בשביל ההצלחה

איך שהזמן עף לו בין האצבעות שלי. טס. עוד מעט אני שלושה חודשים פה. איכשהו אני לא תופסת את העובדה, שעד לפני שלושה חודשים הייתי במציאות אחרת וקרה. קרה מאד. ואני לא מדברת על מזג האוויר.

הדירה שלי הולכת ומתגבשת. עוד חסרים לי כל מיני פיסות פה ושם, אבל בסך הכל, יש לי בית שאליו אני חוזרת כל ערב והוא חמים ונעים לי.

העבודה שלי הולכת ומתגבשת. אני עובדת קשה. המון שעות. נזכרת כל הזמן איך שם עבדתי מעט שעות, מעט מאמץ, מעט מחויבות. ואיכשהו זה גם לא מצליח להביא אותי לגעגועים לסיר בשר. תקופת החגים עברה ביעף. מאחר ולא חוויתי תקופה ארוכה של עבודה קשה, סופי השבוע הארוכים לא הרגישו לי כמו חופש, כזה שכולם סביבי התענגו עליו בלי הכרה. גם החזרה לעבודה לא עברה אצלי במשבר דכאוני.

ביום ההולדת שלי החלטתי לאסוף כמה חברים, לשבת על איזה גג בתל אביב ולשתות משהו. החלטתי על זה יום יומיים לפני, שלחתי טקסטים, התארגנתי על מקום. כולם הגיעו. השיגו בייביסיטרים, הפכו עולם- רק כדי לבוא ולחלוק איתי איזה משקה. כל הערב הסתכלתי סביבי ולא הפסקתי להוקיר תודה על בדיוק זה. החברים שלי. הקלות הזאת, שבה אני יכולה, פשוט, לבלות את ערב יום ההולדת שלי ואפילו ליהנות. פשוט.

נכון שכבר עברו 3 חודשים ובכל זאת. הקלות הזאת ניצבת מולי בכל פעם שאני מרימה טלפון לחברה טובה בסוף יום עבודה וסתם מספרת לה מה עברתי היום, איזה ספר אני קוראת, הסרט שראיתי אתמול, התוכניות לשישי בערב, המתנה שעוד לא קניתי, הקפה שאנחנו הולכות לשתות ביחד עוד מעט, סתם כי גם היא פנויה.

למרות שלכאורה נכנסתי לשגרה מבורכת, אני עדיין מרגישה כאילו הכל זמני. כל יום אני יוצאת לעבודה, תקועה בפקקים באיילון, ותוהה מתי אני טסה ומתי כל זה ייגמר. מוזר, אני יודעת. יקח לי עוד טיפה זמן להתעורר בבוקר ולהפנים סופית- אני פה. בעבודה זה טירוף. טירוף של ממש. כל הזמן עובדים בלחץ. כל יום אני מנסה לחשוב איך אני יכולה להספיק את הדברים בתשע השעות המוקצבות לי- ואני לא מצליחה. אני לא יודעת אם זה האופי של מקום העבודה הספציפי שלי או ככה זה אצל כולם. אני יודעת, שרובכם מהנהנים בהבנה עכשיו, מצקצקים בלשון ואומרים בעצבות: "ככה זה כאן. הכל זה טירוף". אני עדיין טוענת, שרוב הזמן זה אצלנו. אנחנו קובעים את קצב העבודה שלנו וכמה זמן אנחנו משקיעים ומה זאת הצלחה עבורנו. ובאותה נשימה אני יודעת שאני עושה בדיוק הפוך. אני מבלה שעות בבית הקפה השכונתי עם הלפטופ וקפה. לפעמים סלט. מנסה לעשות סדר בראש ומחליטה, שוב, שמחר יהיה אחרת. אני גם יודעת, שאלו הם סימפטומים של התחלה ושהפריוריטיז ישתנו ככל שאני אהיה פחות חדשה ויותר ותיקה. או שלא...?! קשה לי להגיד שאני קמה בחדווה לעבודה. מצד שני, כל ערב, כשאני עוזבת את המשרד ונכנסת לאוטו, אני מוצפת בהרגשה חמימה של סיפוק אדיר. אני בעיקר חושבת שהיום אני הולכת לעבודה ממקום שונה לחלוטין ממה שהייתי באה ממנו לפני כמה שנים. פעם הייתי הולכת לעבודה כדי להיות עם הח'ברה. רציתי להצליח, בטח. אבל היו דברים חשובים יותר.

מכירים את מחלת "בטח במקום אחר היה לי יותר טוב"? זה מוכר יותר כ"דשא של השכן". מחלה ארורה ושורשית. כרונית? אולי. ככה שנים. תמיד. התפקיד בצבא? מגניב, אבל אם הייתי בשיריון בטח היה יותר מגניב. חבר ראשון/שני/שלישי- בסדר, אבל יש יותר טובים בטוח. וככה כחוט השני בחיים- לימודים, עבודה ראשונה ושנייה ושלישית, מקום מגורים, דירה, בגדים, אורח חיים. במהלך החפירות הנפשיות שלי בחיים גיליתי את המחלה הזאת. חוסר הסיפוק הזה שאוכל מבפנים וצוחק ברשעות. חוסר הסיפוק הזה שמוביל, תמיד, להתעלמות נבזית מהמציאות האמיתית, מההצלחות הקיימות, מה"מי הזיז את הגבינה שלי".

הרי אין שום סיכוי להגיע לאיזושהי פסגה של ממש, אם בכל טיפוס אני מסתכלת על הפסגה האחרת, ובמבטי ערגה קובעת "אם הייתי על הפסגה ההיא בטח היה יותר טוב". שום סיכוי.

וזה מתיש. נורא מתיש. התחושה התמידית של פספוס. ללכת ליד. להתחכך בשרוול אבל לא ממש לגעת. כל הזמן לחפש את השביל הנכון ביותר ללכת בו.

התרופה הטובה ביותר למחלה שלי הגיעה אלי מכיוונים לא צפויים. השנים האחרונות. לפני אנגליה, תוך כדי אנגליה ופוסט-אנגליה. קשה לי לשים את האצבע על הרגע המדויק או הסיטואציה הזאת, שהרחיקו אותי לאט לאט ממחלת הפנטזיה המיותרת.

השבוע נפגשתי עם אבי בבית קפה. הוא נמצא במשבר הזדקנות מפתיע ובשיחה מלב אל לב גילה לי עד כמה הוא מתייסר במחשבות על העבר וחרטות רבות שיש לו בחייו. הוא הודה בפניי על כמה מהטעויות שהוא עשה בחייו, ואחת מהן היא הדרך שבה גדלנו בבית- אני ואחי. על כך שמסלול חייו הביא אותו למקומות שלא רצה בהם מעולם ושהוא קורע את עצמו במחשבות קשות. אני הסתכלתי עליו כל העת ורחמיי נכמרו. אמרתי לו, שכל מה שהוא עשה- היה מתוך מחשבה שזוהי הדרך לעשות וכי הוא לא ידע אחרת. אמרתי לו, שאני מעריכה אותו על דברים רבים שעשה בחייו, ואחד מהם- שעזב את אמי והלך לחיות את חייו בתחושת שחרור עצומה. אמרתי לו, שהדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות כרגע הוא להיות אדם טוב יותר. אבל הכי חשוב, אמרתי לו, שאני מאמינה בכל ליבי שמי שאנחנו עכשיו- זו תוצאה ישירה של מה שעשינו ומה שעברנו.

אנחנו עושים הכל כדי להיות בדרך הנכונה. אני לא מאמינה, שיש מישהו בעולם שעושה את הדברים שהוא עושה, כי הוא רוצה לעשות אותם לא נכון. או כי הוא מתעקש לחיות את חייו בחוסר שביעות רצון מתמשך. רובנו בוחרים בדרכים שנראות לנו בטוחות יחסית, ומנסים להתחמק מהפחדים, כמו מכדורים של תת מקלע. רק לא להיפגע. רק לא להיפגע.

בשורה התחתונה, מאז שחזרתי אני לא מתחמקת משום כדור. פשוט כי אין כדורים. אני מודה שהדבר היחידי שאני מתחמקת ממנו הוא דכדוך. בעיקר של אנשים אחרים. אני פוחדת מזה יותר מידי. אני מוצאת את עצמי מתעסקת פחות ופחות בקנאה מהסוג של "בטח בתל אביב היה לי יותר כיף". כן, תל אביב חסרה לי מאד. כן, יכול להיות שבמקום עבודה אחר הייתי עובדת פחות קשה. מילת המפתח פה היא "יכול להיות". כל מה שאני כן יודעת- הוא מה שקיים במציאות. ובמציאות, יש לי עבודה מעניינת ומאתגרת, קולגות רציניים ואיכותיים. במציאות, יש לי דירה יפהפיה באזור ירוק ועם בתי קפה שהם בדיוק בטעם שלי.

במציאות, תכלס, הכל בסדר.

 עכשיו מה. מיליון תוכניות יש לי במגירות הראש. אוף, מיליון. מלאת מוטיבציה אבל ריקה מביצוע. ססססאמכ. מה הסיפור הזה של העצלנות לחזור לכושר, למשל. באנגליה הייתי קמה בשש וחצי בבוקר בקור מקפיא לבלב והייתי הולכת לקפץ על הההליכון במרץ. אהבתי כל רגע. פה, אני מושכת את עצמי בקושי מהמיטה בבוקר, ובערב, אם אני לא עובדת, אני מתמסרת לאיזה צ'יק מובי פלוס ארוחת ערב ופתאום נהיה לי אחת עשרה בלילה. יום שישי הופך ליום ההיסטריה השבועי- מהר מהר סידורים, משימות, עניינים לסדר. משמונה בבוקר בהתרוצצויות, כאילו עוד רגע נגמרות כל ההזדמנויות. אתמול בערב נזכרתי ששכחתי לקנות משהו וסיננתי איזה רעל בסגנון "בלונדון זה לא קורה". כן, נו. לא אמרתי, שאין בי שום תלונה. סך הכל, יש המון דברים ששם היו טובים יותר. לא פלא, שאין שם היסטריית יום שישי. כי הכל פתוח בסוף השבוע ומה שלא הספקת בשבת- יכול בקלות להיסגר למחרת. לא סוף העולם, אפשר להירגע. זה בסך הכל סידורי שישי.

אחד הדברים, שעוד לא התרגלתי אליהם בחזרה ואני מאד מקווה לא להתרגל אליהם, זה התנהגות הנהגים בכבישים. אוי זה קשה. אוי זה מרתיח, לעמוד בסבלנות בתור לרמזור, והם חותכים ונדחפים ומחייכים חיוך ארסי או סתם מסתכלים לצד השני, רק כדי לא להתמודד עם מעשה החוצפה האולטימטיבי שלהם עצמם. אני לא עושה את זה ולא אעשה את זה. אני מוכנה לספוג את העלבון פעם אחר פעם, אבל פול לא אפול למלכודת האלימות. אני נמנעת מתורים בכל הזדמנות ובינתיים מצליחה לא ליפול לעצבים. מקווה שזה יחזיק מעמד.

דרך אגב, כבר הפסקתי לספור את הפעמים, בהן נתקלתי במקרה ברחוב באנשים מעברי הקרוב, הרחוק וזה שבאמצע. בכל פעם, זאת היתה חווייה משעשעת למדי. וכל פעם, כשאני הולכת בשדרות רוטשילד אני מתמלאת בשמחה שאין לה הסבר. שלא לדבר על ההפוך-דל-שומן שמתלווה לשיטוט חסר התוחלת בשדרה הקסומה. אני חושבת שהיו פעמים שאנשים חייכו אלי סתם ככה, ורק אז הבנתי שאני מסתובבת עם חיוך טפשי על הפרצוף, לא רצוני בעליל.

מה שתל אביב עושה לך, קיבינימאט. כולה עיר.

אני מזמינה הצעות איך להפוך תוכניות מגירה לאקשן של ממש. עוד לא עליתי על הנוסחא.

שיהיה שבוע מקסים ורצוף סיפוק.