בשביל ההצלחה

לפני שבוע הייתי באנגליה. סופשבוע שחיכיתי לו כל כך, שחלמתי עליו עוד מספטמבר המקולל. כזה, שכבר בשדה התעופה כבר פינטזתי עליו ולא יכולתי להרגיע את עצמי עד שאני אראה את עצמי בתוך הסופ"ש, עמוק בפנים, נהנית ונרגעת. התכנון, להזכיר, היה לנסוע מחוץ לעיר, לצאת מהשגרה, עלכ שגרה, ולבלות שלושה ימים בכפר האנגלי, בין היערות, הנהר ואנגלים חביבים. נו. הפעם זה הצליח ואפילו הסרטן של אמא שלי לא הצליח לפגום בתוכניות.

אז הגעתי ביום חמישי בלילה. יצאתי מהשדה אל תוך קור מקפיא של משהו כמו עשר מעלות והייתי עטופה במעיל השווה שלי ה-מחמם וכרוכת צעיף סביב הצוואר. אחחחח חורף. איזה כיף. חורף. התנפלתי על האנגלי, כמובן, איך שיצאתי מהאולם נוסעים וכבר חיכיתי לנסיעה שלנו ללונדון, הביתה. נסיעה של משהו כמו שעה. לכבוד אירועי סוף השבוע, האנגלי שכר רכב שווה, שישרת אותנו עד שאני אחזור לארץ, ביום ראשון. בדרך כלל אנחנו לוקחים את הנייט-באס, אז בכלל היה מ-גניב לנסוע בלילה האנגלי עד לבית שלו בלונדון. הקיצור, בעודנו פוסעים בנחת לכיוון החנייה, ובעודי שקועה בנאום ארוך על טיסות ישראל-אנגליה, פתאום נעמד מולנו בחור צעיר, לבוש ברישול אמיתי, מחזיק ביד שתי שקיות ותיק מרופט תלוי על הכתף ודחף את הפרצוף שלו באגרסיביות מולנו: "סליחה, אולי במקרה אתם מגיעים ללונדון". אנחנו נשארנו המומים איזה כמה שניות ופשוט הסתכלנו עליו בלי להוציא מילה. ההוא, מצידו, המשיך לתקוע בנו מבטים נוקבים והמתין, בשלווה, לתשובה שלנו. אחרי שהתעשתנו קצת אמרנו לו "כן" חלוש. האמת היא, שהיינו כל כך בהלם, שלא ממש מצאנו את התשובה ההולמת ביותר שרצינו לתת לו, שהיא, מן הסתם, "לא". הבחור המשיך לתקוע בנו מבטים ארוכים, ובחוסר רחמים בולט ורצחני הוא המשיך להשאיר את הגבות שלו מורמות: "נו, אז אפשר שתקפיצו אותי. אני צריך לפינצ'לי. אבל איפה שתורידו אותי יהיה מגניב". האנגלי הסתכל עלי ואני עליו ולא יכולנו, אשכרה, להוציא מילה מהפה. בשלב הזה, לדעתי, אם האנגלי יכול היה להתפוצץ עליו- הוא היה בכיף מוריד לו איזה כאפה. אני עוד לא קלטתי מה העניינים בכלל. ואז, החצוף, המשיך לדפוק לנו מבטים, לא זז מילימטר מאיתנו ואמר: "נו, בחייאת, תעשו מצווה, נו, תקחו אותי ללונדון". נו, מה לעשות. לקחנו אותו ללונדון. זה היה כל כך מרגיז, שאני נזכרת בזה ובא לי לחפש אותו ברחוב ולהפיל עליו אצבע: "כאילו, מי אתה חושב שאתה. כאילו, מה נסגר איתך בנאדם. מילא, היינו תיכף קופצים ואומרים בטח יאללה מגניב. אבל ראית שזה לגמרי לא מתאים! ראית אותנו מתפתלים והמומים. מילא, היינו עכשיו באיזה שדה תעופה בזימבבואה, שנסיעה בתחבורה ציבורית יכולה לעלות לך בחיים. אבל, אחי, אחי, בחייאת זה לונדון. גם רכבת, גם אוטובוס!" בקיצור, אמרנו לו שניקח אותו לאיזה מקום ושמשם יסתדר, ובדרך החצוף עוד צייץ מאחורה: "נו אז אולי בכל זאת תקפיצו אותי לפינצ'לי. בחייאת". אנ-פאקינג-בליבול!

בסוף הגענו הביתה, נרגענו והלכנו לישון. בבוקר האנגלי היה חייב לקפוץ לעבודה, אז אני נשארתי בבית ואחרי איזה שעה החלטתי לחזור לישון. פתאום היה לי טלפון. לפלפון של הארץ. מספר לא מוכר. אז הרמתי, כי עכשיו לא חייבים לענות, עם המצב של אמא שלי והכל, ועל הקו היה איזה מנכ"ל של איזה חברה שקיבל את הטלפון שלי מאיזה מישהו, והוא יודע שאני עוברת ללונדון ואולי אפשר לראיין אותי עכשיו. נו, זה היה משעשע. ראיון טלפוני של חצי שעה אאוט אוף דה בלו למשרת מנהלת משרד במרכז לונדון. השיחה היתה די חביבה, למרות שהתפקיד לא נשמע כזה. היה לי נחמד לראות שהקשרים שהפעלתי והמאמץ שהשקעתי בשבועיים האחרונים מניבים פרי, ואשכרה יש לי ראיון טלפוני. בסוף יצא מהשיחה, שהמנכ"ל החביב רוצה מישהי כמוני אבל אתמול, כי הם נורא לחוצים והוא לא יכול לחכות יותר וגם שהוא מעדיף מישהי שיש לה כבר ויזת עבודה. נפרדנו בידידות והשארתי את הדלת פתוחה. שיהיה, מה יש. את כל פירוט הויזות וכאלה- מבטיחה לתת בהמשך.

האנגלי חזר בצהריים ובשעה שתיים לקחנו הפקלאות ונסענו לכיוון WALES. הקוטג' שהאנגלי הזמין לנו שוכן בכפר שנקרא Ross-On-Wye. זה מקום תיירותי למשעי, ששוכן על גדות נהר ה- WYE ועטוף בלולאת יערות עבותים וירוק אינסופי, כמו שיש רק בסרטים של הארי פוטר. הבעלים של הקוטג', כמו שאר הקוטג'ים בכפר, משכירים את החדרים הקטנים שלהם לתיירים ומגישים ארוחות בוקר, כחלק מהדיל, יעני B&B. הנסיעה לשם אמורה לקחת שעתיים וחצי ואנחנו היינו חייבים להגיע עד השעה 18:00, כי הבעלים, זוג אנגלי מעצבן, חייבים להיות באירוע. עוד לא הספקנו לצאת מהשכונה, וכבר נתקענו בפקק עצבני וארוך. הצלחנו לצאת מלונדון לכביש המהיר, והנה עוד פקק עצבני וארוך. הצלחנו להשתחרר שני קילומטר- והנה, באופן ממש מפתיע, עוד פקק ארוך ונוראי. הקיצור, כל הדרך לירוק ולשקט חטפנו "עיר" כמה שרק יכולנו. טורים ארוכים-ארוכים של מכוניות בפקקים ארוכים ומייגעים, שלא נגמרים ולא נגמרים. בשעה חמש וחצי התקשרתי לזוג האנגלי ובישרתי שאנחנו לא מצליחים להגיע בזמן, אז הם "הסכימו" שנגיע בשבע, אבל אם נאחר ניאלץ "to find another arrangement". אווווו, איזה פחד.

עייפים ורעבים בטירוף הגענו בשעה שש חמישים ותשע לבית שלהם. בכלל, כל הכפר הזה בנוי מכבישים של רכב אחד, אבל זה דו סיטרי, מימין הבתים ומשמאל תהום, חושך מצרים מסביב וקור אימים מחוץ לרכב. את פנינו בחנייה קיבל הבעל, אנגלי חביב, עם משקפיים תלויים על קצה אפו, חיוך-תמיד על הפנים שלו והוא כולו שופע חביבות ומילים קצרות כמו "hello there" ו- "yes of course". אישתו חיכתה לנו בפנים. אישה קטנה ובלונדה, שמנמנה עם לחיים ורודות וכולה שופעת מכל מה שאתם רוצים: מילים, חיוכים, נימוסין וקשקושים: "hello love. oh how was your trip? oh really? ohh that's too bad. ohhhh really". תשושים לגמרי הם הכניסו אותנו לחדר שלנו, במעלה מדרגות צרות, וטופפו להם הרחק לאנשהו.

ואז הסופ"ש התחיל באמת.

אויש כמה שהיה מקסים. כמה גלוייתי.

החדר היה מעוצב באופן מכוער ביותר, אבל למי אכפת, שיש מיטה ענקית, הסקה מחממת, וילונות כאלה שמקופלים ככה לכל צד עם סרט קטן, והמסגרת של החלון מעוצבת והחדר כולו עשוי מעץ. לקחנו חדר עם אמבטיה וגם שם הכל היה קטן-קטן ואנגלי-אנגלי. הכל בחדר שלנו היה קטן-קטן אבל מקסים-מקסים. כבר נורא חיכיתי שיגיע הבוקר ונוכל לראות את הכפר האנגלי מבעד לחלון סטייל בית קטן בערבה. התארגנו מהר מהר ויצאנו החוצה לחפש משהו לאכול. הזוג המליץ לנו על איזה מקום, שהלכנו לחפש אותו, והלכנו והלכנו ובסוף גילינו שהוא מתחת לקוטג' שלנו. הגענו לשם מזי רעב ומזילי ריר, אני בעיקר הייתי הלומת קור והייתי עטופה בכובע צמר ומעיל וצעיף וכולם בפאב הסתכלו עלי ותיכף ידעו שאני תיירת, כי מי מתרגש שם מחמש מעלות.

נו, לקחנו את התפריט, הזמנו בירה וחצי מהתפריט מרוב רעב. פצחנו במנות ראשונות של שרימפסים ג'מבו מטוגנים וסלט עם גבינת עזים ה-כי טעי-מה שאכלתי בחיים שלי. הכי! בחיי..אחר כך הזמנו סטייק ותוספות. בגלל שהיינו כל כך רעבים ולא ממש הבנו את המידות שלהם של סטייקים, יצא שקיבלנו, כל אחד מאיתנו, חצי פרה נוטפת דם וערימה של תפו"א בתנור, צ'יפס וסלט. אני התעלפתי ברבע הסטייק הראשון והאנגלי, כפרה עליו, הצליח ברוב גבורה להתגבר על הכל. ואז הלכנו והתעלפנו על המיטה בקוטג', בין טפטים צבעוניים, כריות ושמיכות עטופות במצעי משי.

בבוקר התעוררנו לאינגליש ברקפסט. בחוץ התפאורה היתה כמו שתיארתי בראשי פעמים רבות, בעיקר אחרי ספרי שרלוק: ערפל כבד כיסה את העולם, הכל היה ירוק-ירוק וכחול-כחול, האור הקלוש של השמש הצליח לחדור ממש מעט מבעד לערפל הסמיך ויכולנו לראות את הגינה של הקוטג' שלנו, עם ריהוט גינה מסולסל, עשרות פרחים צבעוניים בגינה הקטנה ושער ברזל גדול בסופו של הדרייב-ווי. ואנחנו אכלנו ברקפסט אנגלי על שולחן עם מפה משובצת. למרות שארוחת הבוקר היתה חלשה ומטה ולא היתה עוברת בית קפה ראוי לשמו, עדיין התענגתי על כל ביס מהטוסט רק בגלל שאני עכשיו בכפר אנגלי על גדות הנהר. דיסוננס קוגניטיבי ראוי.

אחרי התארגנות איטית, שכללה שנת בוקר קלה וקימה בעצלתיים (אחרי ארוחת הבוקר) יצאנו החוצה. הערפל קצת התפזר והכל נראה כמו גלויה או תמונות כאלה שרואים בסרטי טבע. מצד ימין, מעל הבתים, התפרשו יערות ע-צו-מים, מצד ימין ועד למטה התפרש הכפר, על קוטג'יו ובקתותיו עם עשן מיתמר מהארובות, ולפעמים קרני השמש התפרצו פנימה בעוז דרך העננים הנמוכים, שישבו ממש מעלינו. נשמע פלצני? בחיי, ככה זה היה. בצד השני, מעבר לואדי העמוק, שבאמצעו יש נהר, השתרעו עוד יערות ועוד הרים ירוקים, עד האופק. התחלנו ללכת בשביל, אחד מיני רבים באזור. אמרו לנו שיש איזה גשר מתישהו ואיזה סירה שתעביר אותנו לגדה השנייה. אז אמרו. אנחנו הלכנו. מסביבנו היה רק שקט ושקט וירוק ורעש של פצפוצי עלים על האדמה. כל הבתים הם כמובן נורא אנגלים עם גגות רעפים ושער מעץ ומדרגות שמבצבצות מהבוץ. סביבנו הלכו כל מיני אנשים: קבוצה של קשישים נורא-אנגלים-ונורא-בריאים כאלו. משפחות עם ילדים בלונדינים יפים. וכלבים. מלא כלבים. כל הזמן כלבים. לברדורים וזאבים וגולדנים ומה שתרצו. וכולם כאלה יפים ומצוחצחים ומטופחים ונורא אנגלים. יכול להיות שאם הייתי, נגיד בדנמרק, אז הייתי אומרת שהם נורא דנים. אז מה. בעיניי הם היו נורא אנגלים פאקנ-היי.

באיזשהו שלב ירדנו מהשביל, כי גילינו מדרגות מאבן שמובילות לאנשהו למטה. גיששנו בזהירות כי הכל היה מלא בוץ והגענו למטה- לנהר. נהר רחב ומקסים ורגוע עם מלא-מלא ברווזים. ואנשים ששטים בקיאקים. לא כמו של הארץ. קיאקים קטנים של בנאדם אחד, וכל מי שיושב בפנים דופק חליפה של משיט קיאקים מקצועי לגמרי. הגענו לנקודת המעבר לצד השני. את הנהר עוברים בסירה, שיכולה להכיל איזה חמש עשרה איש פלוס כלבים, והמשיט אוחז בידו חבל, שבקצה שלו, למעלה, יש לולאה. הלולאה כרוכה סביב חבל יותר עבה, שמתוח מגדה אחת לשנייה. וככה הוא מעביר את הסירה כל היום. מושך בחבל ומחכה קצת ושוב מושך ושוב מחכה. ומסביב- שקט, למרות שיש די הרבה אנשים. שששש. אף אחד לא צועק. אף אחד לא צווח. שששש.

הגענו לגדה השנייה, שהיתה מלאה בפאבים מסודרים בשורה אחת. פאב אחרי פאב. ישבנו ושתינו בירה ואכלנו סנדויץ' עם האם ובייקון. היה קר. משהו כמו 14 מעלות. לקראת הערב חזרנו והתארגנו ללכת לאכול בפאב אחר, מתוך השניים שיש בכפר. הגענו לפאב ההוא, שהיה עמוס במיליון אנשים שישבו מרותקים מול מסכי הטלויזיה. רק אחרי חצי שעה ופניקה שחטפנו מהצווחות הבנו שהם כולם צופים בגביע העולם ברגבי. אנגליה הפסידה.

וזהו. אני לא אמשיך ואלאה בתיאורי טבע, כי יש מצב שזה נורא משעמם. אבל, אני יכולה לומר, שזה היה סוף שבוע מהחלום שלי. בכלל, מעבר לרעיון של לצאת מהעיר ולנוח ולפוש ולא לחשוב על כל מיני רעות חולות שעברו עלי, הידיעה שאני הולכת לבלות את הסופ"ש עם האנגלי ורק איתו בבקתה מבודדת, הרחק מהעיר, בשיא האינטימיות, הידיעה הזו בלבד הפחידה אותי והלב שלי דפק נורא מכל העניין הזה. כאילו: מה יהיה, איך נסתדר, זה פעם ראשונה שלי ככה, ואם הוא יחשוב שאני בלתי נסבלת אחרי הסופ"ש הזה, ואיך זה יהיה. מיליון מיליון שאלות ופחדים וחששות, שהתפוגגו כלא היו עוד בטרם הספקתי להתרגל למחשבה שאנחנו בוויקאנד. באמת. הכל התפוגג. פוף. שום דבר, חוץ מקירבה, אינטימיות, אהבה גדולה ואושר עצום. ולשכוח. לשכוח מתל אביב, מאמא, מהסרטן, מהדאגות, מההיי טק, מהלחצים. תכלס? לא האמנתי על עצמי שאני יכולה לעבור ככה וויקאנד, בסגנון הזה, בכזו קלות. בחיי. כל הזמן חיכיתי שיקרה איזה משהו שיוכיח לי שאני לא יכולה לעבור כזה סופ"ש חלומי. אבל זה לא קרה. זה היה אמיתי ונעים. כל כך נעים. כל כך מזכך.

חזרנו ללונדון ביום ראשון וכמובן שלא היו שום פקקים, כי לא היינו צריכים להיות בשעה מסוימת בשומקום. עצרנו בפינצ'לי בחנות יפנית וקנינו מגש של סשימי מכל מיני דגים. אני רק זוכרת שהיו שם סלמון וטונה. היו שם עוד דברים רועדים ורטובים, אני לא זוכרת. לקחנו את המגש פלוס רוטב סויה ונסענו לפארק המקומי. תפסנו ספסל וטרפנו את הסשימי עם הסויה מתחת לשמש הקרירה של ראשון בבוקר. חוץ מזה שהיה טעים-שמיימי, היה קסום ורגוע שם על הספסל עם האצבעות נוטפות הסויה שלנו. אחר כך נסענו הביתה ובערב טסתי חזרה לארץ.

וככה נגמר לו עוד ביקור, עוד קפיצה, עוד דילוג ללונדון.

קשה לי לקבל את העובדה, שמישהו עושה בשבילי כל כך הרבה עם כל כך הרבה. קשה לי ממש להבין, שיש לי, לי, את כל הדבר הזה אחרי כל השנים האלה, אחרי שכמעט איבדתי את האמון והאמונה, אחרי שחירבנתי לי יותר מעשר שנים עם איזה חתיכת אפס ועוד כמה מדוכאים נלווים. כל פעם מחדש אני נאלצת לצבוט-אותי ולשאול: ההיה או חלמתי חלום? וזה באמת חלום וזה באמת קורה. האנגלי עשה את כל המאמצים והלופים כדי להעניק לי את הסוף שבוע הזה. שלא לדבר על ההוצאה הכספית הענקית. ואני, עדיין, שואלת, כל הזמן: איך זה. איך יכול להיות. איך הוא כזה ואיך מקבלים את כל הטוב הזה בלי להיחנק מרוב אושר. תכלס? אין לי תשובה לזה. אני, עדיין, נחנקת כל פעם שהוא עושה בשבילי או אומר לי או אוהב אותי יותר. בכל פעם, שאני אוהבת יותר ואופס- זה לא נגמר, זה אפילו ממשיך חזק יותר. אני, עדיין, הלומה בכל פעם שאני מבינה איפה אני נמצאת בחיים שלי עכשיו ונשארת פעורת פה שאחרי הכל זה באמת קורה. גם בגיל 35. גם כשחשבתי שאפסו הסיכויים.

עדכונים קלים בלבד

למה קלים? כי אני כבר עייפתי את עצמי בתיאורי הסופ"ש הקודם, שבא לי כבר ללכת לישון ולשקוע בחלום הגלויה של לפני שבוע. אז אני רק אציין בכללי לגמרי שנשלמות ההכנות לקראת נסיעתי ללונדון. נסיעתי לתמיד. יש מלא הכנות, מלא סידורים ועניינים. הנה זה קורה. עוד מעט. יש תאריך אבל מפאת ענייני אתיקה, אני מעדיפה להשאיר אותו אצלי. מבטיחה עדכוני ויזה, טיסות, קומבינות, עזיבה וכאלה בפוסט הבא.

אמא שלי עדיין נאבקת במחלה בכל הכח ונראה שהמצב לא משתפר, לצערי. זה עתה חזרתי מסוף שבוע מתיש וקשה וטיפולי. העובדת הזרה שוחררה לסוף השבוע ואני באתי למלא את מקומה, על כל המשתמע מכך. היה קשה. קשה מאד. ועצוב. וכואב בעיקר. למדתי לנצור את הכל ולהמשיך הלאה, כי מחר יום חדש ושבוע חדש ואני, אחרי הכל, בריאה ודי מאושרת. כולי תקווה ותפילה, שהיא תצליח להחזיק עד שתוכל לראות אותי מאושרת באמת בזוגיות שלי ואולי אפילו ללוות אותי לאיזה טקס. נו, אתם יודעים איזה. אני מתפללת. וסקפטית. אבל, מתפללת.

יאללה בקרוב עדכוני נסיעה מפורטים. שיהיה שבוע מקסים, מדהים, מלא הצלחות והפתעות ובעיקר- שיהיה רגוע.

אלכסון אוהב.

ככה זה. יום שבת. תמיד ביום שבת בערב אני נהיית עירנית והגוף מסרב להיפרד מהיום, רק בגלל שמחר יום ראשון.

אבל, השבוע זה קצת שונה, כי עוד חמישה ימים אני נוסעת ללונדון. כבר הודעתי לאנגלי, שאני מגיעה לשם ותיכף הולכת להתרסק אל תוך זרועותיו ולא לחשוב על שום דבר שלושה ימים. כי שלושה ימים זה כל מה שיש לי שם שבוע הבא.

מצבה של אמא שלי לא רק שלא הוטב, אלא אפילו החמיר והיא עוברת סבל פיזי ונפשי רב. מאחר ולא היה לנו כח עזר, או עובדת זרה, או מטפלת או מה שלא תקראו לה, נאלצנו אני ואח שלי לחלק בינינו את הטיפול באמא שלנו החולה בסרטן. הייתי שם שלושה ימים ושני לילות מאד קשים, שבהם נאלצתי בעיקר להקשיב לתחינותיה, שכל זה ייגמר כבר ושהיא רוצה ללכת לישון ולא לקום. האמת? אפשר להאשים אותה? האמת? היו רגעים, שכך ממש ייחלתי עבורה. ועבורי. ועבורנו. הרגעים האלה ממשיכים כל הזמן ולא מרפים ממני. אין קושי רב יותר מלראות אדם הקרוב אליך סובל כל כך. נכון, שאין קושי רב יותר מאשר לאבד אדם הקרוב אליך כל כך, נגיד אמא, אבל כשהוא הולך לאיבוד בכאב גדול- הייסורים שייכים לכל הסובבים אותו. מושכים למטה כמו מגנט צורב ונושך.

בדיק אמרתי השבוע לחברה שלי, שבכל פעם שאני אצל אמא או מדברת איתה בטלפון, משהו בתוכי ננגס עוד קצת. היא שאלה אותי למה אני מתכוונת והיה לי קשה לרדת לפרטים. מה לא ברור? אני נאכלת מבפנים. משהו יורד עוד קצת והחרדות הולכות ומתגברות. היא ממשיכה בטיפולים הכימותרפיים ולמרות הסבל הרב הנלווה אליהם, היא ממשיכה לתלות תקווה גדולה בהשפעתם ומקווה שתוכל לשוב ולנשום בכוחות עצמה ולהצליח להעביר שני משפטים בלי להתנשם כמו שהיא קוראת לזה "נשימות כלב".

ביום שישי היא קיבלה עובדת זרה, שכבר מיקמה את עצמה בחדר שהיה שלי והיא אמורה לטפל באמא שלי. זה קטע. נורא חיכינו לה לעובדת הזרה ופתאום אני יושבת בשבת בבית, במרפסת התל אביבית, בשדרה הנעימה, וחושבת שאף אחד לא יוכל לטפל באמא שלי כמו שאני מטפלת בה ומה יהיה אם העובדת הזרה, שלא יודעת מילה בעברית, תצטרך להתמודד עם מצב קריטי. עכשיו, אני יכולה, לכאורה, לחזור לחיי השגרה שלי ולהעמיד פנים שהכל בסדר. בעבודה אני משחקת אותה מעולה ולא מרבה בפרטים מול אף אחד. בכל מקרה רק מעטים מתעניינים אז זה בסדר. מול החברים שלי אני גם ממעיטה בפרטים. בכלל, אני כל כך רגישה, שכל בקשה לירידה של פרטים בסגנון של "איזה טיפולים? איזה סרטן? וכמה? ואיך? ולמה? וכמה?" מוציאים אותי מדעתי בקלות! אז, אני חוסכת. מכולם וממני.

בינתיים, מלבד ההתמודדות החדשה והכואבת, ומלבד ההשלמה עם ה"חיים החדשים" שלי, אני מתמודדת עם הגשמת, או אי הגשמת, החלומות הפרטיים שלי. אני והאנגלי קבענו תאריך להצטרפותי אליו ללונדון. התאריך הוא קרוב. מאד קרוב. ידעתי, שכדי שאוכל להמשיך בחיי עד כמה שאפשר אני חייבת לקבוע לעצמי יעדים ברורים ושקופים. התחלתי בתהליכי העזיבה כאילו כלום, כאילו אין אמא חולה. אני מבררת פה, בודקת שם, עשיתי רשימת מלאי ומצאי בבית, ואני בעיקר מדמיינת איך אני מתפטרת מהעבודה (אני ממש מפחדת מהרגע הזה אבל חולמת על הרגע של אחרי במתיקות).

עכשיו נעבור לפנטזיה קטנה: הלוואי ויכולתי לעשות ככה עם האצבעות והייתי אחרי המעבר ללונדון. הרבה אחרי. הלוואי ויכולתי לעצום את העיניים ולדעת בדיוק, אבל בדיוק, מה יקרה עם אמא שלי, כמה זמן נשאר לה וכמה זמן נשאר לי איתה. הלוואי והייתי יכולה להתעורר מחר בבוקר בלונדון, אחרי הלוגיסטיקות והבירוקרטיות והפוליטיקות, ושהכל יהיה ודאי ונהיר. הלוואי שאיזה קוסם מארץ עוץ יבוא עכשיו ויראה לי את הדרך מהמבוך החוצה.

נו בסדר. אז קצת פנטזיות מה יש. מה קרה. בקטנה. קצת אשליות מתוקות.

תכלס, אני מחכה ליום חמישי הקרוב בכיליון עיניים ומסתכלת בחרדה על המשך השבוע, שלא תצוץ לי עוד איזה הפתעה בדמות בית חולים ושאני אוכל להגשים את האשליה הקטנה שלי, לפחות לגבי סוף השבוע הקרוב.

בעבודה העניינים לא משהו. אחרי שהעבירו אותי תפקיד בעורמה ובלא-ממש-אצילות נהיה לי משעמם ר-צ-ח! העבירו אותי לתפקיד הבדיקות, יעני QA, יעני שבי ותבדקי את כל האפליקציות כל הזמן, בלי הפסקה, בלי גיוון, כל פעם גרסה, כל פעם אותם תסריטים. לגמרי מצאו למי להביא את זה- אני עם הקוצים הכי גדולים בתחת של המערב (הקוצים, לא התחת, נא להירגע). מצ'עמם לי ברמות קשות ואני מזמזמת בראש כל הזמן: זה זמני, זה זמני, זה זמני. קוס אמכ על הזמני. לפחות האנשים מצוינים וחברתית מאד נעים. נו שוין. נעים.

מחר מתחיל שבוע שגרתי למדי. לא צפויים שינויים דרמטיים בטמפרטורות. תרתי משמע. עוד חמישה ימים חורף אנגלי משובח וחיבוק אוהב ממושך. האחרי החגים הזה עייף את כולם וכולם די מבואסים. כל הזמן. גם הפקקים בכביש נהיו בלתי נסבלים ואני אומרת, שבסה"כ החיים לא רעים כאן, ממרומי המרפסת בתל אביב, כשהערב יורד ונהיית בריזה מגניבה. אפילו בשדרה נהיה יותר רגוע וכל המשפחות עם הילדים נרגעו מתערוכת הגלובוסים וחזרו לחיים רגילים. החיים אפילו רגועים בבועה התל אביבית המבורכת. במקום שבו הרגשתי יותר בודדה פעם, אני מרגישה עטופה בחום עירוני ומין ניתוקי כזה, בשדרה עם כל האנשים נטולי הדאגות האלה והקוסיות קוס אמכ האלה.

אני לכשעצמי מתגעגעת לחברים שלי ולקצת ניקוי ראש. הגיע הזמן לחזור לחיים, וקצת יותר להרגיש אותם. הגיע הזמן לחזור לחיים שלי, הבריאים, הרגילים, השגרתיים.

אחרי הכל, לכל אחד יש את הגבול לכמה אפשר לספוג חולי, מוות וכאב. גם לי! גם לי יש גבולות. אני פשוט בוחנת אותם כל פעם מחדש, מה יש...

שיהיה שבוע נפלא ורגוע ובריא לכולם.

בברכת אלכסון לקראת-יום-חמישי

(או בעברית: כשהאדם חושב, אלהים מגחך )

כבר יותר מחודש שנעלמתי ככה מעל דפי הבלוג. כבר חודש ככה אני מנסה להתחיל, כותבת שורה-שתיים ומתייאשת ועוזבת עד לפעם הבאה. כשהפעם הבאה הגיעה כבר החלטתי לוותר עד שתגיע הפעם שאני אוכל להמשיך יותר ממשפט פתיחה.

אז, הנה הגיעה הפעם הבאה. אני מקווה שאני אוכל למשוך עד הסוף.

כל כך הרבה דברים קרו לי בפאקקטה חודש וחצי האחרונים, שאין לי בכלל מושג מאיפה להתחיל ואיך להמשיך.

הכל התחיל להסתדר לי בחיים כמו תשבץ שמתמלא לאט ובתחכום. עוד הגדרה ועוד אחת. עבודה, זוגיות, אושר, שמחה. עכשיו, תנו לי את התשובה לחמישים מאונך, ארבע אותיות, הורס שמחות, הורס תוכניות, חרא מרוכז, דופק אושר, הורס בריאות (תרתי משמע) ומחולל מהפיכות. התשובה בהמשך. מסתתרת בגוף הפוסט.

לפני חודש התחלתי בתכנוני המשך החיים המופלאים שלי. הייתי בעוד וויקאנד מ-גניב לגמרי בלונדון, "ניקיתי" כל מיני זבלים בחיים שלי (AKA הפוסט הקודם), האהבה הלכה והתחזקה, ובעיקר ביליתי את ימיי ולילותיי בפינטוזים ורודים, מלאי כינורות ופרפרים, על איך אני סוגרת את כל עינייניי בארץ ומתקפלת בעליצות ללונדון הזוהרת ומחכת-האהבה שלי. במקביל, נהיו לי סרטים בעבודה, כל מיני העברות תפקידים, סכסוכי מנהלים וסכסוכי-חברות למיניהם. ובכל הסכסוכים עלא-מזרח-תיכון האלה הפגיעות שלי מהם התקטנה לכדי שלוש דקות ולא יותר, כי הכל, הרי, זמני. עוד מעט אני מתפטרת ונוסעת. לונדון מחכה לי והטלוויזיה שם הרבה יותר טובה. תכלס!

באופק חיכתה לי הנסיעה המיוחלת של ספטמבר. את כרטיס הטיסה רכש לי האנגלי עוד ביוני, עת פרחה לה האהבה לראשונה, ושנינו ספרנו את הימים לקראת ה- 7 בספטמבר, לקראת שבוע שלם של לונדון ופרבריה וחיבוקיה. תכננו טיול לווילס לאיזו בקתה קסומה, תכננו ביקורים באיקאה, כדי לקנות מלא מלא דברים יפים לבית, תכננו ארוחת ערב אצל החברים שלו בערב ראש השנה, ותכננו הרבה לילות של אהבה וימים של חיבוקים, ותכננו ותכננו ותכננו. וחיכינו. החופש שהזמנתי בעבודה כבר היה מוכן ומזומן ולא הפסקתי לספר לח'ברה בעבודה על ההופעה של פוליס ב-9/9. כולם קינאו. נו, בטח. הופעה של פוליס, האיחוד, בלונדון, כאילו??? אני חופשי הייתי מקנאה בי.

שבוע לפני השביעי בספטמבר התקשרתי לאמא שלי במקרה. יום שישי באיזה עשר בבוקר. הייתי אחרי רופא שיניים והתכוננתי לסידורי שישי כולל קפה בשדרה. סתם התקשרתי והיא סתם אמרה לי שהיא רוצה ללכת למיון כי היא כבר לא יכולה להרגיש לא טוב. שלושה חודשים היא הרגישה לא טוב. חשבנו שזה חרדות. חשבנו שזה בגלל שהיא הפסיקה לעשן בבת אחת אחרי שעישנה שתיים וחצי קופסאות ביום שלושים וחמש שנה. סתם, נו. אחרי חצי שעה דיברתי עם אח שלי, שבישר לי, שהם מוזעקים באמבולנס לבית חולים, כי המצב שלה קריטי.

נו. נסעתי צפונה יותר מהר מדפיקות הלב שלי, וזה היה קרוב להתקף לב. עזבתי הכל בבית ככה וטסתי בפורד פוקוס למיון של בית החולים הכי נורא במדינה. כשהגעתי, ראיתי אותה מחוברת לחמצן, לבנה כמו מת, מבוהלת עד אימים, מחוררת-ורידים וממתינה. מסביבה כבר היו אח שלי ודודים שלי. אחרי כמה שעות אישפזו אותה בפנימית משהו בבית החולים הנורא ואז התחלנו לחכות. וחיכינו. וחיכינו. וכל הזמן הזה היא מחוברת למסיכת חמצן עם קיבולת גבוהה והלחץ דם שלה הגיע לשמיים. אחרי יומיים בבית חולים כבר הבנתי את כל הטרמינולוגיה והבירוקרטיה והרנטגנולוגיה והההיסריולוגיה שיש בעולם. מעבר לעובדה, שאנחנו היינו בפניקה וניסינו להסתיר ממנה את הסיפטומים של הלחץ שלנו, האחיות והרופאים בבית חולים הזה דאגו "להשוויץ" בפניקה שלהם לידה כל אימת שהתאפשר להם. הם היו נעים לידה בריחוף בחדר, מתלחששים, באים כל כמה דקות לבדוק משהו, לחורר עוד איזה וריד, לבדוק עוד איזו בדיקה. הם הביטו בנו כל הזמן בעיניים מרחמות ומלאות אמפטיה, ולא הרבו לדבר בפרטים. אמא שלי מצידה נכנסה להיסטריה פרטית משלה, מה שלא הפתיע אף אחד, מאחר והיא כזאת מאז ומעולם, ומה שלגמרי לא "טוב" במצבים כאלה. חוסר הוודאות הרג את כולנו.

מאז אותו יום שישי לא חזרתי כמעט הביתה. ביליתי בבתי החולים רוב היום, התרוצצתי בין רופאים ואחיות, בין בדיקות לעובדות סוציאליות והתחרפנתי לגמרי.

הרופאה האחראית, מטר שמונים ומשהו, אסרטיבית ומשתלחת ביקרה אותנו כל יום בחדר. יום אחד היא אמרה לאמא שלי בעיניים משולהבות: "אין לך סרטן! זה לא סרטן! וזה לא מהעישון! יש לך איזה דלקת שאנחנו לא מבינים מה זה. ואם יש לך סרטן- אני אין לי מה לעשות ברפואה" ונעלמה מהחדר.

אחרי ארבעה ימים של אשפוז משמים בבית חולים הקטן והזוועתי ישבתי עם אמא שלי בחדר ודיברתי איתה. היא בכתה. ואני ניסיתי להרגיע אותה. ואז נכנסה המתמחה, ד"ר אנה, ואמרה לי: "תתכוננו. מחר אתם עוברים לרמב"ם ולא חוזרים יותר. אמרו לי למסור לך" והתעופפה מהחדר כמו ציפור היסטרית. אני תיכף זינקתי מהכיסא ורדפתי אחריה: "מה'זתומרת? למה רמב"ם? מה קרה? מה זה ככה את מודיעה לי?" ד"ר אנה הביטה בי שוב ברחמים ואמרה לי שככה אמרה לה הרופאה האחראית וזהו. שנייה אחרי זה כבר הייתי במחול שדים מטורף, כי רצינו להעביר אותה בכלל לתל השומר. הרופאה האחראית, שבכלל לא היתה באותו יום בפנימית,  אמרה לי ש"אין בעיה אתם רוצים תל השומר בסדר. אבל הבית חולים שלנו לא עובד איתם אלא עם רמב"ם. אז ניתן לכם מכתב שחרור ואתם תזמינו אמבולנס ותעשו מה שבא לכם. רק שתדעי אמא שלך לא יכולה לנסוע בלי חמצן. תסתדרו".

שעתיים וחצי אחר כך הרופאה הזאת הגיעה לבית חולים כדי לדבר איתי. היא סגרה את הדלת אחריה והורתה לי לשבת. ואז היא פתחה את המחשב והתחילה לדבר. ואני כתבתי. כי איך אני אזכור. והיא נאמה איזה שעה ככה על המצב של אמא שלי. והיא פתחה את ה- CT שלה והיא פתחה את ה- CT של אדם בריא והראתה לי את הריאות שלהם. ואני ראיתי את הריאות של אמא שלי ונהיה לי שחור בעיניים. והיא המשיכה לדבר על מה הסיכויים שיש לאמא שלי כל מיני דברים ו"כן, בהחלט יכול להיות שיש לה גידול סרטני מופשט, שכנראה כבר לא יהיה מה לעשות בשביל זה". כששאלתי אותה "אבל לפני יומיים אמרת לנו שזה לא סרטן?" היא התחמקה בעדינות והפליצה איזה תשובה. אבל, תכלס, למי יש אנרגיות לריב איתה עכשיו? להוכיח לה שהיא מטומטמת? אמא שלי במצב קשה, אין זמן.

עברנו לתל השומר ביום שלישי וביום חמישי ביטלתי את כרטיס הטיסה. כל המשפחה סבבה במחול השדים המטורף הזה כל החודש. טיפלתי באמא שלי כמו שחשבתי שיקרה רק עוד עשרים שנה. סעדתי אותה, רחצתי אותה, החלפתי לה בגדים, שוחחתי איתה אינספור שיחות וכשמאסה בחייה בפעם המי-יודע-כמה שאלתי אותה אם היא לא היתה רוצה לראות אותי מתחתנת ולהחזיק את הבן שלי קצת לפני מותה. היא ענתה שכן, אבל. אני נחנקתי מהדמעות, כששאלתי אותה את זה.

בתל השומר כבר היינו בידיים מקצועיות וכל התהליך היה מאד מהיר. בתל השומר כבר הודיעו לנו שיש לה סרטן ריאות קשה ושהמצב שלה לא טוב. בשלב הזה כבר התמוטטתי לגמרי והיה לי ערב אחד בתל אביב, בדירה המהבילה, בשקט שהיה בחוץ, שכבר לא יכולתי יותר. היה לי צר מלהכיל את המחלה של אמא שלי, את הדימיונות של ההתכלות האיטית, את הריבים המשפחתיים, את הלחץ של המשפחה, את התמוטטות חלומותיי ואת ההבנה ששום דבר לא יהיה יותר אותו הדבר. בעיקר היה לי קשה לקבל את העובדה שאמא שלי, צעירה בת 61, תבוסתנית וקורבנית כל חייה, אולי לא תוכל להיות שותפה ברגעים הכי יפים בחיי שיבואו, מתישהו. סרטן. סרטן ריאות קשה. זה לא הפסיק להדהד לי בראש כל אותם ימים. עד עצם הרגע הזה ממש.

בינתיים, אחרי משבר ביטול כרטיס הטיסה הודיע לי האנגלי שהוא בא לארץ. שהוא בא ל-11 יום ויהיה פה איתי בראש השנה, ביום כיפור. הוא בא, כשהוא יודע, שימיי ולילותיי יעבור בלחץ ובביקורי בית חולים ושאני לא אוכל להעניק לו גוד-טיים כמו בזמנים רגילים. הוא בא, כדי להיות איתי ולתמוך בי במצב הבלתי-נסבל החדש הזה. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר ותיכף התאהבתי עוד יותר חזק ועוד יותר עמוק. תכלס? לא מכירה הרבה אנשים, שהיו עוזבים הכל ומגיעים למצב קשה ומביך עבורם, בעיקר משום שהתוכניות השתבשו. מאד השתבשו.

הוא נחת בערב ראש השנה בצהריים ואני התרגשתי כמו בת 16. בערב ראש השנה קיבלתי פטור מהבית חולים והלכנו לחגוג באופן פרטי ורומנטי במסעדת "רפאל", על ספה מול הים. בתוך הכאוס והדיכאון, לא היתה מאושרת ממני. כל 11 הימים שהוא היה פה. הכל התגמד. הכל נהיה אפשרי. מצאתי עוד כוחות ועוד כוחות. הייתי חוזרת מבית החולים ממוטטת ותיכף מתאוששת. יצאנו. בילינו. היינו יחד. ישנו ביחד. קמנו ביחד. נסענו ביחד להכיר את אמא שלי. להכיר את ההורים שלו. פגשנו את החברים של כולם. רבנו. השלמנו. היינו כאילו בתוך חיים רגילים, שגרתיים, של זוג, שחי ביחד הרבה זמן. כל הזמן הזה חיכיתי שמישהו יעיר אותי מהחלום הרע, ואני אקיץ אל המציאות הקודמת, הרגועה, המפנטזת, אל מעבר חלק ללונדון.

אף אחד לא העיר אותי והוא נסע חזרה תיכף אחרי יום כיפור. את החלל העצום שנפער אחרי שהוא נסע, עוד לא הצלחתי למלא עד עכשיו. כל יום הוא חסר לי יותר והגעגועים הפכו לבלתי נסבלים.

בינתיים, אמא שלי התחילה טיפולים כימותרפיים. מצב הסרטן הוא די רע, ולא נותר אלא לראות מה יקרה. האינטרנט סיפק לי את כל המידע שהייתי צריכה ואני כבר יודעת שחייה לא יהיו ארוכים. נכון, שיש שוברי-סטטיסטיקות, אבל אני, ברשותכם, אופטימית זהירה ביותר.

בעבודה הבינו אותי ואת מצבי, ואיפשרו לי לקחת כמה ימים שאני צריכה. ונעדרתי המון. המון. הייתי מגיעה כל ערב הביתה ומתרסקת על המיטה בשינה ללא חלומות עד הבוקר ולטקס החוזר של ארוחת בוקר לאמא במיטה באונקולוגית.

ביום ראשון האחרון היא שוחררה הביתה. אחרי חודש וקצת שלא היתה בבית. המצב שלה לא טוב בכל מיני מובנים, בעיקר בפן הנפשי ואנחנו מנסים להכיל את כל זה ולהתמודד עד כמה שאפשר. כל בני המשפחה נמצאים על האדג' כל הזמן. נקרעים בין הדאגה הטרופה לאמא לבין הדאגה המתוסכלת לעצמנו ולחיינו מופרי-השלווה. היום ממש מצבה שוב רע ואני אוטוטו בדרכי אליה להיות איתה עד מחר.

ובתוך כל זה חגגתי אתמול 35. פעם ראשונה מזה חודש הייתי כל היום עם חברים, ביליתי, שכחתי, צחקתי, ניסיתי לשכוח. היה יום משו-משו. האנגלי מילא את ליבי כשהתקשר בשתיים עשרה ודקה ושלח לי זר פרחים עצום וגדול בבוקר. הילכתי על ענן גבוה אתמול והשתדלתי להרגיש את האושר בחיי בכל רגע ורגע.

אני לא יכולה, שלא לחשוב "למה". או "איך עכשיו". פתאום, כשהכל הסתדר והיה מוכן בקו הזינוק. פתאום, כשהתשבץ מתמלא בדיוק לפי התוכנית. אני כל הזמן מנסה לחשוב מה המסר. אני יודעת, שזה לגמרי רוחני ולגמרי לא-פרקטיקלי. עדיין- יש משהו בזה, שדווקא עכשיו כל זה קרה לנו. ולה. לאמא שלי. אני זוכרת, שכששאלתי אותה אם היא לא רוצה לראות אותי מתחתנת, הבנתי שבפעם הראשונה בחיי זוהי לא אימרה אמורפית, הזויה ותלושה. אלא אמיתית, קיימת וברת ביצוע. שיכול להיות שזה באמת יקרה והיא תספיק. ואני אספיק. שיש לי אהבה אמיתית וקיימת. שיש לי אימרה פרטית ואמיתית והבטחה, שיכול להיות שאוכל לקיימה עוד לפני לכתה ממני. שיש לי זמן להיפרד ממנה. מספיק זמן כדי שאוכל להראות לה שיש לי הכל. את כל מה שרצתה שיהיה לי. כל מה שאני רציתי שיהיה לי.

האימה, שלא נותר לנו עוד זמן ביחד ושהיא חולה במחלה חשוכת-מרפא, לא מרפה ממני כל רגע ביום. הפחד הזה הוא משתק ממש. הפחד מהמוות שלה, מהמחלה הקשה שלה, מההפסד שלי את החיים שלי בדרך. מכל מה שקורה לי עכשיו.

אח שלי, שאינו אדם מרבה-מילים ואין בינינו יחסי קירבה חמים, אמר לי שלשום שהוא לא רואה סיבה שאני אעצור את החיים שלי. כששאלתי אותו מתי הוא חושב שכדאי לי לעזוב ללונדון הוא ענה לי:"אתמול". אני נפלתי מהתרגשות ותיכף הודעתי לאנגלי ותיכף חזר לי הוורוד ללחיים והתחלתי לפנטז. שוב. back to the original plan.

אני עדיין לא יכולה להגיד בוודאות מה יקרה ומה יהיו הצעדים הבאים. בתוך כל האירועים האלה הבנתי, עד כמה אני ברת מזל בחיי. ברת מזל שיכולתי ליצור השלמה עם אמי החולה, אחרי שנים של כעסים והאשמות. שיכולתי לשוב ולהיות הבת שלה והיא אמא שלי בהרבה אהבה, קירבה ונתינה. ברת מזל, שאיני לבד בעולם. שיש עוד אנשים בחיי שיכולים לתמוך בי ולתת לי את המשענת, ברגע שאבקש. שיש לי משפחה, שמפרגנת לאהבתי ולזוגיות יוצאת-הדופן שלי. שיש לי את האנגלי, שתומך, ואוהב, ומקשיב, ומחבק אותי כשהכתפיים שלי רועדות מבכי, וזה קורה הרבה. המון. שיש לי את המקום הזה בזוגיות שלנו, שאני יכולה להתפרק ולהתרסק לתוך זרועותיו, בלי פחד שילך, או יצחק, או ייבהל, כמו הרבה אחרים שהכרתי עד היום. והוא יישאר ויתמוך ואנחנו נחזיק מעמד ואנחנו נתאחד, בקרוב, בקרוב מאד. ברת מזל על כל מה שיש לי.

ולמרות הכל ולמרות הגיהנום הפרטי שלי- תהיה זו שנה טובה, נקייה, נעימה, שלווה, מאושרת, עם הגשמה, שנה של ביחד, שנה של אהבה מתגברת, של צחוק, של שמחה, של חיבוק ותמיכה. אני יכולה לעשות את זה. אני יכולה לקבל את כל זה. אני יכולה לעמוד בכל אתגרי הכימותרפיה והסבל של אמא שלי- כי אני לא רואה ברירה אחרת בשבילי. זה או זה- או ליפול ולהישבר ולוותר.

וזאת- לא אופציה מבחינתי.

היה לי כיף לשוב ולכתוב. יש לי עוד הרבה לספר על מה שקרה אותי בחודשיים האלה ועוד לא סיפרתי, אבל, החלטתי לספר את הכואב ביותר עכשיו, כדי להיפטר מזה. היה משהו בלהיזכר שוב בכל האירועים.

בברכת אלכסון כואב.