בשביל ההצלחה

בסוף השבוע האחרון הייתי באילת. החברה השווה, שבה אני עובדת בדיוק עוד ארבעה ימים, לקחה את העובדים לסופ"ש חינם בהילטון אילת. אז גם אני הייתי שם פלוס העורבת כאורחת מוצלחת ביותר. חלקנו חדר גרנדיוזי בעיר הדרומית וניהננו ממזג אוויר מושלם ויבש, שעשה לשתינו נפלאות לעור ולשיער. אחחחח אנחנו כאלה בנות. מבחינתי, סוף השבוע הזה היה חופש אולטימטיבי מהאריזות ומהמחשבות והקפדתי על בטן גב ועל ניקיון מח מכוון.

חזרתי לתל אביב ביום שני בערב ותיכף נכנסתי לפעילות אינטרנטית מרוכזת כדי לבדוק עוד דברים לגבי החתול. זוכרים את הפוסט הקודם עם כל הדילמות והרגשיות החזקה? אז זהו. נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לבדוק רכבות, טיים טייבלס ומחירים. תוך כדי הבירורים התחוור לי, שאין אף רכבת, שמוכנה לקחת בעלי חיים עליה לתוך לונדון, אלא אם כן מדובר בכלב נחייה, לא עלינו, לאדם עיוור. אין שום רכבת. שום דבר. כלום. יותר מזה, גיליתי, שהדרך היחידה להעביר את החתול המהמם שלי ללונדון תהיה, שימו לב: ממילאנו רכבת לקאלה בצרפת, שזו נסיעה ארוכה בטירוף, משם חייבים לשכור רכב, ואז, ורק אז, ניתן להעלות את החתול על רכב פרטי על מעבורת לדובר שבאנגליה. מ-דובר ניתן לקחת רכבת ללונדון. כל זה, במקרה הטוב יכול להיכנס ליומיים נסיעה. בתוך כל זה יש חתול אומלל מסומם עם חומרי הרדמה ושני אנשים נורא לחוצים- גם בזמן, גם בכסף וגם רגשית.

אני יושבת מול האינטרנט וקוראת שוב ושוב, מסרבת להאמין, הופכת את כל האתרים ומבינה, שאין דרך אחרת. זה מה יש. איכשהו, בתוך כל הברדק הזה, הבנתי שבחודשיים האחרונים, כשאנחנו מקיזים דם וטורחים כל כך הרבה סביב העניין הזה, בתוך כל זה, יש תחושה שאנחנו רוקדים טנגו הפוך- כל צעד שאנחנו עושים מחזיר אותנו, תמיד, שני צעדים אחורה. או, כמו שהאנגלי היטיב לתאר, הרגשה שאנחנו כאילו מטפסים במעלה ההר ולא מתקדמים לשומקום. ואז גם הבנתי, שכל מה שקורה בחודשיים האחרונים מנוגד לגמרי לכל תפיסת עולמי, שאין לנהל מלחמה מול סיטואציות. דברים צריכים להתנהל בקלות יחסית. לא בחוסר מאמץ. לא להבין אותי לא נכון. מאמץ יש להשקיע תמיד. השאלה, עד כמה המאמץ, מה המחיר שמשלמים בתהליך הזה, ומה התוצאות. בתהליך הספציפי הזה הרגשתי, שאני נלחמת. נלחמת בכל הכח להביא את מחמד נפשי, והתוצאה הולכת ומתרחקת ונהיית כמעט בלתי אפשרית. אני אומרת "כמעט", כי זה אפשרי. תמיד זה אפשרי. אבל מה המחיר? בעיקר המחיר שהחתול המהמם שלי ישלם בכל דרך החתחתים הזו. והבטן שלי, ככה מול האינטרנט, אמרה לי לוותר. אולי צריך לוותר על משהו יקר, כדי שמשהו יקר אחר יצליח. יקבל במה. יקבל מקום. זה לא, שה"משהו" האחר הזה לא יצליח בכל מקרה, אבל כנראה שככה המקום להצלחה יהיה גדול יותר. ככה אני. רוחניקית.

ואז, התחלתי לבכות. ממש. בעיקר משום שהבנתי על מי אני מוותרת. ההבנה, שאנחנו צריכים להיפרד, לא הרפתה ממני והתחלתי בתהליך האבל עוד באותו רגע עצמו. נכון, הוא חי ונושם ובריא. זה בכלל לא חשוב. הוא החתול שליווה אותי תשע שנים ואני אוהבת אותו כל כך, שאין מילים מספיקות, כדי להעביר את העוצמה של "זה". בעיקר בכיתי על ההבנה שבוויתור. על זה, שחשוב לי יותר לבנות את מערכת היחסים הנפלאה שלי עם האנגלי, מאשר להיות עם החתול שלי, וגם להבין ששני הדברים לא יכולים ללכת ביחד. לפחות לא כרגע.

אז זהו. בכיתי ואני עדיין אבלה ועצובה. יחד עם זאת, ותשמעו לי טוב-טוב, אני יודעת שיהיה לו טוב בחיק הבא, שהוא יישב בו. אני יודעת, שיהיה לו טוב יותר מאשר לעבור את הויה-דולורוזה ללונדון. שכנוע עצמי? דיסוננס קוגניטיבי? אולי. מה זה משנה. אני יודעת שיהיה לו טוב. התחלתי להתקשר למספר קטן מאד של אנשים, שאני יודעת שיכולים להעניק לו את החום והאהבה שמגיעים לו. דבר ראשון ועיקר, פניתי לחברי הטוב, שגם הולך להחליף אותי בדירה, ושאלתי אותו. משום מה, בדרך בלתי מוסברת, הנסיך שלי מת עליו. כל פעם שהוא היה בא לבקר, הנסיך היה יושב בחיקו שעות, עם עיניים עצומות מהנאה ומתקרב אליו עם הרבה חום ואהבה. זה לא קורה הרבה ועם מתי מעט אנשים. מאחר ונדבר עליו הרבה, על החבר המחליף אותי בדירה, אז נקרא לו פה "הכפרה". כי הוא כזה, כפרה עליו. אז, הכפרה אמר, שהוא יחשוב על זה ושהוא מפחד מאחריות. בלב פנימה אני יודעת, שהמץ' הזה יכול להיות מושלם, גם לכפרה וגם לנסיך וגם לי, כמובן, כי אז ליבי שקט ורגוע. אני ממתינה, בינתיים...

אני שמה פה תמונה של הנסיך סתם כי חשוב לי להראות אותו ולהסתכל עליו עוד ועוד עד שלא יהיה שלי יותר.

שורה תחתונה, אני יודעת שמה שצריך לקרות- יקרה. בשקט. ברוגע. לא במלחמה ולא בקושי רב ועצום. כי, מה שצריך לקרות בדרך כלל קורה בקלות. זוהי תפיסת עולמי וכך אני רוצה לחיות את חיי. יכול להיות, שזאת סתם עוד דרך לנהל חיים פשוטים יותר ושמה שפירטתי למעלה אינו אלא נאום מעניין שאני נואמת לעצמי כדי להירגע. יכול להיות. תרשו לי. אחרי הכל- זה הנאום שלי.

אז אני מחכה. נראה מה יקרה בתחילת השבוע. אני מקווה, שבזאת תמו דמעותיי בעניין זה ושאני אוכל לשחרר את האהבה שלי אל הנסיך בקלות יחסית ובלי ייסורים. כך זה אמור להיות ולשם אני מכוונת.

הפרידה התחילה

אתמול נפרדתי על כוסות בירה מחברה טובה שלי. היא נוסעת להאני מון שלה ולא תהיה פה, כשאסע ללונדון. ישבנו חבורת בנות בפאב מגניב ועשינו ערב כמו פעם. בסוף הערב נפרדנו. זה היה דבר די מוזר הפרידה הזו. שום דבר מזה לא מובן לי. הרי, כשהיא תחזור מירח הדבש שלה, אני אהיה באנגליה. כבר לא פה. היחסים שלנו יעברו למוד אחר לגמרי. כל כך ביזארי מבחינתי. נפרדנו בעיניים נוצצות מהתרגשות ואני עליתי הביתה להתבכיין עוד קצת.

היום היתה לי תחנת רכבת בבית. תחילה הגיע מישהו לקחת את הטלויזיה שלי. מכרתי לו את הטלוויזיה ברעד והוא אסף אותה ויצא לדרכו. פתאום נהיה לי ריק. אחר כך הורדתי את התמונה האחרונה מהקיר וארזתי את כל התמונות בתוך קייס, שיעלה איתי למטוס. אז, כל הקירות בבית נהיו ערומים. רק מסמרים מיותמים. אחר כך הגיעו מיס וגל ובעלה ופשטו על העציצים שלי. יש לי מלא עציצים ואדניות. גדולים, קטנים, ירוקים, פורחים. החיים שלי חייבים להיות עם עציצים. עציץ אחד נותר בבית. גדול כזה. כל השאר- הם לקחו. שעה אחר כך הגיעה עוד חברה ולקחה סירים, קופסאות, מראה, חפצים ואת העציץ הגדול שנותר בכניסה לבית. אז הבית הגדול שלי נהיה גדול יותר וריק יותר, בלי עלה ירוק שירכך אותו ועוד כמה מסמרים מיותמים על הקירות. גם המרפסת הקטנה שלי התרוקנה. האדניות עדיין נותרו על האדן. בקרוב- גם יילכו...

במרכז החדר והסלון שלי עומדים מלא מלא ארגזים. חלקם כבר חתומים עם נייר הדבק החום הזה. חלקם עדיין פתוחים, ג'סט אין קייס. הכל באריזה, בהתרוקנות, בעזיבה, בפרידה. אוי אלוהים. לא ידעתי עד כמה זה קשה. כל פעם, שמישהו בא לקחת ממני דברים אני כואבת. סתם רכוש, אני יודעת. אבל, זה שלי. או יותר נכון, היה שלי. שילמתי על זה כסף פעם. השקעתי מחשבה בזה פעם. זה שלי! לאן הם הולכים כל החפצים האלה!

אני יושבת בבית שלי ומרגישה ריקה. אשכרה. כל הקירות הערומים האלה פתאום בלי כלום. זה מדהים איך "דברים" יכולים לתת כל כך הרבה משמעות לקיר, לחדר, לדלת. מדהים. עוד שבועיים יהיה פה מישהו אחר, שיתן משמעות אחרת לגמרי לקירות האלה. מדהים. איך מתרגלים לזה? איך אני הולכת להתמודד עם הפרידות הקרובות. החברים. החפצים. הבית. המשפחה. החתול שלי.

שורה תחתונה, ההבנה החלה לחלחל אתמול בעבודה. פתאום, ככה אחרי ארוחת הצהריים. בום. באה לי המחשבה: "את עוזבת. לא תהיי פה יותר. לא ככה. תהיי פה שוב, אבל אחרת". מעבר לעזיבה של הדירה, הבית, החברים, החפצים, אני נפרדת בימים אלה ממש מהחיים שהיו לי עד היום! מהרווקות, מהתל אביביות, מהקונספט הזה, שחייתי בו עד היום כל כך חזק. אני נפרדת מעולם שלם ופותחת בעולם חדש. אין פה שאלה בכלל של טוב או רע, נכון או לא. בכלל לא!!! NO WAY! רק עובדה קרה ואמיתית: אני סוגרת בפלומבה תקופת חיים ומתחילה חדשה. זהו. ללא סופרלטיבים או פרשנויות. את זה נשאיר לחופרים. אני מסתכלת על העובדה בהווה. ועם עובדות, כמו שיודעים, אי אפשר להתווכח.

פרידה. פרידה. כמה קשה להיפרד, הא?! אולי שיכניסו על זה כמה שיעורים בבית ספר. ככה. שנהיה מוכנים איכשהו. השעון לאחור רץ, רץ, רץ. עוד שבועיים בדיוק ואני סוגרת את הדלת ברחוב המקסים הזה בתל אביב ועוברת לגור עם חבר שלי בפאקינג לונדון.

אוי אלוהים. שמישהו יעיר אותי כבר. אה, אני ערה. חחח איזה גנובה אני. אני ערה לגמרי. אופס.

אני גם צריכה להתחיל לחשוב על שם חדש לבלוג שלי. יאללה, צריך להיות רלבנטיים, אחרי הכל. רעיונות יתקבלו בברכה.

סוף שבוע נעים ומלא.

בברכת אלכסון בודד.

הפוסט הנוכחי מיועד לכל אותם אלו שאוהבים בעלי חיים, ובשל כך מעריכים את הרגשות שיש לבעלים לבעלי החיים שלהם, ובשל כך יש להם את היכולת להעניק לי עצה בריאה באשר למה שיפורט בהמשך.

זהו. ההקדמה.

לא, באמת. אם אין לכם בעל חיים כזה, שגידלתם, טיפחתם ואתם אוהבים אותו עד כלות, קשה לי להאמין שתוכלו בכלל להבין אותי. יתרה מזה, אני לא מוכנה לשמוע עצות בסגנון: "יאללה, כולה חתול, תזרקי אותו ברחוב, הוא כבר יסתדר". גוועלד! אני מצטמררת כמו החתול שלי, כשאני מעבירה לו אצבעות בפרווה והוא סומר כולו. רק שאני בלי הגרגורים...

אז ככה: יש לי חתול (כאילו דאא). מאמם. יפהפה. מטופח. מקסים. כמו הילד שלי החתול הזה. הוא אצלי כבר תשע שנים ואנחנו חיים באהבה גדולה כל השנים האלה. הוא מקבל את פניי כשאני חוזרת מהעבודה בחיבוקים, גרגורים, התרפסות והתחככות. אנחנו ישנים ביחד בלילה. הוא נקי בטירוף. יפה בטירוף. והוא שלי. הכי שלי בעולם.

וככה יצא לו המקרה בחיים ונהיה לי בוי פרנד בלונדון. וככה יצא לי בחיים, שאני עוזבת עכשיו את תל-אביב, ישראל, ללונדון, אנגליה הלו קווין אליזבת. האמת היא, שמתחילת הקשר בינינו היה די ברור לאנגלי ולי, שאין מצב שאני מוותרת על החתול שלי. אין מצב! מבחינתי זה כמו לנטוש את הילד שלי. ממש ככה. למזלי הגדול והרב, האנגלי, כפרה עליו, מת על חתולים. משתגע עליהם. למען האמת, הוא יותר קיצוני ממני. הוא יעצור באמצע הרחוב וילטף אותם בדיוק אחרי שהם קפצו מהפח, והם מרוטים ורטובים ושסועים. כזה מת על חתולים. אז, כשנפלה ההחלטה והתחלנו בסידורי המעבר, האישיו של החתול עלה מייד על ראש הפרק. זה הדבר הראשון שהתחלנו לטפל בו.

ועכשיו, אני אפרט את הלוגיסטיקה, כי היא סופר חשובה לענייננו, ולהזכירכם אני זקוקה נואשות לעצה ולתמיכה.

הבריטים-קוס-אמא-שלהם החליטו, שכל בעל חיים שנכנס אליהם למדינה הנו כפוף לחוקים נוקשים ואכזריים. אם אתה מגיע ממדינת האיחוד האירופי אתה חייב להוכיח שהפט שלך היה שם לפחות חצי שנה. רומא, פריז, בריסל, ברצלונה. לא חשוב. העיקר שהחמדמד שלך בילה שם לפחות חצי שנה. לעומת זאת, אם אתה מגיע ממדינות עולם שלישי, קרי ישראל, הפרשס שלך חייב להיכנס לחצי שנה הסגר בלונדון, עד קבלת אישור שהוא יכול לשוב ולהתגורר איתך בתנאים אנושיים. ועוד עובדה- אם אני באה מישראל אל כל אחת ממדינות האיחוד האירופי, שהיא לא אנגליה, הכל תקין. רק מסמכים רשמיים מלשכת הוטרינריה הממשלתית- והכל תקין.

יופי! ברור? אני מאושרת.

אז, הפרשס שלי כבר קיבל את כל מה שהיה צריך לקבל בארץ: שבב אלקטרוני, חיסון כלבת, בדיקות דם. ה-כל. כמו שעון.

עכשיו הגיעה הדילמה: איך נעביר אותו לאי המלכותי. בהתחלה, חשבנו להעביר אותו ברכב מאחת המדינות, נגיד צרפת. אבל, אז שמענו שאם תופסים אותנו אז לא רק שהחיה הולכת להרדמה מיידית, אלא שגם אני מועפת לכלא ומשם ישירות החוצה מהמדינה בלי אפשרות לחזור לעולם. נו, לא כיף.

בסוף, אחרי בירורים ועניינים עלינו על קומבינה מ-עו-לה. מפאת פרסום הבלוג, אני לא יכולה לפרט את פרטי הקומבינה, אבל אני יכולה לומר בודאות מלאה וגמורה שהחתול שלי יכול להיכנס לאנגליה חוקי טבין ותקילין, בלי בעיה, עם מסמכים רשמיים וחוקיים, שהוא שהה חצי שנה במילאנו, איטליה. יופי! שילמנו מלא מלא כסף, ארגנו את הקומבינה ועכשיו זה בפרוצס בירוקרטי שם.

הילד שלי, מאחר וטיפחתי אותו להיות החתול הכי מפונק בעולם, הוא יללן בלתי נלאה ופחדן בצורה בלתי נסבלת. אז ארגנתי לו כדורי שינה ואני מקווה שזה יהיה בסדר. כל זה לא מרגיע אותי כלל ועיקר. שיהיה ברור. אני בחרדות נוראיות מהטיסה, מהכלוב, ממה יהיה במטוס, ממה יהיה בשדה, ממה יהיה עם המתוק שלי כל דרך החתחתים הזאת ואיך לעזאזל הוא הולך לשרוד את זה.

ואז הגיע שלב כרטיסי הטיסה. קנינו כרטיסים למילאנו. ואנחנו מתעכבים עם כרטיסי הטיסה ללונדון, כי הבירוקרטיה של העברת החתול היא מטורפת.

היום דיברתי עם מילאנו ושוב חזרו אלי החרדות. קודם כל, אנחנו נהיה חייבים לשנות את הכרטיס, כדי להגיע לשם מוקדם יותר ביום. למה? כי המשרד הספציפי פתוח רק בימי שני ורביעי ועד 12:30 בלבד. אנחנו נוחתים בתשע וייקח לנו שעתיים להגיע למילאנו. נו. אז חייבים להגיע לילה לפני כן. אז, חייבים לשנות כרטיס טיסה.

שנית, חלון הזמן שיש לנו הוא מצומצם להחריד. האנגלי מוגבל בעתיין של שתי סיבות מכריעות: הדרכון שלו יילקח ממנו עד ה- 14/12 והוא חייב, פשוט חייב, להיות בעבודה ב- 19/12. מה שמשאיר לנו יומיים בקושי להתניידות.

שלישית, בריטיש אירוויס, כך שמענו והבנו, ממררים את חיי המעבירים-בעלי-חיים ויש להציג להם כל מיני ניירות ועניינים, שעד הרגע הזה ממש לא הבנתי אילו ניירות צריך ולמה. אני עדיין מנסה להבין את האנגלית העילגת של האיטלקיה איתה דיברתי היום. אבל, איכשהו הבנתי ממנה שבריטיש זה אאוט אוף דה קווסטשן.

רביעית, כדי להגיע בדרך אלטרנטיבית ללונדון, אפשר לקחת רכבת. סליחה, רכבות. אחת עד פריז, אולי, ואחת עד לונדון.

בתוך כל אלו יש שני אנשים מאד מאד עייפים ומותשים וחתול אחד אומלל ומפוחד עד אימה.

ועכשיו שימו לב:

א' - מההתחלה אמרתי, שאם היה מישהו מחבריי, שהייתי יודעת שיטפל בילד שלי באהבה וחום ויעניק לו בית חם ממש- הייתי משאירה אותו. עם הרבה כאבים. אבל הייתי משאירה אותו. חבר כזה- אין.

ב'- ברגעים של שקט אני מדמיינת את עצמי שוכבת במיטתי החדשה בלונדון, מצדי האחד הבוי פרנד שאני כל כך אוהבת, ומצדי השני -הגוש-פרווה הרוטט שלי שוכב לידי מאושר.

ג'- והלב. הלב שלי. איך מתמודדים עם הכאב הזה, שמפלח אותי כל הזמן? איך אני אשאיר אותו ככה? איך אני יכולה לעשות את זה? איך אני יכולה בכלל לדמיין את חיי בלי החתול שלי, שבמרוצת השנים הפך לסמל שלי. מבחן בר-אור והנסיך. אין! אין! זה תמיד הלך ביחד...

ד'- ואז...הידיעה, שהנסיעה ללונדון יכולה לעבור בחמש שעות קצרות ורגועות, עם נשימה וניצוץ בעיניים. נחיתה רכה ונעימה. נעמה? תלוי מה קרה עם החתול בארץ! הא? מעולם לא אמרתי שקל איתי.

וחשוב לי לסגור פינה סופר חשובה! האנגלי פשוט מהמם לכל אורך הדרך. תומך, ומפרגן, ודוחף ואומר, שאין שום בעיה ושאנחנו נסתדר ושיהיה בסדר. וכל הזמן הזה אני יודעת, שהוא מת מפחד מכל זה, שהוא לחוץ בדיוק כמוני, ושהוא דואג לי, לו ולחתול.

אז, עכשיו, משהעובדות ידועות לכל, אני פונה אל הלב שלכם. אתם, אוהבי החתולים והכלבים, מביני עניין ולב, אתם, אלה שיודעים בדיוק באיזו דילמה רגשית אני נמצאת- מה יש לכם להגיד? קדימה. אני זקוקה באמת. עזרו לאנשים חלשים.

זהו. זה כל מה שמעסיק אותי עכשיו. השאר- זוטות.

תודה! אני ממתינה.

אלכסון טרוד.

עוד חודש בדיוק. הספירה לאחור החלה. עוד חודש ואני שם. בלונדון.

האמת היא, שבכל השבועיים האחרונים אני טובעת בים של רשימות ואקסלים, עם מיליון מטלות ומשימות ועניינים. ובתוך כל היער הזה אני אשכרה לא רואה את העצים. לא יודעת מה נהיה לי. ומי שמכיר אותי יודע, שאני מתקתקת רשימות כמו שעון מצוחצח. כל יום אני מוצאת משהו חדש להוסיף לרשימה, אני הולכת בגאון ומוסיפה אותו למספר "20", נגיד, ותיכף שוכחת ממנו, כי יש עוד מלא דברים לחשוב עליהם.

תכלס, זה לא כזה מסובך. את הכל אפשר לתקתק ולעשות את זה די פשוט, אם רוצים. אבל, מאחר ואני זה אני ואצלי אין שום דבר שהוא כזה פשוט ויותר מזה- אם יש משהו לסבך אותו אז למה לא, קדימה לסבך, אז אני, איך לא, מסתבכת. מה גם, שחלק נכבד מהמשימות ניתנות לביצוע רק זמן קצר לפני הנסיעה ואין טעם לעשות את זה עכשיו. נגיד לבטל את המנוי לאינטרנט. או לבזק. או לכבלים. או לעשות פולו-מי לדואר. או לעשות שילוח אווירי. או לפרמט את המחשב. כאלה. אז אני מסתכלת על הרשימה, נהיה לי שחור בעיניים וזהו. אני ממתינה. ואני בעיקר מתמקדת במה שאי אפשר לעשות עכשיו. וזה מבאס אותי. נו- לכו תשנו את הפולניה.

בינתיים, כל נושא החתול כבר סגור ומאחורינו, תודה לאל, וגם עם זה נשאר לחכות עד ליום הטיסה. זה בלבד גורם להדיר שינה מעיני כמעט מידי לילה. אני חולמת חלומות-אימים על מה יקרה ואיך יקרה וכל פעם שאני מסתכלת עליו אני מתמלאת אימה מחדש. אבל יהיה בסדר. חייב להיות בסדר.

את כרטיס הטיסה אני אמורה לקנות מחר ואז- עוד דבר גדול באמת יהיה סגור.

אני מתקדמת לא רע עם האריזות. אבל, שוב, בגלל שאני צריכה עוד חודש לחיות בבית, אז אני נמנעת מאריזה גדולה יותר. מה ששוב מחזיר אותי לבאסה הגדולה שלי- יש דברים שצריכים להישאר לרגע האחרון. אוף. שונאת את הרגע האחרון. אפילו כרטיסי טיסה אני אף פעם לא קונה ברגע האחרון. אז ארזתי את המטבח הלא-נחוץ-במיידי. ארזתי את כל החפצים האישיים בחדר שלי והתחלתי את הסלון. על הדרך כבר יצרתי שני ארגזים ענקיים שיילכו לחלוקה לאנשים טובים. יעני, לחברים שלי. שמתי שם את כל מה שאי פעם אספתי ו/או קיבלתי לימי הולדת. נו, מה לעשות. לא את הכל אפשר להשאיר במחסן ובטח שלא לקחת. אז נהיה לי עצוב מכל הדבר הזה. בעיקר האריזה של החדר שלי. כל מיני ברכות יום הולדת מגיל חמש עשרה, תשורות מחברים שהיו ולא עוד (ייבדלו לחיים ארוכים, כן...הם פשוט לא חברים שלי יותר), קופסאות צבעוניות, אפילו תכשיטים שלא הלכתי איתם כבר עשר שנים וכנראה כבר לא יעלו עלי יותר בחיים. פמוטים. ונרות. אוי! כמה נרות. לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה נרות, ואני בכלל לא טיפוס של נרות. יוהו וכמה פיצ'פקעס. איתם בכלל עוד לא גמרתי. יש לי כאלה חולרות בכל פינה בבית. ולכל אחד יש סיפור. נו מה. ההוא מחברים וההוא מעבודה של פעם וההוא בכלל מונציה. אוי, איזה אנחה פולנית כבדה יצאה לי עכשיו.

ואז הגיע הרגע המכריע והכמעט כואב מכל- התיקים. הפטיש הידוע שלי. הקריזה התמידית שלי. ההתמכרות הקשה שלי לתיקים. יש לי פה תיקים מהתיכון. בחיי. ומהצבא. ומכל פינה בחו"ל שהייתי. הם אצלי עד שהם מתפוררים ואין לי ברירה אלא. אז השבוע, ברגע האמת, ובזכות נוכחותה המחזקת של יסמין, ישבתי תיק-תיק ובררתי אותם. דמעות חנקו את גרוני, חשתי חולשה, אבל נפרדתי. מלא-מעט תיקים. את אלה שאני נפרדת מהם שמתי בארגז בנפרד ותיכף סגרתי אותו, כדי שאני לא אצטרך חלילה להסתכל בפנים שוב ולהתחרט, רחמנא ליצלן. יש כמה שאין מצב שאני מוותרת עליהם והם יילכו איתי במזוודה באש ובמים. וזהו. לא מוותרת. (בטח. עד הרגע שאני אצטרך לארוז ולא יהיה לי מקום).

את העציצים האהובים שלי אני נותנת למיס וגל, שהבטיחה טיפול הולם ומלא אהבה לירוקים הפרטיים והותיקים שלי. השבוע עשיתי לה סיור עציצים והתעכבתי היטב על כל אחד מהם והשתמשתי בסופרלטיבים בסגנון: "אוי זה עציץ מאמם. קיבלתי אותו מאמא שלי. יש לו עלים כאלה ענקיים" ו-"אוי וזה עציץ מדהים. בקיץ יש לו פרחים גבוהים. אוי..." לכל אחד ואחד מהם היה לי מבט עורג אחר וזה בא לי באוטנטיות, נשבעת.

יש לי עוד מלא מלא דברים לעשות ולא נותר לי אלא לחכות לעשות אותם. זה מאד מלחיץ אותי, בעיקר משום שהרכב שלי יוחזר לעבודה ביום העזיבה, מה שמשאיר אותי תלויה בחסדי חברים ולא עצמאית בעליל. אני צריכה עד אז להעביר כמה שיותר ארגזים למכולה שמחכה לי ו"לנקות" את הדירה מכל מה שרק אפשר. כל יום שעובר אני מתאפקת לא לארוז עוד דברים, כדי לא להישאר עם ההד הריק בבית עוד לפני שאני באמת עוזבת.

כל האריזות והבירוקרטיות האלו מלוות בהמון מחשבות ואני מודה, גם עצבות. מין באסה כזאת. קשה לי להיפרד מדברים שליוו אותי כל חיי. זה די טיפשי אני יודעת. אפילו ממש מטומטם אם נהיה בוטים. אלו הם רק חפצים, רק פיצ'פקעס, רק זכרונות. מה זה לעומת העתיד המרגש שמחכה לי אוטוטו עם האהבה המדהימה שלי. אבל אני נקשרת לחפצים. תמיד הייתי כזאת וכנראה אשאר לעד. הפרידה מהם ומהסיפורים המלווים אותם מרגשת אותי ומעמיסה קצת על הלב. מה יש. אז קצת עומס על הלב. כל חפץ, שאני זורקת או שמה בארגז-לתת, מוחזק אצלי באגרוף ככה כמה דקות טובות,והוא עובר שחזור מהיר: "מאיפה אתה למה באת ומי הביא אותך אלי בשנת 1988" ואז ממשיך לגורלו: לפח או לארגז הנתינה. אני מודה, שאת מחזיק המפתחות מהצופים שכתוב עליו "בהוקרה מהנהגת חיפה" לא יכולתי לזרוק. הוא פצוע לגמרי, מנותץ בחלקו, עגום למראה, אבל הוא מזכיר לי הרבה יותר מידי בשביל להשליך. ומה עם כדורי הג'אגלינג מניו זילנד? אין שום סיכוי. עד הקבר הם יילכו איתי, למרות המראה המרופט והמזעזע שלהם וכאילו שאי אפשר לקנות כאלה היום בשני שקל בנחלת בינימין. מטומטם כבר אמרתי, נכון, אני יודעת.

לא פלא שבשבועיים האחרונים אני מתהלכת כמו סהרורית, מנותקת מכולם ובעיקר נורא נורא עייפה כל הזמן.

אז הצעדים הבאים יהיו לצלם את כל הדברים בבית ולשלוח באי מייל לחברים. הארגזים מחכים לחברים כדי שיגיעו לפשפש ולרשת דברים קטנים אך חיוניים.

רשימות האקסל עדיין ממתינות וכל יומיים אני מסדרת אותם מחדש. לפחות אני מסדרת אותם מחדש. לפחות משהו אני עושה איתם, שלא תגידו. יש לי עוד לעשות ביטוח בריאות, ולהאריך דרכון, וללכת לביטוח לאומי, מס הכנסה, עיריית תל אביב. לסגור חשבונות על הדירה. לעשות ייפויי כח למיניהם. לחלק ארגזים לכל מיני מקומות. להעביר מפה לשם ומשם לפה. אבל מוצאי שבת זה מוצאי שבת. היום נחים. לא עושים כלום.

הלוואי שהמחשבות שלי היו עושות להן "מוצאי שבת" גם. איכשהו הן לא מרפות ולו לרגע. אני נעה בין לחכות כבר שהחודש הארור הזה יעבור ושהאנגלי יגיע ויאללה כבר בוא ניסע נגמור עם זה, לבין: רגע רגע שהחודש יחכה, שהכל יחכה, עוד קצת תנו לי חברים, שגרה, תל אביב, עוד קצת למה הכל רץ כזה מהר. אין לי קצה אחד מוחלט, יש ימים כאלה ויש כאלה. 

אבל, בשורה התחתונה, כל ערב אני מוטלת על המיטה סחוטת-מחשבות ויודעת, שאין דבר שאני מחכה לו יותר מאשר שלב ב'. סיום שלב א' קצת מתיש, אבל יעבור ואוטוטו יעברו להם ה- 30 ימים האלה והזמני יהפוך, סופסוף, לקבוע. אין לכם מושג ירוק עד כמה אני מחכה לזה כבר. נו. נו. נו. שיבוא כבר.

שיהיה שבוע מקסים, רגוע, נטול מחשבות אמן ואמן.

אלכסון חושב.