בשביל ההצלחה

באנגליה, כמו בשאר העולם, סתיו. בלונדון סתיו של ממש. פעם חם. פעם קר. גשם ורוח ושמש קרירה. העצים בצבעים של צהוב וירוק וחום. המדרכות מלאות בעלים נושרים. בקיצור- ממש כמו בסרט. נעים כזה.

הרבה. מלא. המון קרה מאז הפוסט האחרון. אבל הכי חשוב זה ימי ההולדת של שנינו. שלי ושל האנגלי. ככה יצא, שימי ההולדת של שנינו הם בהפרש קטן. וגם ראש השנה ויום כיפור קרו.

ואני כפיי ארימה

זוג חברים שלי מהארץ הודיע עוד מזמן שיבוא להתארחבסוכתנו הצנועה, ויצא שזה בדיוק נפל על ראש השנה. זה תיכף עשה אותי מאושרת- איזה כיף לחגוג עם חברים מהארץ. זהו גם ראש השנה הראשון שלי בניכר ויש לעשות הכל כדי להשכיח את ראש השנה הקודם. הם הגיעו כמה ימים לפני החג והביאו איתם את השמש החמה והנעימה וככה יצא- שהיה סופ"ש מדהים בלונדון. טיילנו ביחד, חרשנו ברגל ופטפטנו ארוכות על כוס תה בדירה הקטנה שלנו. בראש השנה החלטתי שממש לא בא לי להתעסק בבישולים ועניינים והלכנו לאכול במסעדה. בחרנו ב"בלגו". כבר סיפרתי על המסעדה הזו בפוסטים הראשונים שלי בלונדון, אבל אזכיר שמדובר במסעדה בלגית משובחת לא רחוק מקובנט גארדן- שיש בה מבחר אוכל משובח, שמלווה כמסורת הבלגים בצ'יפס ובירה. היתה ארוחת ערב משו-משו. אכלנו סטייקים, מולים, דגים ועוד כל מיני. הרמנו לחיים והאווירה היתה מעולה. איזה כיף. ככה אני הכי אוהבת. מתוך כל אירועי התקופה האחרונה- היה זה ערב מקסים ומופלא, שייחקק בזכרוני לזמן רב עוד מאד.

החברים עזבו בסוף השבוע ההוא, לא לפני שהחברה ואני עשינו סיבוב שופינג מופלא באוקספורד סטריט וחזרתי עם שקיות והוצאה לא גדולה בכלל, כי הסיילים חוגגים באוקספורד. החברה חזרה ללא שקיות ומאכזבת קלות בלבד- H&M , מסתבר, לא מחזיקים בגדי הריוניות מעניינים. כך שחברתי היקרה חזרה הביתה עם בטנה המתקדמת ועם שלל דל. לא נורא נו. לא נורא.

ואז אירוע נאמבר 2.

טרללה. יומולדת מספר 36.

שבוע לפני היומולדת נכנסתי למשבר מעצבן. לא שאני צריכה הרבה כדי להיכנס למשברים בימים אלה, כמו שכבר כולם יודעים, אבל איכשהו הכל הצטבר ליום האחד הזה. יומולדת ראשון בלי אמא. יומולדת ראשון בניכר- הרחק מהחברים ומהחגיגות שהייתי מנהלת כל שנה. ואצלי יש חוק- לא משנה בת כמה אני, לא משנה באיזה יום זה יוצא- אני את היומולדת שלי חוגגת בגדול. שמחה גדולה טרללה. יום אחד, שבו אני חוגגת את הגיחי אל העולם. ואני נוטה להאמין, שזאת מתנה. כן-כן: אני מתנה קטנה כזאת, שהעולם קיבל לפני X שנים. וככה יצא, ששבוע לפני הייתי בעצבים ומחשבות והרהורים ועניינים, וביום עצמו- קמתי עם חיוך גדול וחגגתי נו מטר וואט. זה התחיל בראש השנה, כשהאנגלי הביא לי קופסא נוצצת ומיוחלת של מכשיר טלפון חדש- כמו ההוא שנגנב- אבל יותר חדש, והמבין יבין. ביום ההולדת עצמו, זה התחיל בטלפון מקסים מהחברה החיפאית שיש לי פה, ושתיכף אמרתי לה שאני מוכנה לאמץ אותה כאמא, מאחר וכל שנה אמא היתה מתקשרת אלי ראשונה. תמיד ראשונה. שבע בבוקר בלי רחמים, כדי לאחל לי שנה טובה. אחר כך היו עוד טלפונים, בעיקר מהחברים פה. זה המשיך בארוחת סושי שהחיפאית הזמינה אותי אליה. הטלפונים זרמו בקטנה לאורך כל היום. בינתיים התקשר האנגלי ופקד עלי להיות מוכנה, כי יש הזמנה למסעדה בשעה שש והוא לא מגלה לי איפה. זה כבר עשה יותר מחצי העבודה- כי אני, כידוע, מתה על הפתעות.

הייתי מוכנה בזמן והוא הגיע כרוח הסערה ויחד נסענו למרכז העיר. הגענו למסעדה שקוראים לה "נובו"- מסעדה בבעלותו של רוברט דה-נירו וכן- יש גם בראנץ' בניו יורק, למי שמכיר. הפלצנות חגגה ואצלי הורוד בלחיים לבלב בלי סוף. אני מתה על הדברים האלה! מתה! הפלצנות, המסעדה היוקרתית, האנשים היפים, האוכל המשובח. נו-נו. ישבתי שם ולבלבתי. נכון שמדובר במסעדת סושי, אבל הסושי אינו כלל ועיקר. המנות הראשונות והיין המשובח...ממממ...והכל יקר באופן שערורייתי להחריד. בדיוק כמו שאני אוהבת.

לרגעים קלים אני בתוך עולם נוצץ ועשיר, בתוך סרט שאינו שלי אבל עכשיו הוא כן. יושבים עם הסלבריטאים והיפים במסעדה מעוצבת והמלצרים מלקקים בהתאם- מינימום אלקסיס!

תקשיבו- המנות הראשונות היו משגעות. לקחנו איזה מנה, שנקראת אספרגוס אג- מין מגדל אספרגוסים מלחלח (מלשון מלוח) טובל באגם של רוטב חלמונים- הכי טעים שאכלתי בחיים שלי. יחד עם זה, קיבלנו מנה שנקראת סנו קראב- בשר סרטנים שגם הוא טובל ברוטב שמיימי, שעד עכשיו אני לא יודעת לתאר אותו. הכי כיף זה לקבל מלא מלא בשר סרטנים, בלי להתקשקש עם הקילופים והפיצוחים. בשר סרטנים נטו. יאממממי.

אחר כך היו עוד כל מיני סושי וניגירי ועניינים. אני מודה, שמרוב פלצנות היו שני סוגי סושי שהיו לא טעימים לחיכנו בעליל. אבל נו שוין. הפלצנות מחייבת. הקינוח היה שמיימי לא פחות ויצאתי משם ורודת לחיים ומאושרת לגמרי. האנגלי עשה עבודה נפלאה. שאפו!

תכלס? מאד פשוט לעשות אותי מאושרת.

וזהו. נגמר היומולדת.

ולמחרת פצחנו בחגיגות של האנגלי. ומיד ההסבר.

יחי היצירתיות

מהיום הראשון שאני והאנגלי נהיינו זוג, חלומו הגדול היה לצאת לחופש איפשהו באיזה חוף אקזוטי, לשבת בטן גב ולא לעשות כלום ולא לחשוב על כלום. החיים יצאו לו ככה, שעד היום לא יצא לו לממש את חלומו. הזמנים לא איפשרו, הכסף אזל, ולונדון מאפירה מרגע לרגע. ואני חשבתי- למה לא עכשיו. למה לא לאפשר הגשמת חלום קטנה אחרי כל מה שעברנו עד היום ואחרי כל מה שהאנגלי יכול היה לתת לי- ונתן בגדול.

אז בשקט-בשקט סידרתי את העניינים. קבעתי תאריכים, ביררתי בירורים, דיברתי עם הבוס שלו וסגרתי לו חופש. סגרתי טיסות, סגרתי מלון ולא אמרתי מילה. זה היה הכי קשה. כל כך קשה. ודי משעשע- שבמהלך שבועות ההמתנה, יצא לו לאנגלי להגיד לי כמה פעמים "איך בא לי כבר חופש. ים. לנוח. מתי ניסע?" אני מבחינתי עשיתי עיני עגל ואמרתי לו: כשאני אתחיל לעבוד. אל תדאג. ניסע פעם.

ותוך כדי השחלתי לו שאלות: תגיד, יש לך בכלל בגד ים? תגיד, איפה המצלמה שלך?

והוא- שום כלום. אין לו מושג בגרוש.

יצא שהנסיעה מתרחשת יום אחרי היומולדת שלי, ביום שבת. אז ביום שישי, בעודו בעבודה ובין טלפון לטלפון, ארזתי לנו שתי מזוודות והקפדתי להסתיר אותן היטב. אחרי התייעצות קלה עם החברה ששהתה אצלי שבוע, החלטתי שלא כדאי להפתיע לגמרי, אז במהלך השבוע זרקתי לו "אתה שומע, אל תתכנן כלום לסופ"ש אנחנו עושים משהו". ככה אמרתי כמה פעמים- בשביל לרכך את "המכה".

תוך כדי כבר הייתי בסרטים, שלא נדע. מעולם לא עשיתי לו הפתעה כזו, ולא היה לי מושג איך זה יתקבל. התחלתי לדמיין כל מיני דמיונות והפחדים זרמו כמו מים. נו מה- זה לא איזה מפגש הפתעה בפאב, זה פאקינג ארבעה ימים בחוף אקזוטי. אבל, בלב הרוטט המשכתי בתוכנית הפעולה.

ב"נובו", אחרי הקינוחים, אזרתי אומץ, לקחתי נשימה ואמרתי לו, שמחר קמים בארבע בבוקר ונוסעים לאנשהו. בבקשה אל תשאל אותי יותר שאלות, אבל תהיה מוכן- קמים בארבע.

מאותו הרגע הוא היה יותר ממדהים. מקסים. נו. מקסים. גם הוא נשטף ורוד בלחיים ונהיה נרגש ומתרגש. לאן נוסעים? טסים? נוסעים ביורוסטאר? נוסעים לסופ"ש באנגליה? לפריז? הגענו הביתה והתארגנו מהר לישון, כי צריך לקום מוקדם. עלכ ישנו. כל חמש דקות הסתובבנו והתרגשנו. באיזשהו שלב הוא קם וחזר למיטה בעיניים נוצצות: "הדרכון שלי לא במגירה! אהה! אנחנו נוסעים לחו"ל! אהה!" הקול המנצח שלו גווע מיד, כי אני רק חייכתי ואמרתי לו, שהוא כבר יראה.

בארבע קמנו וברבע לחמש יצאנו. בעשרה לחמש כבר היינו על האוטובוס לשדה התעופה.

בשדה התעופה לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו, שאנחנו נוסעים לארבעה ימים לפאלמה דה-מיורקה, לשכב בטן גב בשמש הנצחית ולא לעשות כלום ולא לחשוב על כלום.

וזהו. מאותו הרגע- הכל תקתק כמו שעון שוייצרי. הכל היה מושלם. הטיסה, המונית שחיכתה לנו בשדה, המלון המדהים. השמש שפינתה עצמה רק לנו ארבעה ימים. הים הרוגע. החוף האקזוטי. החדר שמשקיף אל הים. ואפילו בקבוק השמפנייה שהמלון שלח לנו לחדר. מושלם. פשוט מושלם.

האנגלי היה מאושר. אני הייתי מאושרת. ארבעה ימים מופלאים.

איזה כיף להפתיע אנשים שאוהבים להיות מופתעים. תכלס.

חזרנו עייפים אך מאושרים ישר ליום כיפור. רוב הישראלים שאני מכירה לקחו חופש ביום כיפור. זה קטע כזה. כולם אמרו: "יש גבול. ביום כיפור אני לא עובד". אכלנו ארוחת ערב אצל ההומו-חולה-עליו ובילינו יום כיפור רגוע בבית. דווקא צמנו. סתם בשביל הקטע. את המפסקת אכלנו אצל ההומו-חולה-עליו וכך יום כיפור חלף הלך לו. עוד חג בניכר.

הדודים והפינוקים

ואז דודים שלי הגיעו לשלושה ימים בלונדון. הדודים הידועים, אלה שתמיד מפנקים ולא מוכנים לשמוע "לא" לפינוקים שלהם. אז הם לקחו אותנו להצגה של ברודווי "ריקוד מושחת" ופיזמנו את "איי הד דה טיים אוף מיי לייף" עם שאר האולם, שצווח בהיסטריה עם יעני פטריק סוויזי, שדפק ריקוד על הבמה. אתמול אכלנו ארוחת ערב ענקית- איך לא- ב"בלגו".

איזה פינוקים, שלא לתאר.

וזהו. אין אירועים באופק. מספיק, לא?!

סיכומים ועניינים

היו לי מלא דברים להגיד, איך שנהייתי בת 36. רציתי לכתוב כל מיני פוסטים ולהגיד כל מיני הרהורים. בסוף זה לא יצא לי. איכשהו, כמו בכל מה שקרה עד עכשיו בשנה האחרונה, אני שמה את עצמי במקום האחרון. באמת. לא השתפכות. לא נזרקת על הרצפה וצווחת :אני אומללה, אני אומללה". פשוט ככה. לא כתבתי מה שרציתי ועכשיו זה נראה לי מיותר. החלטתי עם עצמי כל מיני החלטות. ושמתי סימני קריאה בסופן. השורה התחתונה היא, שמבחינתי שנת החופש מהחיים באה לסיומה. עוד מעט באמת תהיה התשובה ממשרד ההגירה. לכאן או לכאן- תהיינה תשובות. זה כבר לא המתנה של חודשים, אלא של ימים. אני מודה שקצתי בבטלה ובאומללות ובניכור ובחיפוש אחרי אלוהים-יודע-מה. תכלס אני מתגעגעת אלי, אל ימי השמחה, אל הזרימה הטבעית עם החיים, אל החיים באופן עקרוני. דווקא הנסיעה לפלמה הוכיחה לי, שוב, שמה שצריך לקרות קורה מהר ובקלות, ללא כל קושי.

הגיל הזה היכה בי חזק. למרות שתתנו לי 25 חופשי. מה, לא ככה?  אבל, תכלס, הגוף קורע אותי עם התקתוק המעצבן הזה ולראשונה בחיי אני מודה ומרכינה ראשי לפני כל הזקנות: זה נכון- יש שעון ביולוגי ואשכרה שומעים אותו. זה מעצבן. זה מקומם. זה מטריף אותי. אבל, זה מה יש.

הרכבת שלי עצרה לפני שנה בלונדון. ועכשיו היא ממשיכה לזוז. איך? אני עוד לא יודעת. לאן? גם עדיין לא. אבל היא תזוז ועוד איך. בשנה שחלפה הייתי יותר עצובה משמחה, חוויתי יותר רגעים קשים מקלים ואני מכריזה בזאת- מספיק! מספיק ודי!

השנה הזו תהיה רגועה וזורמת, ומלאת חיים ודברים טובים. רק דברים טובים. אמן ואמן. התקיעות תשתחרר והעלייה תמשיך. אחרי הכל- למטה מזה ממש לא בא לי. אני רוצה לחייך ולחייך בלי סוף בשנה הזאת. ולצחוק ולהתרגש ולבצע שינויים יפים בחיים שלי. ולהוכיח לעצמי שוב- שאני זאת אני זאת אני ועם זה ננצח.

סליחה על הקיטש. זה החגים האלה. קיבינימאט.

חג שמח וסתיו נעים לכולם.

גם המלכה מוסרת.

וגם קצת תמונות מפלמה. מה יש...בשביל הקנאה...