליט מה בא לכם לאכול. כי אנחנו, איך שנכנסנו, הריח שיגע אותנו והתנפלנו על דוכן המבורגר ואחר-כך, עם עיניים מרצדות וריר נוזל עוד התנפלנו על סנדויץ' בשר-חזיר על האש עם רוטב תפוחים. התורים שמשתרכים שם ליד כל דוכן הם עצומים ובכלל- כדאי מאד להגיע מוקדם. השוק שם נסגר בחמש אחר הצהריים והוא סגור ביום ראשון. באיזשהו שלב בשוק, אחרי שחשבנו שמיצינו, פתאום גילינו עוד צד שלו, שלא היינו מודעים לקיומו. וואי וואי- אוכל יווני וגבינות, ותבלינים. הצד השני של השוק ממוקם לצידה של כנסייה ענקית ומרשימה, עם צריח ודגל, ועמד לו שם איזה בחור, ליד מנגל ענקי, והפך את ההמבורגרים הפוך ושוב. האנגלי ואני הסתכלנו באכזבה זה בזו והתבאסנו שלא גילינו אותו קודם. פעם הבאה- נלך לבקר אותו בטוח. בסוף קנינו רק שני גושים קטנים של גבינה צהובה כלשהי (נו, איזה משהו פלצני. לא זוכרת) ומלפפונים חמוצים.

מגניב. מגניב. ממליצה בחום. אחר כך אפשר ללכת לטייל בלונדון ברידג' ולהביט על התמזה. לא מראה מלבב כל כך, אבל אחרי הכל זה התמזה. אפשר לראות את הפרטים על השוק באתר: http://www.boroughmarket.org.uk/ וגם צירפתי תמונות, בשביל האווירה.

זהו. לא זוכרת כל כך איפה עוד היינו. עכשיו ממש יורד גשם מזעזע בחוץ ואני עוד אמורה ללכת לחדכ"ש. כבר יומיים לא הלכתי. מקווה שמזג האוויר ישתפר. קר פה נורא, למרות שאני מקבלת רשמים מהארץ, שגל הקור מזעזע את כולם ואף אחד לא זוכר דבר כזה. ובכן, איזה יופי להגיד- פה לא קר כמו אצלכם. הא?! מגניב.

מבטיחה לעדכן בעניין הדירה. תחזיקו לי אצבעות על החיפוש.

בברכת הבריט החדשה, שחוגגת חודש.

שנה טובה! הפי ניו 2008! אני מקווה שראיתם את הזיקוקים של לונדון ברידג' בטלויזיה אתמול- כי אני ראיתי אותם באמת, כאילו?! הייתי שם, מתחת לביג בן. אחחחחח כן-כן. אבל, אני אחזור לזה בהמשך, כי יש עוד עדכונים מהשבוע האחרון.

אז, חופשת קריסמס נגמרה, האנגלי שב לעבודה לעוד יומיים ואני שבתי ללו"ז היומי הקבוע שלי: להתעורר בשתיים עשרה בצהריים, לשתות קפה עוד שעה, לעשות כביסה, לקפל כביסה, לסדר קצת, לבשל קצת ואופס- היום עבר והנה האנגלי חזר הביתה. יופי.

כידוע, ראש השנה האזרחית עמד להתרחש ביום שלישי והאנגלי, כמו כל שאר האנשים פה באנגליה, לקח את יום שני "גשר" ופתאום נהיו לנו ארבעה ימים של חופש ביחד.

ביום שישי החלטנו לצאת בערב. קדם לזה חיפוש ארוך ומייגע באינטרנט לאיזה סרט הולכים ואיפה. זה חתיכת פרוייקט הפאקקטה סרט הזה. קודם כל, הסרטים הכי שווים, שכבר מוצגים בארץ, לא מגיעים לכאן לפני פברואר-מרץ 2008. דבר שני, אין פה אתר שווה כמו שלנו (seret). אין פה אתר שווה נקודה. כדי למצוא סרט שווה, צריך לעבור איזה שלושה-ארבעה אתרים, להבין את התקציר, לאתר את בית הקולנוע ובסוף לראות, שהסרט יוצג רק החל מעוד שבועיים. די מבאס, האמת. בסוף החלטנו על סרט שאנחנו רוצים, אבל עד שהגיעה ההחלטה כבר פספסנו את תחילת הסרט בבית הקולנוע ממש במרכז העיר, כך שגם להצגה המאוחרת אי אפשר ללכת. אז הוחלט על פאב ובירה. אין כמו להתחיל את סוף השבוע עם פאב ובירה.

אז, נסענו ל- west hampstead, הרובע החביב עלי במיוחד, לא רק בשל הפאבים המ-גניבים, אלא גם בגלל הרחובות הציוריים הקטנים, הצעירים שמאכלסים אותו והמסעדות ובתי הקפה, כמובן. פצחנו בבירה ראשונה באיזה פאב על הרחוב הראשי וקינחנו בעוד בירה באיזה פאב מגניב לגמרי באיזה רחוב קטן, שחבר של האנגלי המליץ לנו עליו. זה קטע העניין הזה, שבחוץ קפוא ובפנים אפשר למות מחום. אשכרה קטע. את יוצאת מהבית, מעומלנת בסוודר, גולף, מגפיים ומעיל צמר פלוס צעיף. את נכנסת לפאב, את מתאדה תוך שניות, מזיעה ישר לתוך הגופיית-צמר ומודה על כל לגימה קרירה של הבירה. נו, קטע. חזרנו הביתה אחרי שעתיים. אני קרטעתי וזגזגתי כל הדרך, והאנגלי המיואש תמך בי וירד עלי כל הדרך הביתה. כולה משתי בירות נהייתי ככה. אני מבטיחה לשפר את יכולות השתייה שלי עד שראשון המבקרים יגיע, ואז גם אני אוכל להביט בו בזלזול ולהגיד: "הא, פה זה ממש שטות לשתות 3 ליטר בירה ואתה מתעלף אחרי חצי. הא" חכו-חכו. גם זה יקרה.

ואז הגיע יום שבת הגדול. זוכרים את הסייל הגדול?  את הבוקסינג דיי? אז, זה לא רק ביום שאחרי הקריסמס, אלא מתרחש על פני שבועות שלמים, תלוי בבית הכלבו/החנות הנבחרת. זה יכול להימשך עד אמצע ינואר, כך מסתבר. בכל אופן, ביום שבת אספנו את עצמנו ונסענו העירה, ישירות לרחוב אוקספורד. יחד איתנו על הרכבת עוד אלפי קונים פוטנציאליים עם רעב בעיניים. לי היתה מטרה אחת ויחידה: מעיל. נורא רציתי מעיל. מאז שהתחלתי לבקר בלונדון בתכיפות ועד הרגע הזה, שאני ממש כבר גרה פה (כאילו) - נורא רציתי מעיל אנגלי כזה, צמר, ארוך, עם צווארון וכפתורים כאלה. ממממ..מעיל אנגלי. אז, זאת היתה המטרה שלי ולשם כך אזרתי עוז ונסעתי לרחוב אוקספורד. בערך כמו להתאבד, אבל יאללה בסדר.

הגענו והתחלנו ללכת לאורך הרחוב כשהמטרה הסופית מסתמנת: ג'ון לואיס. עוד אחד מבתי הכלבו העצומים, שאנגלי מאד מחבב ואני תיכף ומיד הסכמתי ללכת לשם, כי מי רוצה ללכת לאיבוד בבליל החנויות והמותגים. בדרך עשינו עצירות ביניים בכל מיני כאלה ואז הגענו לג'ון לואיס: בית כלבו עצום עם שבע קומות של כל מה שהעין רוצה לראות. חשוב לציין, כמובן, שיקר שם בטירוף ומשופע שם בטירוף, והעיניים אוכלות כל כך הרבה יותר ממה שהכיס מאפשר. זה פשוט מוטרף. לכל קומה יש נושא: הלבשת נשים, נעלי נשים, כלי מטבח, ריהוט לסלון, הלבשת גברים, נעלי גברים, סופרמרקט (!!!), פיצ'פקעס, שעונים, צעיפים, חשמל ואלקטרוניקה. בקיצור- עזבו, נו. בואו לראות ונסגור עיניין. יצא שבילינו שם יותר משלוש שעות, וכשיצאנו כבר היה חשוך ברחובות ואנחנו היינו מותשים מהשופינג.

בעניין השלל: אני יצאתי עם שלושה מעילים מ-גניבים, ביניהם הצמר האנגלי ההוא שנורא רציתי, האנגלי רכש מעיל יפה לאללה, ויצאנו עם שלל לא קטן ממחלקת כלי המטבח של ג'ון לואיס, שיגיע במשלוח רק ביום שני הבא. זהו. היה מוטרף. היה קשה. רציתי את כל מה שיש על המדפים ומצד שני, כל פעם נהיה לי התקף לב מהמחירים, שהם בסייל. אלוהים  אדירים, אני לא רוצה לחשוה על המחירים שם בימים רגילים...

לפני שירדנו לטיוב, טרפנו ופל בלגי עם שוקולד וקצפת, ממש על רחוב אוקספורד, צמוד לתחנת בונד.

ביום ראשון התעוררנו בעצלתיים ואחרי גרירת רגליים של כמה שעות לקחנו את עצמנו, התעטפנו במעילים ויצאנו לגריניץ'. התחשק לי נורא לצאת מהעיר ולנשום אוויר תמזה פתוח וקצת, ככה, להתרענן, מה יש. צריך להתאושש מהשופינג של אתמול. קשה-קשה.

עלינו על הטיוב עד לתחנת canary wharf ומשם לקחנו את מה שנקרא DLR ישר לגריניץ' וילג'- המקום הזה, ששם נקבע הזמן העולמי וכולי וכולי, אתם בטח מכירים ושמעתם. שני דברים:

אחד, התחנה של קאנארי וורף מדהימה. מוטרפת. ענקית. בכלל, יש כאן קטע של עיצוב תחנות הטיוב. כל תחנה עם עיצוב משלה, כזה. אבל, שאר התחנות הן קטנות וסתמיות, אפרוריות ונטולות-חן עיצובי מיוחד. סתם עוד תחנת טיוב. קנארי וורף, לעומת זאת, זה משהו בלתי רגיל. זאת תחנה עצומת מימדים, עם מיליון מדרגות נעות, תקרות גבוהות, רכבות שונות וקניון בלמטה שלו. זוהי התחנה הראשונה אחרי שעוברים את התמזה ושם ממוקם הפארק התעשייתי של לונדון. כל החברות ועורכי הדין ושאר נושאי המשרה העצמאיים ממוקמים באזור ההיי טקי. וכשיוצאים מהתחנה החוצה- נוחתים ישירות אל תוך המאה העשרים ואחת במין עוצמה כזאת, שעוד לא הרגשתי זמן רב. בינייני היי טק עצומים, מעוצבים, חתוכים, מתכתיים. גשרים מעוצבים, צבעים חזקים, דלתות זכוכית, שקט אורבני מתון, לא הרעש ההמולתי של מרכז לונדון העתיקה. בקיצור- מרשים ומעתיק נשימה. ללא ספק.

שתיים, רכבת ה- DLR : Docklands Light Railway, זאת רכבת קלה וקטנה, עם כמה קרונות בודדים, שנוסעת לה על פסים כמו רכבת חשמלית, ללא נהג, ונשלטת מרחוק. נכנסים למנהרות, נוסעים מעל האדמה, מתנועעים עם הרוח- כיף חיים, ממש כמו בלונה פארק. תנסו לשבת בקרון הראשון במושב הראשון, זה הכי מגניב. ממש כמו בסרט- נכנסים למנהרות ומתרגשים מכל סיבוב שהרכבת לוקחת. אשכרה רכבת-צעצוע.

זהו. הגענו לגריניץ', היום היה אפרורי כרגיל, היו מלא מלא אנשים, אבל בטח לא כמו שיש בקיץ. למרות שנראה לי שבקיץ ממש מגניב שם. אזור כפרי, קטנטון, נעים, ציורי לאללה ו- יש בו שוק. הכי חשוב. הסתובבנו בשוק מוקסמים לגמרי. המון המון דוכנים מיוחדים, עם טובין מרהיבים: מתיקים מיוחדים, דרך דברי עור עד לכל מיני קשקושים יפניים מגניבים. על התחלת השוק יש דוכני אוכל חמודים, שמוכרים טאפאסים וכל מיני אוכלים קטנים מגניבים. יצאנו עם כמה שקיות משם ועם לחיים ורודות מאושר. איזה כיף לבוא לשוק כזה מוצלח ומעניין ולא-שגרתי. אחר כך הלכנו לחפש אוכל ובסוף, בגללי, הלכנו לאכול במסעדת פועלים מקומית, כי נורא רציתי כבר לאכול פיש אנד צ'יפס. היה טעים למי שאוהב את האוכל הזה ולסבול מלצריות אנגליות מכוערות ומפחידות עם מבטא מקסים. אבל, עכשיו אני יכולה לסמן וי גדול גם על זה. גריניץ' מקסימה ממש. אין שום בעיה להתמצא שם, הכל גם ככה קטן ומקומי. האניה המפורסמת של גריניץ' בשיפוצים עד 2009 ולכן נותר לטייל על הטיילת המרהיבה והארוכה לאורך התמזה. ממש מקסים. אני בטוח חוזרת. לא רק בשביל השוק. קינחנו בקפה וקרם ברולה באחד ממיליון בתי הקפה שם ושבנו עייפים אך מרוצים.  

בערב קפצנו לבקר חברים של האנגלי, שגרים פה כבר עשר שנים. שני מוזיקאים חביבים, שהיה לי מאד כיף להכיר. התחלנו בבירה בפאב השכונתי ועברנו לאכול אצלם בבית טייק אווי הודי משובח. אכן היה יום ראשון משובח ומלא פעילות.

ההכנות לקראת השנה החדשה

נו. זה תמיד קורה. הרזולושנס לשנה החדשה, שעושים איך שנגמרת שנה. אז, הפעם החלטתי סופסוף, אחרי קיטורים נשנים וחוזרים, לחזור לעשות ספורט. אז ככה יצא, שבמהלך השבועיים האחרונים אכלתי כמו בהמה, התבטלתי כמו בהמה, ישנתי כמו מת ורק חסר לי עכשיו להעלות גירה וסגרנו גם את הפינה הזאת. אז זהו גמרנו.

אי לכך ובהתאם לזאת, אתמול הלכנו בצהריים להירשם לחדר כושר. ניסינו בהתחלה את זה שליד הבית שלנו ודי התאכזבנו. אחר כך לקחנו את האוטובוס לחדר כושר השווה שנמצא ברובע cricklwood , מרחק של עשר דקות באוטובוס. ההוא היה ממש שווה- מבית היוצר של הולמס פלייס, אבל עם שם מגניב אחר: virgin active וכנגד כל הסיכויים האנגלי רשם אותי לחודש ניסיון. מחר אני מתחילה. וואי אלוהים איזה חדר כושר! לא הייתי בחדרי הכושר של הולמס פלייס בארץ, אז אין לי קנה מידה של השוואה, אבל זה, כמו כל דבר שאני מתארת היום- ענק. עצום. מלא מלא מכשירים, חדרי סטודיו מבריקים, בריכה עצומה, וחדרי ההלבשה של הבנות- יא אלוהים! איזה גודל! ושלא כמו בארץ- אין מוזיקה מחרישת אוזניים. אין מוזיקה בכלל, למען האמת. והמדריכים לא מסתובבים בין כולם- אלא יושבים באיזה חדר ואתה מוזמן לקרוא להם אם צריך. הכי קטע, שיש שם חדר שנקרא gym for women , שזה פשוט חדר כושר קטן-קטן שמיועד אך ורק לנשים. זה די משעשע, אבל סחתיין על המחשבה הפולטיקלי-קורקט. זהו. נרשמתי! נגמרו התירוצים. זה עולה כל כך הרבה כסף, שאין מצב שאני לא הולכת. זה בוג'ארס לא קטן, כי זה רחוק וצריך אוטובוס וכל זה, אז תחזיקו לי אצבעות.

אני נרגשת...אחרי הכל, לצאת מהפדלאות זה אחד הדברים היותר קשים שחוויתי בחיי.

ואז, הלכנו הביתה להתכונן לערב הגאלה. לערב השנה החדשה. לזיקוקים. להתרגשות.

סרט של פעם בחיים. תרתי משמע.

נו. האנגלי תכנן את ערב ראש השנה במרכז העיר, לראות את הזיקוקים המרהיבים, שפורצים כבכל שנה מהלונדון איי, הגלגל הענק העצום שנמצא ליד בינייני הפרלמנט. טוב. אז, כידוע, הזיקוקים מתחילים בשתיים עשרה בלילה ואנחנו גרים בסוף העולם ביחס למיקום הלונדון איי. לכן, יצאנו קרוב לעשר וחצי ועלינו על הטיוב. נדחסנו לטיוב. אנחנו וכל שאר תושבי לונדון ותייריה. זאת היתה רק הקדמה למה שקידם את פנינו בהמשך. באמצע הנסיעה הודיע הנהג שהתחנה, שבה היינו אמורים לרדת, westminister סגורה due to crowding. יעני, יש יותר מידי אנשים אז סגרנו את התחנה. תגיעו בדרכים אחרות.

אז, ירדנו תחנה אחת לפני, ב- green park , שבעצם שוכנת על ספו של פארק סנט ג'יימס, פארק עצום וגדול ומרהיב ביופיו ומכל צדדיו - כל בינייני הפרלמנט והמלוכה של אנגליה. אשכרה מדהים. בשלב הזה המלצתי בחום לאנגלי, שפשוט נלך אחרי כולם. הם בטוח יודעים את הדרך הכי טוב, ואם נעקוב אחרהם יש סיכוי נגיע למטרה מהר יותר. שיטה מצוינת, שרכשתי לי מתל אביב על אירועיה ההמוניים. ואכן עקבנו אחרי כולם. לא נראה לי בכלל שהיו אנשים שיצאו מהטיוב והלכו, נגיד, הביתה.  אלפי-אלפי אנשים נהרו מהתחנה דרך שביליו החשוכים של הפארק לכיוון הלונדון איי, שבצבץ לו מבעד לעצים וזרח באורות למרחקים. התכונה שהיתה בשבילים נטולת תיאור. באמת. אני לא ראיתי כל כך הרבה אנשים כבר מזמן. כאילו אף אחד לא נשאר בבית אתמול. בפארק היה קטע, שפתאום חלק מהאנשים שעקבנו אחריהם נעצרו וחברו לחבורות, שכבר עמדו על חלקת דשא וצפו על הלונדון איי כבר משם. אנחנו המשכנו ללכת. היישר לתוך סמטאות ווסט מיניסטר והיישר אל תוך ההמונים השיכורים. נו, מה שהלך שם. נו. מיליוני אנשים שהולכים והולכים והולכים. כל מדרכה- כיוון. מטורף. חבורות של אנשים מכל העולם, חלקם שיכורים-פחד וחלקם פלצנים וחלקם סתם כאלה, כמונו. באיזשהו שלב הגענו לאיזה מקום, ובגבורה רבה עברנו את ההמון המשולח ונחלצנו משם כמו שחולצים פקק מבקבוק יין. הלכנו כמו משוגעים אל עבר המטרה, שרק נראתה הולכת ומתרחקת מאיתנו והזמן רץ, לא מרחם. כבר אחת עשרה וחצי...מה יהיה...מה יהיה... הזיקוקים....

אחרי עקיפות אלימות של חבורות, הימלטות מנערים שיכורים וריצה בסמטאות אפלות, הגענו לרחוב הראשי שבסוף מוביל אל הלונדון איי, שדרך אגב בשלב הזה כבר לא ראינו אותה, את העין המחורבנת הזאת. אבל מה שכן- גילינו, שהמשטרה סגרה את הערוץ הראשי שמוביל אל המיין איבנט. נו. עמדנו אובדי עצות. הבטנו זה בזו בייאוש והחלטנו לחזור חזרה אל איפה שהיינו, כי אחרת בטוח נפספס את הזיקוקים. כמעט רבנו בגלל הזיקוקים המחורבנים האלה. בחיי. אז, חזרנו אל המקום ההוא, שמשם נחלצנו קודם בקושי רב ושם נעמדנו, ממתינים. לא לפני שהתחבטנו שוב אם להמשיך חזרה לפארק או לא. אני רציתי להישאר.  

שכחתי לציין, שאת כל זה ליווה גשם דקיק וטורדני. בשלב מאד מוקדם של הערב ויתרתי על המטריה ונרטבתי קלות לכל אורך הערב. אחחחחחח איך הרגשתי מקומית. כי כאילו רק התיירים שמים מטריות, כאילו?!

שורה תחתונה, נעמדנו יחד עם כולם במקום ההוא. זה היה בדיוק מול ווסט מיניסטר אבי ומול הביג בן. כולם היו מוארים באור נגוהות כחלחל ומצד שמאל שלהם ראינו את הלונדון איי. רחוקה, אבל קרובה מספיק בשביל לחזות בהצגה הגדולה של העיר. מסביבנו אנשים פתחו בקבוקי שמפניה, ילדים שרקו במשרוקיות וכל מיני אחרים ניסו לעבוד על כולם ולהתחיל את הספירה לאחור לפני הזמן. ועיני כולם נשואות אל עבר הגלגל הענק. המוני אנשים נושאים עיניים לגלגל הזה. לא מטורף?! רגע, לא?! עוד לא הספקתי להתאושש ופתאום נהיה שתיים עשרה. התנשקנו מהר, כדי שלא נפספס את הזיקוקים.

מהרגע הזה היו אלה עשר דקות יפהפיות ומרהיבות, שלעולם אזכור אותן. מעבר לזיקוקים שמילאו את השמיים במיליון צבעים ועוצמה, כל התפאורה מסביב היתה כמו מתוך סרט. הכל היה כזה הזוי. ווסט מיניסטר אבי- בניין עתיק וענק- הביג בן הקטן הזה- הכל היה שטוף בצבעים וקולות של אנשים שמחים וצורחים ומשתאים. נו, זהו. מה יש להגיד. ראש השנה אצל הגויים זה דווקא לא רע. לא רע.

לקחים? אם רוצים לראות את הזיקוקים, צריך לבוא בצהריים ולתפוס מקום, להביא סנדויצ'ים ואלכוהול ולא לראות את הבית הרבה שעות. אם עדיין יצאתם מאוחר מידי- תפסו מקום רגוע על ספסל בפארק סנט ג'יימס, וכמו אנשים שפויים תוכלו ליהנות גם מהאוויר הצח וגם מאווירת חג של אנגלים מופרעים. קחו בחשבון שלחזור הביתה זה כמעט בלתי אפשרי. הבריטים הפסיכים האלה סגרו את תחנות הטיוב הקרובות, בגלל שהיו יותר מידי אנשים ואנחנו הלכנו ברגל קילומטרים על קילומטרים כדי להגיע לתחנה, שבסוף אפשרה לאנשים להיכנס במשורה. באופן אבסורדי היתה זו תחנת גרין פארק. נו. שוין. דווקא לא היה אכפת לי, כי כל רחובות לונדון אתמול היו מרתקים למדי וזאת לבד היתה חווייה לא רעה.

הגענו הביתה בשתיים בלילה רצוצים אך מרוצים. עוד וי לרשימה.

אחרי הכל, מחר יום חדש

זהו. את ההחלטה הזאת כבר עשיתי מזמן. אחרי החגים אני משנסת מותניים ויוצאת מהבטלה. אז מחר מחכה לי יום עמוס: חדר כושר, סופרמרקט ולחפש דירה. יש מספיק מה לעשות. היו לי ארבעה ימים מדהימים, כשהאנגלי בחופש מהעבודה. ומחר- כל העולם חוזר למסלולו המשמים.

אני מתחילה אט-אט להבין, שאני לא בחופשה ושאני לא חוזרת לתל אביב בקרוב. התחושה מחלחלת ואני נותנת לעצמי להסתגל לאט. אנחנו רוקמים לנו את הזוגיות שלנו כמעט באותו קצב, שהוא משביע רצון לטעמי, ובכל יום אני מרגישה בטוחה קצת יותר במקומי החדש ובחיי כפי שהם עכשיו.

האמת, אבל?

כל בוקר אני קמה ומתרגשת מחדש. מהכל.

וגם מתגעגעת. נורא.

שנה חדשה ומופלאה לכולנו.