בשביל ההצלחה

הפוסט נכתב אתמול בטיסה מלונדון לישראל.

*****

ממש עכשיו, כשאני עפה מעל איזה מדינה, כשאני מחכה  כבר לסנדויץ' המזוויע שאני אקנה במחיר מופקע, וכשאני מתכנסת יותר ויותר אל תוך עצמי ואל מוצארט מהאייפוד שלי- רק עכשיו אני שנייה נושמת וחושבת על הימים האחרונים. יוהו, איזה טירוף ולמה זה היה צריך להיות ככה.

נסעתי ללונדון לוויקאנד. וויקאנד ארוך. רביעי עד שני. בחרתי באיזי ג'ט, נשבעת באמא'שלי עליה השלום- לא בגלל הכסף. כשאתה
נוסע ללונדון, אתה מהר מאד מבין שהטיסות הן דבר יקר ועם כל הנסיעות פה, הנסיעות שם, הסנדויצ'ים המגעילים והלימיט על המזוודות- שכסף הוא האישיו הזניח. בחרתי באיזיג'ט, כי שעות הטיסה היו נוחות יותר, יכולתי לעבוד ברביעי ולקחת טיסה נוחה
יחסית עם שעת נחיתה סבירה של עשר בלילה. לא רע, תכלס.

הגיחוך המוטרף הזה, שהטיסות שלהם יוצאות מטרמינל 1- זה ביונד מי, אבל זה דווקא הסתדר לי לא רע. החנייה נוחה יותר, אין
טראפיק, אין אנשים, הכל רגוע וא-פורמלי בעליל. דווקא אני חייבת להודות, שכשכבר הגעתי  לאזור של טרמינל 1, כל הזכרונות צפו
ועלו. כל מיני קבלות פנים מרודוס בגיל שש, הטיסה למשלחת מהצופים והטיסה למזרח- הכל נשאב אז לאולמון הקטן הזה, שעדיין נשאר עם הכיתוב של שנות השמונים "אולם מקבלי הפנים", או משהו בסגנון. המקום כולו נראה כאילו הודיעו על פצצה יום אחד, והכל נעלם, רק נשארו העמודים, פינות הקפה, ספסלים, דוכני טיסות- והכל מיותם, מיותם. ממש באמת עצרתי לרגע לפני שנכנסתי לצ'ק אין, עמדתי עם המזוודות והבטתי מסביב, כמו איזו קשישה שהוצפה הרגע בזכרונות מבית אמא בוורשה. בחיי, היה רק חסר
איזו ערימת חציר שתתעופף ברוח ואיזו דלת שתחרוק נואשות ברוח הקרירה.

נכנסתי לאולם הצ'ק אין- ההוא מפעם, ועשיתי צ'ק אין. בזה נגמרה הדרמה. ואז כל נוסעי איזי ג'ט, מצורעים כאלה, שלא
שייכים לטיסות הפנימיות לאילת וגם לא לטיסות הבינלאומיות הרגילות, מחכים באיזו פינה זנוחה לאוטובוס האקורדיון, שיקח אותם לטרמינל 3. אחרי שמתפתלים קצת בין מסדרונות חבויים פתאום נגלה עולם הדיוטי פרי הזוהר של הטרמינל הנוצץ, החי  והבועט, ההיי טקי- ואז אנחנו, נוסעי איזי ג'ט, מרגישים, שוב, שווים. תוך שניות הזכרונות העגומים ממקודם נמחקו והתחברתי מיידית
לטירוף הדיוטי פרי כאן ועכשיו.

המראנו בול בזמן. 

הוצאתי את הלפטופ, קצת תקתקתי, קצת עבדתי ותוך דקותיים נפלתי לנמנמת קלה. התעוררתי, כי הרגשתי שמשהו קורה. מין
התלחששות טורדנית, חוסר נוחות כללית. הסתכלתי שמאלה אל עבר שכנתי לשלושת-המושבים. היא וזו שלידה (המעברניקית) התלחששו וצקצקו והציצו אל עבר הדיילות בלי סוף.

תיכף הבנתי שמשהו מתרחש. ושאלתי מה הדרמה. כל זה קרה משהו כמו שעה אחרי המראה.

איזה בחורצ'יק בריטי חיוור גם ככה חש ברע. כאבי בטן, משהו כזה או אחר. כמטוס גאה ביהודים, תוך שניות קפצו שני
נוסעים-רופאים והחלו לטפל בו, וללחוץ לו ולבדוק לו וכל הדרמה. אני ישבתי בשורה השלישית מהקוקפיט, כך שהקירבה  להתרחשויות היתה..מממ..מעניינת. השכיבו אותו מאחורי פרגוד והדיילים התרוצצו לכל הכיוונים ונכנסו ויצאו מהקוקפיט כמו עכברים מבוהלים. אחרי עשר דקות הטייס עלה ברמקול והודיע לנו חגיגית, שיש נוסע שחש ברע וכי חייבים לבצע נחיתת חירום באתונה, יוון והנה התחלנו את הנחיתה הדקו חגורות הבטיחות. נו שוין. תוך דקות ספורות אני והשכנה משמאל והמעברניקית נהיינו חברות מהטירונות, אחוכיות מהשכונה וסחבקיות סטייל תל אביב הקטנה. בעיקר פיתחנו חוש ציניות מעל המצופה בכל מה שקשור בנחיתה באתונה. הדבר היחידי שהטריד אותנו, בנות הפלצנות האירופאית, זה למה לעזאזל כל זה קרה דווקא מעל פאקאקטה יוון. עוד קצת דחיפה היינו סוגרים על פריז, או בודפשט. מפה לשם, החולה שכב על הרצפה והרופאים החביבים טיפלו בו באהבה גדולה. אפילו היתה שם איזו אחות שנרתמה למשימת הטיפול בבריטי החיוור. ירדנו נורא מהר. האוזניים שלי התחרפנו ובטח עוד איזה כמה איברים פנימיים שקיבלו נפחים שונים בנחיתה הסופר מוזרה הזאת.

נחתנו נחיתה טראומתית למדי ביוון, ככה קצת עפנו קדימה, הברקסים חרקו, המטוס ג'עג'ע- אבל בסוף עצרנו. האמבולנס היווני
הגיע, הדלתות נפתחו והחולה הוקם על רגליו והובל החוצה. שנייה לפני שירד מהמטוס הוא עצר, הסתובב ובקול חלוש ובמבט כלבי משהו אמר לנו: "I am so sorry for all this. Really, so sorry" וכולם עשו קול כזה כמו שעושים בתוכנית של אופרה. הוא ירד ואנחנו המשכנו לשבת, כי אמרו לנו שעכשיו  צריך למצוא את המזוודה שלו וזהלוקח מלא זמן. אז חיכינו. ובינתיים נהיה קיבוץ במטוס. מה קיבוץ- פלוגה בצבא. קבוצה בצופים. איכשהו, אולי בגלל המיקום שלנו במטוס, נהיינו שלושתנו בסיס האם של נוסעי המטוס. כל מיני אנשים כאלו שקמו לחלץ עצמות ניגשו אלינו והתחילו בשיחת "אז מה קרה בדיוק", "ומה היה לו לבחור", "וכמה רופאים טיפלו בו" ומה כאב לו בדיוק, ואיך הוא בדיוק החזיק את הבטן ועוד כל מיני כאלה. הכי  קורע היה חרושת השמועות והדעות, שאין ולא היה
להן כל בסיס- "אה, כן, הלבלב נפל לו מהתחת", "לא, מה, זה בטוח האפנדיציט. הוא החזיק את הבטן ויש לו חום גבוה. בלייינד אפנדיציט", "בטוח התקף לב, הוא החזיק את הלב". הכי הרגיזה אותי איזו מישהי, שניגשה אלינו באיזשהו שלב ואמרה בקול צפצופי וכלבתי במיוחד : "אני עכשיו ממש כועסת עליו, שתדעי לך. ממש עצבנית עליו".

אני: "על מי? על החולה? למה, מה קרה?"

הביץ': "הוא לא היה צריך לעלות על הטיסה. הוא ידע שהוא חולה, הוא ידע  שמשהו לא בסדר- הוא לא היה צריך לעלות על הטיסה. נו באמת"

אני: "מממ, מעניין. ואיך את יודעת שהוא ידע?"

הביץ' (מגרדת עם הציפורן האדומה במצח בעצבים): "תאמיני לי, אני יודעת. ראו עליו".

אחרי שעה וחצי, ואחרי שכל הזמן מעדכנים אותנו במיקרופון שעוד שנייה, כבר, אוטוטו, ממריאים ללונדון, הקפטן יצא מקוקפיטו, לקח
את המקרופון והודיע  חגיגית שיש תקלה רצינית בבלמים, לא טסים ללונדון וזה סופי, ווי אפולוג'ייז פור דה דיליי ונסדר לכולכם מלון ללילה באתונה. נו שוין. בשלב הזה, אני  חייבת לציין, שרמת הציניות של שלושתנו, המוסקטריות הפלצניות משורה שלוש, עלתה לגבהים מיוחדים ויכולנו לראות איך כל שאר הנוסעים מביטים בנו בקנאה- משהו. עזבו נו, המקובלות. התחלנו שם בתיאורים מטורפים על החולה המדומה, שיושב על איזה ערסל בסנטוריני עכשיו, מסלסל עשן כחול מהסיגר וצוחק על החומוס שאכל אתמול בירושלים ודפק לו את המעיים ל- 24 שעות. רק שיהיה בריא. שיהיה בריא.

בסוף ירדנו מהמטוס. זה לקח מלא זמן.
עשינו חותמת בפספורט ליוון ואף אחד לא ממש חש התרגשות גדולה- אחרי הכל, הח'ברה היוונים די מזכירים את הערסים מהשכונה והנוף, אעפס, נראה כמו יפו בלילות ואין כמו.

אחר כך, חיכינו למזוודות. קבוצה של 180 נוסעים עייפים, אך משועשעים, מחכים למזוודות ומלהגים זה עם זה. ממש כמו סצינה
מלוסט. או הישרדות. כולם נהיו, תוך שניות, הבאדיס של כולם מהסחבקייה של אברם. אני והבנות עמדנו במרכז וניסינו לאסוף פיסות מידע יש מאין. בינתיים ניגשו אלינו איזה זוג ערסים אסלי, אבל אסלי, ובמבטים מלאי פסימיות ונרגנות הפטירו, בביטחון מלא, דרך
אגב: "אין שום סיכוי שנקבל את המווזדות שלנו, כבר מעכשיו תכינו את עצמכם- אין מזוודות!" ברור, שהיו כאלה שלקחו אותם ברצינות ויכולת לראות את הפניקה מתגנבת. פה אני איבדתי את הסבלנות ויריתי איזה שני חיצים אל עבר הפריחה, שנגמרו בהתערבות קולנית, לעיני כולם, שהמזוודות ייצאו גם ייצאו  והמנצח יזכה לטיול על חשבון המפסיד בלונדון. ואיך היא הושיטה לי את היד להתערבות בביטחון גמור!

נו מה? תוך שלוש דקות, המסוע צפצף והמזוודות לא איחרו לבוא. הפריחה ברחה ממני מהר מהר, אבל אני רדפתי אחריה רק כדי
לצעוק לה שהיא הפסידה ואיך אני שמחה שהכל בסדר בסוף. למדתי איך להשתיק פריחות, כי היא סתמה. בכלל, אני  סימנתי את הזוג הזה עוד בתל אביב, כשבלי משוא  פנים (או עם) הם נדחפו לראש התור, בלי  להתבלבל, בלי למצמץ.

כל הסיפור הזה התחיל בעשר בלילה. אחרי שאספנו את המזוודות, היוונים, ההיסטריים יש לומר, ביקשו מאיתנו להמתין באולם הנוסעים, כי בחוץ קר, וכשיגיעו האוטובוסים הם יקראו לנו. זה  לקח משהו כמו שעה, או שעה ומשהו. בינתיים הסחבקייה גדלה, הצחוקים החריפו ואף אחד לא איבד שום עצבים. שקט-שקט-שקט. כשהגיעו האוטובוסים גוש עצום של 180 איש עם מזוודות, שקיות דיוטי פרי, שטריימלים ועגלות- עט עליהם, כאילו זה האוטובוס האחרון שיוצא לפני סוף העולם. גם אני רצתי, נו מה. המעברניקית התגלתה כדומיננטית לא קטנה, שסידרה את כולם לכולם את הכל. היא גם זאת שהיתה מעבירה מסרים סטייל "החבילה הגיעה" או איך שקוראים לזה. למשל, הדובר היווני אמר משהו שלא שמענו. אז הגיע איזה בחור בריטי שכן שמע ומסר את המסר: "הוא אמר שהאוטובוס יגיע עוד עשר דקות ושנישאר בפנים עד שיודיעו לנו ושהטיסה מחר כנראה באחת עשרה בבוקר". ואז המעברניקית הסתובבה, מלאה בכונות טובות להעביר את זה הלאה ואמרה משהו בסגנון:"אנחנו מחכים לאוטובוסים שיגיעו עוד חצי שעה, אנחנו צריכים לחכות ליד שער ארבע, וכנראה שיש טיסה בבוקר, אבל הם עוד לא יודעים מתי וכדאי שנשאל". זה, כמובן, הגיע בכל מיני צורות מעניינות ואני נקרעתי מזה כל פעם מחדש. במטוס היא הסתובבה אחורנית, קלטה איזה מבט של נוסע שטרם עודכן בעניינים ואמרה בקול חשוב מאד: "זה בטוח אפנדיציט. הוא היה נראה רע מאד.  הרופאים נתנו פרוגנוזה לא טובה בכלל. זה בטוח האפנדיציט".

עלינו כולם על שלושה  אוטובוסים יוונים וחיכינו. וחיכינו. וחיכינו. בהתחלה זה  היה כדי לעשות הד קאונט. אחר כך, היווניה ההיסטרית עברה שורה שורה כדי לשאול מה שמות המשפחה שלנו ואתם יכולים לתאר לעצמכם כמה זמן זה לקח- מילא האנגלים סמית' וג'ונס, אבל לכי תאייתי לה קשרונבסקי וכאלה. ככה- אוטובוס שלם בידיה האומללות של יוונייה, שאין לה מושג איך כל הדבר הזה נפל עליה. בשעה אחת בלילה הם אמרו לנו שהם מחכים שכל האוטובוסים ייצאו ביחד. אז המשכנו לחכות. וחיכינו. וחיכינו. הנהג נעלם. בחוץ, באופן ממש מפתיע, כל שני האוטובוסים האחרים כבר נעלמו ולא נותרנו אלא אנחנו במגרש החנייה האתונאי. ואף
אחד לא מתלונן. או צועק. או מקטר. לפעמים הפריחה מאחור זרקה איזה קיטורון, אבל אז היא הבינה שאין שותפים לבלאגן אז היא חזרה לסתום את הפה. בסוף יצאנו לדרך. ברגעים האלו אני לאט לאט הרגשתי איך חוש ההומור מתחיל לנטוש אותי לטובת עייפות נוראית, אבל עדיין נלחמתי. היתה שם חבורת בחורים שבאו לנפוש בתל אביב והיום בדרכם חזרה הביתה, והם היו כנראה צריכים את הפוש האחרון הזה של פדיחת האוטובוס, כדי להתעורד מהר לחיים. אחד מהם היה אירי, כך שהבדיחות הלכו ונטרפו משנייה לשנייה ואנחנו החזקנו את הבטן מרבית הזמן. בדרכנו מהשדה למלון הבטנו החוצה מהחלון ולאט לאט הבתים החלו להיעלם, אורות הרחוב הלכו והתמעטו, המרחק בין בית לבית הפך למשמעותי יותר ויותר, מטעי הזיתים הלכו והתעבו. התחלנו לטפס במעלה כביש הררי אל תוך חורש עבות וזה תיכף זרק אותנו לאיזה טיול בגליל העליון, בטח לא למלון "ליד שדה התעופה באתונה". היה שלב קטן של
פחד, מה לעזאזל קורה פה ולאן לוקחים אותנו, אבל זה התחלף מהר בדאחקות על הריח של הצמיגים השרופים באוויר, ואיך בטח היוונים עשו עלינו קטע כדי להרוויח כמה סנטים שנייה לפני פשיטת הרגל הגדולה.

בסוף הגענו למלון. מלון ספא ענקי בלב איזשהו כלום על איזשהו הר יווני. בלילה זה לא נראה כזה סימפטי. הגענו למלון בשתיים
בלילה. עכשיו תדמיינו את אותו גוש עצבני מתנפל על דלפק הלובי עם שני פקידים של משמרת לילה ה-מו-מים עד שורשי שערותיהם היוונים. זה היה מטורף באמת. אני ראיתי את זה, את כל הגוש הזה, וזה היה הסוף מבחינתי. קריסת מערכות. הלכתי שפופה אל אחת הספות בלובי, הצטרפתי לדוסית חמודה שישבה שם והשגיחה על אחד העוללים שלה ופשוט ויתרתי. אחד אחד ראיתי את הנוסעים עולים לחדרם עם מפתח מיוחל ביד. המעברניקית, כפרה עליה, ראתה אותי בעוניי, ולקחה צ'ארג' מיידית. תוך מספר דקות היא הופיעה עם מפתח וחיוך. אני לא האמנתי. ממש לא האמנתי. אחר כך היה פקק רעשני במעליות, וכשהגיע תורנו להיכנס למעלית, היה  דוס שעשה לנו איזו הדרת נשים קטנה וברח כל עוד נפשו בו מהמעלית. בשעה שתיים וחצי נכנסתי לחדר. עד השעה שמונה בבוקר, עם חמש שכבות בגדים, גרביים עבות, ארבע שמיכות וחימום, שמן הסתם, עבד על ריק, רעדתי כמו אפרוח בן יומו מקור בלתי יתואר. בי נשבעתי, אני והרוחות, שלבטח שכנו  איתי בחדר באותו לילה, ספרנו כל דקה בלילה ההזוי הזה ובתפילה עמומה שרק יגיע כבר הבוקר ונצא מהתא המצחין והקפוא הזה. בשמונה זינקתי, ארזתי, לבשתי את הג'ינס וטסתי למטה.

למטה המחזה היה הרבה יותר מהמם ממה שתיארתי לעצמי. מסתבר שהכלום הזה שראינו מהאוטובוס אתמול בלילה, היה לא אחר מאשר הים. המלון שוכן על צוק אקזוטי, ומתחתיו נמתח קו דק ומרהיב של לגונה כחולה, סירות מפרש ובתים יוונים לבנים וקטנים. איזה יופי! בעיקר, איזה יופי שהשמש הימתיכונית חדרה את החלונות הגדולים של חדר האוכל וחיממה לי הלבלב בהנאה רבה. בחדר האוכל, ליד הקפה הדלוח, החביתה השמנונית וחתיכות העגבניה המעליבות (חשבתי שהיוונים הם כמונו! אז הם לא), נפגשנו נוסעי המטוס בזה אחר זה בחיוכי "בוקר טוב" מלאי קסם וחדווה. הבריטים שאלו אותי איך ישנתי וחלקנו סיפורי כפור משותפים. הישראלים לא דיברו איתנו בכלל. האמריקאים התלוצצו איתנו בקולניות על העולם הבוקר. המקובלות, קרי אנחנו, ישבנו לנו בשולחן צמוד לחלונות הגדולים, וצירפנו אלינו אחרי מבחני קבלה איזה  בחור ישראלי שישב לו בדד.

בשעה עשר רצנו לאוטובוסים. בשעה  אחת עשרה התחלנו, שוב, את הצ'ק אין לטיסה ללונדון מאתונה. מזל שאף אחד לא העיז לעצבן אותנו בקטנות כמו המשקל של המזוודה או כמה תיקים אתה מעלה איתך למטוס. כולם כאחד היו טרוטים. כשחיכינו ליד הגייט, הגיע
צוות המטוס. כל קהל הנוסעים של טיסה 2086 מתל אביב פרץ במחיאות כפיים סוערות וקריאות "הוריי הוריי". הם מצידם היו בהלם מכל זה ושמעתי אותם ממלמלים בבריטיות צנועה "ווי אר אקצ'ואלי סלבריטיז".

הטיסה הפעם עברה בנעימים וללא תקלות מיוחדות. אני חלקתי את כל הנסיעה עם בחור ישראלי חביב ביותר, שגר בלונדון כבר חמש
וחצי שנים. הוא מצידו חלק איתי הרכב שלו בלונדון והואיל בטובו להקפיץ אותי למרחב הידידותי המוכר שלי.

אני זוכרת שבאיסוף המזוודות בלוטון, מישהו זרק לי שמתארגנת תביעה כללית נגדם, אז אמרתי יאללה בסדר. ואני גם זוכרת, שמרגע הסטמפה בדרכון בלוטון כל הדאחקייה נעלמה כלא היתה. התפיידה לה הידידות האמיצה שנרקמה במהלך השעות ההזויות הקודמות- כלא היתה. הנוסעים אספו את המזוודות חיש קל וזרמו החוצה ללונדון בלי להניד ראשם אפילו לשלום. לפחות חלקם. לא כולם. האמריקאים, למשל, עצרו  להגיד שלום עם חיוך גדול אפילו. אחחח, אובמה  אובמה.

רק אחרי שעה, ברכב המפואר שלקח אותי ללונדון (באמת מפואר, לא צחוק), ירד לי האסימון ברעש גדול. יום שלם מהחופש שלי
נעלם. נעלם. לא יחזור יותר. הוא פשוט לא היה. הטיסה מתל אביב ללונדון ארכה עשרים וארבע פאקינג שעות! מי מבין את זה בכלל, מי. הגעתי בחמישי בלילה, כדי להבין ששלושה ימים וזהו. אוי כמה אז הבאסה היתה גדולה, אין לתאר.

מיליון תובנות על ההתנהגות האנושית ניתן ללמוד מהאירוע ההזוי הזה. הציניות, הקלות לעומת הקושי, העייפות מול הלחץ ועוד כל
מיני כאלה.

כל זה לא מגיע לקרסולי המסקנה הגדולה מכולן- לא עוד איזי ג'ט! בחיים! בחיים! דבר כזה יכול לקרות בכל חברת תעופה? בטח,
כן, ברור. אבל איכשהו תמיד תמיד באיזי ג'ט הכל תמיד הרבה יותר מסובך, ומסורבל, ופרוץ- בעיקר פרוץ- הכל יכול לקרות לך, נוסע יקר, וכל מה שיקרה הוא אפשרי והוא בגבולות המותר, ואנחנו לעולם לא נהיה אשמים או נפצה אותך, כי אתה נוסע יקר, שילמת
לו קוסט פלייט, וזה הכל כלול במחיר, מלווה בחיוך בריטי מהוקצע- ותודה שבחרת לטוס איזיג'ט. אנחנו יודעים שיש לך בחירות אחרות.

בטיסה חזרה הבוקר עברתי שבעת מדורי גיהנום רק בגלל שלא היה מקום ללפטופ שלי בתוך ההנד לאגג'. אין לי  כח לשחזר את המהומה, אבל שלוש שעות אחר כך ואצבעות פצועות להחריד- אני שמחה להכריז לא עוד איזיג'ט (אלא אם כן, אין ברירה..)

איך היה הביקור בלונדון?

לא יודעת. לחוץ. מוטרף. מבולבל קצת.

כשהגעתי ללוטון רעד לי הפופיק. אחרי החתמת הדרכון ואיסוף  המזוודות יצאתי לאוויר של לוטון וזה היה כאילו מעולם לא נסעתי. מאותו מקום בדיוק טסתי לארץ ב- 5 באוגוסט 2011. כשהגעתי ללונדון וישבתי ללגום קפה באחד מבתי הקפה שתמיד ישבתי בהם, ושילמתי עם הכרטיס המקומי, ואפילו החתמתי את כרטיס החבר שעוד נשאר לי- ההרגשה היתה בעיקר ששום זמן לא עבר מאז ועד היום. שלושה ימים בלונדון פגשתי חברים ויצאתי למסעות קניות מוטרפים- ובכל הזמן הזה לא הרגשת החמצה ולא געגוע- לא ללונדון ולא לארץ. הביקור היה התנתקות מצוינת מהטירוף בארץ, אבל גם ידיעה ברורה שפה זה לא הבית שלי באמת. ביום חמישי  בלילה עוד עברתי ליד הדירה שלי לשעבר. השכונה שלי. שתיתי בירה בפאב השכונתי שלי. בבוקר נסיעה שגרתית בטיוב. האויסטר עוד פעיל ותקין. ממש כאילו לא עברה חצי שנה.

היום בבוקר, בשדה, אחרי הטירוף של הצ'ק אין, התחלתי לבכות נורא. לא מצליחה להבין למה. הרגשתי שהעצבים שלי התרופפו לגמרי הבוקר. כל דבר עיצבן אותי והעיניים שלי שרפו מעייפות ומההכרה, שמחר אני חוזרת לעבודה. לא לארץ, או לתל אביב- לעבודה. זה הרג אותי היום בבוקר. הלב שלי רץ שמונה מאות ק"מ בשנייה והרגשתי שאני צריכה אוויר.

החלק הכיפי והמפתיע בביקור הזה היה, ההתגייסות הנלהבת של החברים שלי לראות אותי. זה באמת הפתיע אותי, אני מודה. וכשאני אומרת חברים, אני מתכוונת לאותה אסופה של חברים מקומיים בלבד. הודעתי/נפגשתי עם שתי חברות ישראליות בלבד. כל השאר הם חברים שלי ממקומות העבודה השונים שעבדתי בהם בלונדון, והפתיעה אותי מאד ההתרגשות שלהם וההתגייסות לארגן שעה ויום למפגש המיוחל. האגו שלי קיבל כמה לטיפות בסוגייה הזו וזה נחמד. ישבנו על בירות ועל אוכל בריטי מגעיל ואני עדכנתי אותם בכל קורותיי עד כה. כולם כאחד הסכימו שאני נראית נהדר ומאושרת עד מאד.

נו שוין.

אחר כך היה לי שיעור לא קטן בציפיות. זהו חטא ישן נושן שלי, שאני לא ממש מצליחה להיפטר ממנו כל השנים. אני לא אכנס לעניין  הזה כרגע, אבל אני כן יכולה לספר שהנפילה מציפייה שאינה ממומשת היא כואבת נורא! באמת. הבכי של היום בבוקר, מעבר למערבולת הרגשות מהביקור/החזרה לארץ ולעצבים שהביאה לי השוטרת הנודניקית בלוטון, היה גם פורקן אכזבה קל ממערכת ציפיות שהיתה לי מהמארח שלי בעיר הגדולה, ובעיקר ממני- שנתתי לאדיבות המיותרת ול"לא נעים לי" המוכר להכתיב לי את החופש שכל כך חיכיתי לו.

אני לא יודעת אם בארץ נורא יקר, או שבלונדון נורא זול- אבל, בלונדון נורא זול! הבגדים, הנעלייים, האקססוריז, האוכל. זול נורא. הלכתי למכולת ולא האמנתי שאני משלמת בארץ פי שתיים ושלוש על אותם מוצרים בדיוק. לאסימון שלי לקח זמן לרדת, חברים. אני באמת לא מבינה איך כל כך זול בלונדון ואיך ולמה כל כך יקר בארץ. בלונדון, אגב, המון אנשים נורא מתאמצים לחסוך- והם לא יילכו לקנות בסופרים הזולים ולא יתפשרו על יקר סתם. אני לא מבינה את זה, ונשאיר את זה למומחים- אבל בשורה התחתונה נורא זול בלונדון והבגדים נורא יפים. טוב, אולי לא נורא יפים, אבל בטח אחרים מה-כל-בחורה-שנייה-שהולכת-ברחוב-ולובשת-קאסטרו.

לא ככה?

ככה.

אז אני לוקחת נשימה עכשיו בטיסה לארץ. עוד שעתיים פחות נוחתים בתל אביב. הראש שלי ברייס מטורף. אין פה שיחת לונדון-ישראל יותר. זה לא רלבנטי. השיחה היחידה היא מה אני הולכת לעשות עם החיים שלי עכשיו ואיך אני הולכת ליצור שקט בבלאגן הזה שנוצר לי עכשיו, לעזאזל.

וכל הבגדים בעולם, לונדון או לא, לא יסגרו לי את החלל הזה או יסתמו לשדים את הפה. אבל, לפחות הם ייראו טוב יותר בבגדים החדשים מלונדון.

שבוע טוב ונחיתה רכה.