בשביל ההצלחה

אין אף רגע ביום שמרגיש כמו הרגע הזה, אחרי מקלחת, בפיג'מה, משתחלת מתחת לפוך, מניחה את הראש על הכרית, משחררת כל שריר ומאזינה לשקט של סוף היום. אין רגע כזה בדיוק. כל לילה הרגע הזה הוא התעלות של ממש. אני לא מחכה ליום כיפור לחשבונות הנפש. אני עושה אותם כל לילה, אחרי המקלחת, בפיג'מה, במיטה. ברור, יש את ההחלטות הליליות הקבועות. ממחר אחזור לקרוא בספר שלי, שאני סוחבת מאנגליה כבר כמה חודשים. ממחר אני אראה פחות טלויזיה. מחר- אני אהיה טובה יותר מהיום. מאתמול. לא שהיום לא הייתי טובה. הייתי. אבל אפשר יותר. זה לא היה מספיק. גם לא אתמול.

ברגעים האלה במיטה אני גם עוברת על רשימת המשימות המוזנחות שלי: מחר אני חייבת להתקשר לחברה שלי שלא דיברתי איתה מלא זמן. מחר אני אסגור את החוג הזה שאני חושבת עליו כבר כמה זמן. מחר. מחר.

לא שיש לי משהו נגד ההחלטות הליליות האלה. כל החיים אני עושה את זה, וקרוב לודאי שאמשיך עד סוף ימיי. מעצבן אותי, שהן מסתננות מהר מאד אל תוך הרגיעה הכללית בלילה במיטה, שנייה לפני שאני מפליגה לעולם החלומות. מעצבן רק קצת. אני שוכבת במיטה ומונה את מספר המתחים שהיו לי היום. בודקת אם שווה לי להמשיך איתם גם מחר. כאילו, שמשהו מהבדיקות האלה, או התוצאות מהבדיקות האלה, באמת יבוא לידי ביטוי למחרת. 

ברגעי ההתעלות האלה, אני מסתכלת ושואלת עד כמה הייתי לחוצה היום. מאחד עד עשר. כל יום אני עולה עוד קצת. וכל ערב אני שואלת את עצמיף איך אוכל אחרת מחר.

אני לא יודעת מאיפה מגיעה רמת הסטרס הזאת. יש לי ספוקלציות, אבל נדרש עוד מחקר בעניין. אני מגיעה לעבודה משונסת מותניים וחדורת מוטיבציה, ואיפשהו, כבר בחלק הראשון של היום, אני הולכת לאיבוד. אני מסתכלת מסביב על האנשים הרוחשים כמרקחה, מתקתקים ומתדיינים, שואלים שאלות קצרות ומקבלים תשובות יותר קצרות. אני מסתכלת ולא עומדת בקצב. מבוהלת עד שורשי שערותיי הצבועות. ולא אוספת את עצמי בחזרה. מצליחה ללכת בין הטיפות. שותקת הרבה. חושבת בלחץ. והלחץ הוא תמיד "הנה עוד שנייה הכל יפול". או "הנה עוד שנייה ישאלו אותי משהו ולא יהיה לי מושג מה לענות". ואז שואלים אותי, ומרוב לחץ אני תיכף עונה "לא יודעת". בדרך חזרה הביתה, באוטו עם גלגל"צ, אני מרביצה לעצמי. ואז, בלילה אני נכנסת למיטה עם כל הריטואל- ועם החלטה שמחר יהיה יותר טוב.

לא מצליחה להיקלט בחזרה אל תוך מירוץ העכברים הזה! אני יודעת, שהייתי חלק אינטגרלי ומצליח מזה לפני שעזבתי, מה שמוכיח שאני יכולה לעשות את זה די טוב. אבל קשה לי בטירוף. כל פעם שהמנכ"ל הולך מולי במסדרון ומפטיר "מה קורה עם הלקוח הזה והזה" - אני נזרקת מתדהמה ועונה משהו מהיר מהשרוול. הכל מהיר מהיר, לחוץ לחוץ, עכשיו עכשיו. ומה שבאמת הורג אותי זה שפעם, לא מזמן, הייתי בול כזאת. הייתי מקדימה את המנכ"ל במסדרון. יורה צרור ועושה פוו על הקנה.

באנגליה הצרור הזה לא קיים. אין דברים כאלה. כשאתה נפגש עם המנהל במסדרון קודם אתם תשוחחו על איך היה סוף השבוע, בדרך כלל זה יהיה בפינת הקפה, ואחר כך אולי תפצחו בשיחת עבודה, שתהיה תמיד קלילה ואחריה יהיה סיכום על פגישת עבודה. אם טעית- בקטנה. טעות זה בסדר.

הבוס שלי מדבר כמו מפקד בצבא. הוא אף פעם לא מישיר מבט. הוא ידבר איתי קצר, קולע, מבט תקוע איפשהו במסך המחשב או בנקודה רחוקה בקיר מאחוריי, והרבה פעמים אני כבר ממש מתכוננת לפקודה לרדת לשלושים או שאני אשאר שבת. בהיותי מנהלת בדרג מסוים, אני לא באה במגע עם "הצעירים", ואלה שמקבילים אלי בתפקיד כל כך לחוצים שהשיחות הבנאליות, אם יש כאלה, מתרחשות בין תקתוקי מקלדת והן מתבטאות עם הרבה "מממ" בין משפט למשפט.

אני חושבת, שלראשונה מאז שחזרתי אני מודה בקול: "קשה לי". אני לא עומדת בקצב. בציפיות. שלהם ממני ושלי מעצמי. זה נושא פתוח ותלוי מעלי כמו משא של מאתיים קילו. כשהקרקע מתחת לרגליי נשמטת, הרעד בברכיים מתחיל. והוא שם כבר זמן מה. אני נורא רוצה להצליח. אני מאד רוצה להיות מסוגלת לשלוף את התשובות מהר ולעמוד בקצב המסחרר הזה. כמו פעם, בעצם. לא יכול להיות שכל כך השתניתי. אני מעדיפה לחשוב על זה כקושי התאקלמות. אני רק מאד מקווה שזה יעבור מהר, כי לא טוב לי כל שבת להיכנס לסטרס הקבוע הזה. 

אתמול נסעתי למושב לחגוג את בר המצווה של האחיין שלי. הוטל עלי לקחת טרמפ איזשהו קרוב משפחה רחוק, מבוגר מודרני, שגר בתל אביב ואין לו אוטו בערך מהיום שאני מכירה אותו. איך שהוא נכנס לרכב שלי תוך כדי התחגרות בטחונית, הוא זרק לי "אני עוד לא מאמין שהחלטת לחזור מלונודון". טווווב. הרמתי גבה ושאלתי למה, שהובילה למונולוג ארוך, קולני וצורם של שנאת הארץ. כמה רע פה. כמה רע. כמה נפלא שם. כמה נפלא. הצלחתי להשחיל כמה משפטים ולהסביר את עמדתי בעולם מלא הצבעים שלי, לאחר שויתרתי מזמן על השחור-לבן המעיק הזה. הוא המשיך לטעון בלהט שהטעות היא מרה ומזל שהוא יכול לברוח לניו יורק לחודשיים כל שנה. אני יכולה לשתף על חלק מהטיעונים, שיכולים להיות מאד נכונים, אבל גם לא: הפצצה האיראנית. עוד מעט לא נהיה פה, למרות שהם משכנעים אותנו שרק שלוש מאות אלף ימותו (אני: "לפחות חייתי את השנה האחרונה בחיי באושר בקרב חבריי ומשפחתי"). אבל עזבי את הפצצה את יודעת מה, הדתיים. הדתיים! עוד מעט את תלכי עם שביס פה, את מבינה את זה? (אני: "אני מקווה שיהיה לי יפה, כי מטפחות בדרך כלל הולמות אותי"). והחוצפה! האלימות של האנשים פה! איזה גועל נפש, הפקידה שצורחת עליך ככה. באנגליה מטפלים בך בכבוד (אני: "כן, נכון, אם יש לך סבלנות למלא שלוש מאות טפסים, לחתום בול בריבוע בלי לצאת מהקווים ולנסות להבין אנגלית של הודים"). ומזג האוויר. בקיץ זה גיהנום. גיהנום! (אני: "כן, נכון. גיהנום. אם בא לך להיכנס לדיכאון מ-350 יום בשנה של גשם, אפור וקור מקפיא לבלב- לך על זה"). פה, אגב, הוא עצר לרגע מהשוונג ומלמל שחברה שלו לפני הרבה שנים באמת נכנסה לתוך האוטו בגראז' שלה בפינצ'לי (איפה שגרתי בלונדון) והתאבדה. מפה עברנו ישר לדבר על סרטים וספרים מעניינים שקראנו לאחרונה. היו שם עוד טיעונים ועניינים, אבל מה שחשוב הוא, שאני מאד מרחמת על אנשים שחיים כאן בתבוסה מתמדת וחושבים שחייהם אומללים רק בגלל שהם חיים פה. עצוב קצת.

לבר מצווה הופעתי בלבוש אנגלי הורס בריאות, פלוס שרשרת פנינים מבהיקה, רק כדי לגלות שכולם הגיעו עם ג'ינס דהוה וסוודר שהיה פעם חגיגי.

נו שוין. עדיין נדפה ממני הילה אנגלית. עלכ.

אני נפרדת מהשבת עכשיו. סוגרת את תריסי העיניים ופוצחת בשבוע חדש. מיליון חששות רצים לי בראש. שדים קטנים ומציקים וצורך עז לברוח כל עוד נפשי בי. אני באמת ובתמים מחפשת את סטיב ג'ובס הפרטי שלי בראשי שיגיד לי להרים את הראש, להתסכל קדימה ולהזכיר לי שההצלחה היא בכיסי הימני ושאני צריכה עוד קצת לפשפש שם לפני שאשלוף אותה.

מה שאני רוצה, בעצם, זה מקל קסמים.

לילה טוב.