בשביל ההצלחה

דווקא אני אתחיל מהסוף. כלומר- מעכשיו. עכשיו צהריים. לא מזמן התעוררתי. אני אוכלת ארוחת צהריים ובדיוק פתחתי את הוילון בסלון. בחוץ יש שמיים אפורים מכוסים עננים. עדיין אין גשם, אבל זה נראה כאילו אוטוטו הוא יורד עלינו בזעם גדול. ממול לבית יש מגרש קריקט עצום והדשא נהיה עוד יותר ירוק מול השמיים הנורא-אפורים. אין אף מכונית בכביש של השכונה שלנו, והעצים...אוחחח. העצים. אני לא יודעת למה, אבל העצים פה לגמרי עושים לי את זה. עצים גבוהים וערומים נורא מסמלים לי את אירופה. כל הרחובות פה מעוטרים בעצים האלה, שנהיו ערומים כי פשוט נורא קר פה. הקטע הזה שיש לי עם עצים. נו, שוין.

וזהו. האנגלי הלך לעבודה. היו לנו יומיים מדהימים של חופש, כי היה קריסטמס. ואני, בנחת מדהימה, קמה לי כל יום בערך בשעה 12 ומתמכרת בהנאה עצומה לבטלה הזאת שנחה עלי..

האמת היא, שהנחיתה בלונדון לפני שבועיים לא היתה משהו. אני אתחיל טיפה מוקדם יותר, כשמהעבודה פנו אלי, שבוע לפני העזיבה המתוכננת שלי, וביקשו אם אני יכולה לבוא ולהצטרף להדרכה שמתקיימת באמסטרדם בדיוק בשבוע שבו אני אמורה להתחיל את חיי הזוגיים בלונדון. הסכמתי. למה? כי היתה פה הזדמנות מצוינת להמשך עבודה עבור החברה השווה בבריטניה ופוטנציאל כזה אסור לפספס. אז מה שקרה היה, שהשבוע האחרון שלי בארץ היה מחול שדים של אריזות ופרידות יחד עם עבודה עד שמונה בערב עם הלפטופ והכנת חומרי ההדרכה לאמסטרדם. ככה. מאחר וההדרכה התחילה כבר ביום שני, ואני נחתתי בלונדון באותו יום בדיוק- הוחלט שאגיע לשם ביום שלישי.

אז זהו. בשעה שלוש בבוקר, כאמור, אספה אותנו המונית מתל אביב לבן-גוריון. עוד לילה ללא שינה (לילה לפני כן, האנגלי נחת בשלוש בבוקר). הגענו הביתה באחת ומשהו בצהריים. הזמנו אוכל. חיכינו לאוכל. היינו שחוטים מעייפות ועצבנות. אכלנו את האוכל שהגיע. ניסינו לנוח. ככה. לא ממש הצליח. בשעה חמש ומשהו זינקתי מהמיטה ותיכף התחלתי להכין את הכל למחר- לעבור על החומר, לארוז מזוודה (שוב), להכין תיק וכאלה. בשעה ארבע בבוקר אספה אותי המונית להית'רו. עד אותו הרגע האוויר היה, נו, איך לומר, לא משהו. שנינו, עייפים ורצוצים, טבענו בתוך ביצת הלחץ, כל אחד משל עצמו, וכל משפט יכול היה לגרום להתפרקות לא חיובית בעליל. אז ככה יצא שנסעתי להית'רו לחוצה, עצבנית, מרוטה, ובעיקר מלאת סרטים קשים בסגנון "הוא לא רוצה אותי יותר".

נו. הגעתי לאמסטרדם די מהר. זה די משעשע העניין הזה. הידעתם, שטיסה מלונדון לאמסטרדם לוקחת משהו כמו שעה וחצי, כשמתוך זה עשרים דקות זה המראה ועוד עשרים זה נחיתה. בחזור זה אפילו יותר קצר- שעה. נחמד האירופה הזה. נחתתי באמסטרדם ישר למינוס שתיים. חיכה לי מישהו עם שלט ולקח אותי למונית. תמיד רציתי, שיחכו לי עם שלט. ככה...לצאת מהאולם נוחתים ולחפש בעיניים והנה עומד לו איזה הולנדי עם שלט ולוחץ לי את היד ולוקח אותי למונית. פשששש...לא רע.

ההדרכה התקיימה בעיר קטנה צפונית לאמסטרדם בשם זאוטמיר, שנראית בדיוק כמו באיזה גלויה על אירופה בשנות הארבעים. הגענו ישר למשרד ותיכף צללתי לתוך העבודה, ללא שהות. בשעה שבע הגעתי למלון והתרסקתי על המיטה. מאוחר יותר, כשדיברתי עם האנגלי בטלפון הצלחתי להישבר קצת. נו, אחרי שלושה ימים ללא שינה וטירוף כזה. בכיתי קצת, ייללתי, ותיכף הכל הסתדר וישנתי מצוין, לראשונה מזה שבוע.

ביום האחרון של ההדרכה, יום חמישי, זינקתי בבוקר מהמיטה עם חיוך ענק על הפנים. אוה. כמה חיכיתי לרגע הזה. כמה חיכיתי. והידיעה המרעישה מכל זה היתה, שביום חמישי אני חוזרת "הביתה". לא לתל אביב. הביתה. ללונדון. אלוהים! זה הרעיד לי את כל המיתרים. הסטתי את הוילונות במלון, וכמו באיזה סרט הוליוודי, אוה כמה סימבולי, הכל היה מכוסה לבן. שלג כבד ירד בלילה וכיסה את ה-כל. הכל. הביניינים. העצים. הכבישים. המכוניות. הכל היה לבן. טהור כזה. נקי. וואו. נסענו למשרד בקור של מינוס שמונה והכל היה יפה לתפארת. היום עף לו ביעף ופתאום הגיעה השעה לנסוע בחזרה לאמסטרדם.

הגעתי לסכיפול ארבע שעות לפני הזמן, כי ככה יצא. בינתיים, הודיעו לנו שכל הטיסות נדחות, בגלל תנאי מזג האוויר. נו. כל השדה היה מלא מלא באנשים שהטיסות שלהם נדחו. הלכתי לשתות בירה בבר האירי. יש כזה. ככה יצא, שבמקום להיות בבית בעשר, הגעתי בחצות ורבע.

נפלתי תרתי משמע לתוך זרועותיו של האנגלי, שחיכה לי במדרגות. נכנסתי הביתה, הורדתי את הבגדים ונכנסתי לטרנינג, שבעצם כמעט ולא יצאתי ממנו עד עכשיו.

זהו. באותו הרגע התחלתי, מבחינתי, את חיי החדשים.

כדי לרכך את ההתחלה, ביום שאחרי, תיכף לקחנו את עצמנו לאכול את הסושי הכי טעים בעולם, במסעדת הסושי האהובה עלינו, בגולדרס גרין. תיכף להירגע. זה מחוץ לשכונה, כך שישראלים לא רואים שם. וגם- זה באמת הסושי הכי טעים שאני אכלתי בחיי. הכי טעים. ללקק את האצבעות עם כל רול ורול. טרפנו כמו משוגעים וחזרנו הביתה ורודי לחיים ומרוצים כל כך. אין כמו ילו-טייל לשפר את הרצון לישון שינה מתוקה. מומלץ! מומלץ! מומלץ!

Cafe Japan, 626 Finchley Road,  London, ממש דקה ליד Goldersgreen tube station

הקטע היותר קשה, מבחינתי, הוא זה שנכנסתי לגור בבית של האנגלי. כלומר, איך שלא מסתכלים על זה, זה הבית שלו. פה הוא גר כבר הרבה זמן. אז, נכון שאנחנו גרים ביחד עכשיו, אבל, זה, עדיין, הבית שלו. עד שלא נעבור לגור בבית חדש, אחר, יהיה לי קשה להתרגל ל"ביחד" הזה. קודם כל, תיכף איך שנכנסתי לפה נהייתי בוסית. מפיקה. הנדסתי את המטבח מחדש. אחר כך את חדר השינה. אחר כך את הסלון. זה לא עבר תמיד חלק. האנגלי, בדרכו השקטה והמופנמת, חטף עלי את הקריזה - ובצדק. לפני יומיים פתאום ראיתי את מה שאני עושה וזה די הבהיל אותי, בעצם. הרי אם מישהו אחר היה עושה לי את זה הייתי מתחרפנת ותיכף מראה לו מה זה. נבהלתי מעצמי וברחתי לחדר השינה, התכסיתי עד למעלה וחיפשתי את התשובה בראש שלי. בשורה התחתונה הבנתי, שכדאי לי להירגע ומהר. הפקות-הפקות, אבל עוד לא בבית הזה. נתתי לעצמי מכות ביד והתעשתתי. אני מקווה, לפחות.

אחרי כמה ימים בטרנינג ובהסקה החלטנו שמספיק ודי חייבים לצאת מהבית כבר. קריסטמס ברחובות, מיליוני אנשים בחופש והיום השני של קריסטמס הוא, מה שנקרא, בוקסינג דיי. זה היום שבו כל החנויות הכי שוות בעיר פותחות את שעריהן ומעניקות אחוזי הנחה מטורפים ואז- כל דאלים גבר. כל הקודם זוכה. פריטים שעולים הון לפני הקריסטמס עולים גרוש וחצי ביום הזה. וזה קורה בכל רחבי לונדון. באופן ברור, המקום הכי שווה שכולם הולכים אליו זה אוקספורד סטריט. ולא בכדי. רחוב הקניות הכי שווה. והכי יקר. והכי מוטרף.

אז, אתמול, פצחנו את היום בארוחת צהריים משובחת באחת המסעדות החביבות עלינו: הבלגו, מסעדת בלגית שווה במיוחד, שנמצאת ממש כמה רחובות מתחנת camden town. מגיעים לשם, מחכים קצת בתור, ואז יורדים למטה, לקומת המרתף, שם משרתים את הסועדים מלצרים במדי נזירים שחורים בתפאורה אפלולית של ימי הביניים. אני טרפתי את המנה הקלאסית שלהם- סיר ענק של מולים ברוטב שמנת עם צ'יפס בצד, והאנגלי אכל מנת כבש משובחת, שטבלה ברוטב מתקתק למדי. אחרי זה יצאנו לרחובות ההומים של לונדון. אתמול היה יום יפה במיוחד- השמש זרחה, הקור היה נסבל- סה"כ 9 מעלות- ומיליוני אנשים יצאו לעוט על החנויות.

אנחנו, מצידנו, החלטנו לצעוד לכיוון אוקספורד. יכולנו, כמובן, לקחת את ה- TUBE, אבל החלטנו שאחרי רביצה ממושכת ובליסה עוד יותר קשה, כדאי שנצעד קצת. יצא, שטעינו בדרך כל כך הרבה פעמים, הלכנו בסיבובים, ועברנו על פני כל הכיכרות השווים של לונדון- טרפלגר, ראסל ועוד כל מיני- ווסטמיניסטר, רחובות צדדיים ואפלים, רחובות ראשיים עם פנסים אנגלים, עד שבסוף הגענו לאוקספורד. נו, מה יש לי להגיד.

מי שמכיר אותי יודע, כמה שאני סובלת מהמוני אנשים שעוברים עלי, דורכים עלי, דוחפים אותי ונושמים עלי. אוי, זה היה נורא. רחוב ענק ועצום מ-פו-צץ באנשים. כאילו, אם הרחוב היה יותר גדול- עדיין לא היה שום סיכוי לכולם להיכנס בו. מוטרף לגמרי. היה איזשהו קטע, שחשבתי אולי כדאי להיכנס רגע לזארה, כי נורא בא לי מעיל. האנגלי, בחוכמתו, תפס פינה בכניסה לחנות ועמד בצד. אני ניסיתי לצלול לקולבים. מיד עטו מסביבי עוד שלושים ידיים ונגעו באותם מעילים, והוציאו, ולקחו, וזרקו. ומסביב מה שאתם רוצים: אנגלית, ערבית, פרסית, איטלקית, צרפתית. שעטתי החוצה בבהלה ורק כדי להגיע לתחנת ה- TUBE הקרובה היינו צריכים לפלס דרך בהמון הצפוף- לעיתים ללא הצלחה.

רק כשירדנו לתחנה נשמתי לרווחה והחלטנו שמגיע לנו פיצוי- ללכת לאכול את הקרפ הצרפתי הכי ידוע בעיר. כולם מדברים עליו בחיוך נוגה, אז יאללה בוא ניסע. בשביל להגיע לשם היינו צריכים להחליף שתי רכבות והשעה היתה חמש וחצי- ה rush hour. נו. אז נדחסנו לרכבת והדלת כמעט נסגרה על האנגלי. כולם היו תפוחים ממעילים וצעיפים ושקיות של קניות מהבוקסינג דיי ועד שהגענו להמפסטד נשמתי פרחה.

בסוף הגענו. עייפים ורצוצים עלינו מהרכבת לרחוב, שהיה באופן מבהיל- שונה בתכלית השינוי מהמהומה שזה עתה עזבנו באוקספורד. רחובות רחבים ושקטים. מעוטרים בבתים יפהפיים, פנסי רחוב, בתי קפה שקטים ומוארים באור נעים. כמעט יכולתי לשמוע את הכינורות מנגנים את מוזיקת הרקע בסרט שאליו נכנסתי. יחד עם הרעש, גם הקור ירד באופן דרמטי ואני התחלתי ברעידות הקור הרגילות שלי. שמנו פעמינו אל הדוכן. זה די משעשע עניין הקרפ הצרפתי הזה. המקום הכי חם בעיר נמצא ליד פאב מקומי, בתוך דוכן כזה, כמו שיש בארץ נגיד לסנדויצ'ים בקניון? דוכן קטן, שבתוכו עמלות במרץ שתי נשים. תור ענק של אנשים רועדים מקור, שלא יוותרו על הקרפ שלהם גם בקור של שתי מעלות, ואדים גדולים שעולים ומיתמרים מהדוכן השמימה ואז כולם יכולים להריח את הריח של השוקולד עם הבננה. ריח שמיימי...מממ...

אז זהו. חיכינו וחיכינו וחיכינו. אני לקחתי לי קרפ עם שוקולד חלב בלגי, בננה, רום, אגוזים קצוצים וקרם שמנת, והאנגלי לקח קרפ לא-מתוק שבנוי מתרד, שמנת, גבינה ושום. היה טעים לאללה. למרות, שנראה לי, שיכולתי לקחת שילוב יותר מוצלח. לא נורא. בפעם הבאה.

אז אם לגמרי בא לכם הקרייבינג למשהו מתוק אלוהי כזה- אין לו שם. כולם מכירים אותו כ"הקרפ של המפסטד" והוא ממוקם ב: Hampstead High Street פינת רחוב: Perrin’s Lane NW3 . מאד זול דווקא, בין 2 ל- 4 פאונד לקרפ.וזה ממש דקה מה- tube station של המפסטד.

זהו. חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. הקריסטמס נגמר. כולם חזרו לעבודה. שבוע הבא- new year's eve עוד חגיגות שמחכות לנו. עוד מעט צריך לקפוץ לסופר לקנות כמה מצרכים. תיכף אתקשר לארץ לבדוק מה שלום כמה נפשות פועלות. לאחרונה שמעתי שהחתול הנסיך שלי מאד נהנה בידיו האמונות של הכפרה. אני מתגעגעת נורא לכולם והכי בא לי עכשיו- קפה בשדרה. נו. שוין.

בפוסט הבא עדכונים לגבי השכונה שלנו- אלנבי בסגנון בריטי.

עד אז- הפי קריסטמס אנד א הפי ניו איר

אוקיי! אוקיי! אני יודעת. נעלמתי. נסעתי. כולם דורשים עדכונים ובצדק. קרו מלא מלא דברים. החיים שלי, תכלס, השתנו די ברדיקליות, ולא כתבתי שום דבר בבלוג שלי ולא נפרדתי כראוי. פויה.

אז ככה.

קודם כל, כדי ליישר איזשהו קו, החלטתי לשנות את שם הבלוג לאלתר. מאחר וה"היי טק עלכ" כבר לא רלבנטי כל כך ומאחר ומיקומי הפיזי בעולם העתיק עצמו לאירופה- נראה היה לי שכדאי לשנות את שם הבלוג ונושאו. אז מעכשיו הוא ייקרא "הבריט החדשה". אוקיי? זהו.

שנית, בפוסט הזה ממש, תחת השם של "היי טק עלכ" אני אשא כמה דברי פרידה וקצת עדכונים מהפרידה, למען הסדר הטוב ובעיקר משום שנורא חשוב לי להוריד את זה מהלב. זה תקוע שם די הרבה זמן.

בסוף, בפוסט אחרי זה, תחת השם החדש, יתחילו העדכונים הרלבנטיים. אוקיי? יופי. אני שמחה שהכל סגור. קדימה רבוטה.

לפני שבועיים (אשכרה, כמעט) עזבתי את הארץ. ככה. עוד כתבתי אז, שאני נמצאת בתוך דרמת הקרטונים, מהומת העזיבה, נהיית-האבל על החתול ועוד כל מיני עיניינים. בסוף קרה מה שתמיד קורה- זה הגיע לקיצו. חודש ימים ישבתי על הארגזים והסתכלתי נואשת על הבית שלי, הסתכלתי על החדר שלי, על הדברים שלי שהתחילו להיעלם מהר-מהר לידיהם של אנשים אחרים, על החתול שלי, שהלך ונהיה עצבני, כי הוא הרגיש שמשהו קורה, על התל-אביב שלי, שהולכת ונהיית לא-שלי, על החברים שלי, שהלכו גם הם עם מבט נוגה של פרידה בעיניים. חודש ימים הייתי בפרידה-לא-נגמרת. ופתאום, יום אחד, הכל נפרד. בום. טראח. ככה. האנגלי הגיע לארץ יומיים לפני העזיבה המיועדת ומהרגע שהוא הגיע לא הפסקנו להתרוצץ. ההתרוצצות היתה בדיוק באותה מידה גם בראש. מנטלית. שום דבר לא היה לי שקט בראש ברגעים האלה. כלום. אוטוסטרדה שלמה של רעש היתה לי בתוך הראש. אני חושבת, שחלק מאד גדול בי לא ממש האמין שכל זה קורה לי. לי, כאילו?!

תוך יומיים נפרדתי מהמשפחה שלי ומאמא שלי החולה, מהחברים שלי, מהחתול שלי- מהחיים שלי as I knew them.

עד עכשיו אני לא ממש מעכלת את כל זה. בדיוק היום חזרנו מטיול ארוך ברחובות לונדון (עדכון בפוסט הבא...) ואמרתי לאנגלי, שכל זה לא נראה לי. כאילו, לחלוטין נדמה לי שאני אוטוטו חוזרת הביתה. עוד מעט הטיסה.

אז זהו שלא. לא חוזרת. לפחות לא עכשיו.

באותו יום ראשון נפרדתי מדברים יקרים כל כך, שאני חושבת שכל פסיכולוג היה אומר עלי, שאני נמצאת בשלב ה"הכחשה".

אני חושבת, שעיקר העניין הוא שבגלל שעברתי מחיים מלאים כל כך לחיים לא צפויים בעליל, לריגוש חדש ומלא ציפייה משל עצמו, ובגלל זה אני בסוג של "לא יכול להיות" כזה עכשיו. לא יודעת. ככה נראה לי ממבט קל של ניתוח מיותר. תכלס, אני כן מרגישה שיש בי כאב חד שאני מסרבת להרגיש אותו.

הכאב הגדול ביותר, שלא עוזב אותי מהרגע שהגעתי לכאן, זה כאב הפרידה מהחתול שלי. אין רגע, שעה, יום שאני לא חושבת עליו ונזכרת בכאב.

כמה שעות לפני הטיסה עשיתי פגש באיזה בר תל-אביבי והזמנתי חברים. גם ככה לא הייתי ממש מרוכזת בכל מה שקורה איתי בימים האלה, אז זרקתי כמה אי מיילים לחברים קרובים וביקשתי שיודיעו לשאר. בחודש האחרון לא זכרתי כלום. לא זכרתי למי לחזור, כי הוא התקשר אלי. למי יש יומולדת. מי ביקש ממני משהו ולמה כל זה קורה. אז, קבעתי יום ושעה וביקשתי שיבואו. האנגלי, שהגיע כדי לאסוף אותי בשלום מהארץ לאירופה נאלץ להתלוות אלי לפגש הדי-מבהיל הזה, לפחות לדידו. היה משו-משו. לא האמנתי, שכל כך הרבה אנשים יבואו להיפרד ממני. יש מצב, שהם כולם באו כדי לוודא סופית שאני עולה על המטוס ועפה מכאן?

בכל אופן, היה מרגש. אני לא ידעתי את נפשי מכל מה שקרה שם. לא ידעתי עם מי לדבר קודם, למי להגיד מה ואיך אני מנסה בתוך כל זה להתייחס לאנגלי, שישב קפוא בצד והביט בכולם בשוק. היו שם מ-לא אנשים. יוהו. כמה חברים הגיעו. אני זינקתי מאחד לשני, מאחד לאחר, מחבורה אחת לאחרת. עד עכשיו יש לי הרגשה שפספסתי מישהו. וכאן אני אומרת סליחה אם מישהו מרגיש מוזנח חברתית. סליחה.

אחר כך הכל נגמר וחזרנו "הביתה". בשעה אחת בלילה זה כבר לא היה הבית שלי יותר. שום דבר לא נשאר לי בחדר. הכל היה במזוודות. המחשב שלי היה מנותק. החתול שלי התרוצץ כמו משוגע בבית. האנגלי ניסה לישון קצת בחדר על המזרון היתום ממצעים ושמיכה ואני הלכתי לשכב בסלון. כבר הייתי אחרי מקלחת.

ואז השתרר שקט כזה בבית. החתול שלי בא אלי לספה והתכרבל לי בחיק. השקט הזה בבית. מכירים? אחרי שחוזרים מבר רועש? אז, זה היה שקט יותר כבד. הכל היה דומם. אפילו הגרגור של החתול היה חלוש. חיבקתי אותו ודיברתי אליו. בעיקר אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושלא יכעס עלי. דבילי, אני יודעת. מפגרת. מדברת אל חתולים. אני חושבת שלא דיברתי רק אליו. כל הזמן ליטפתי את הפרווה החלקה שלו והסתכלתי על הקירות של הבית שלי. היה לי נורא עצוב פתאום באחת בלילה, בבית שהיה שלי. היה לי נורא כואב. כואב כזה, שמרגישים רק כשנפרדים ממשהו של הלב.

זאת אחת הפרידות היותר מוזרות שלי בחיים. זאת פרידה מחיים שלמים. נפרדתי משנים של רווקות בתל אביב. מתוכן, מספר שנים של הוללות בלתי פוסקת, שוטטות בברים אפלים, סקס בלי חשבון, מסיבות רועשות וחיפוש עצמי בלתי פוסק. מתוכן, שנים של התנזרות מהחיים. של חיפוש אחר השקט. של תהיה על המקום שלי בחיים האלה שלי. מתוכן, שנים רבות-רבות של התמודדות קשה עם אדם, שהיה בשבילי הכל. כל עולמי. ויכולתי, אז, להוריד את כל הכוכבים בשבילו, לו רק ביקש. והוא עצמו לא פסק, ולו לרגע, לגרום לי כאב ולפצוע אותי פעם אחר פעם- עד שזה לא כאב יותר. עד שדיממתי בלי לראות שום דבר יותר. עד שמצאתי עצמי ממשיכה לשוטט בעיר הגדולה, מחפשת אהבה ומוצאת אותה, תמיד, במקומות האפסיים, הצפויים, הקשים ובסוף, תמיד, חוזרת אליו כדי להיפצע שוב. השנים האחרונות היו בבחינת התמודדות קשה בשבילי. תל אביב חנקה אותי. רציתי חופש, שחשבתי שתלוי בשדות ירוקים ושינוי מיקום. אבל לא עזבתי כי אמרתי "אני לבד לא עוזבת. רק כשיהיה לי חבר" וכולם ידעו, שתל אביב בעצמותיי. וכולם ידעו, שגם לי, הסרבנית, הבררנית, הלוהטת, הרועשת, הטמפרמנטית- גם לי יש "חצי אחר", מישהו כזה, אהבה כזאת.

אז זהו. אני נפרדתי ככה מכל זה. ביי ביי רווקות כפי שהיתה עד היום. ביי תל אביב. ביי בית. חדר. חברים. בתי קפה. הכל בחבילת ה"ביי" שלי.

אני לא יודעת מה יותר קשה- הפרידה מכל מה שהיה, או ההתחלה של כל מה שיהיה.

לפני חודשיים יצא לי לפגוש ברחוב שלי, במקרה, את האקס המיתולוגי. זה היה די מוזר, בעצם. כי, לראשונה, מזה עשר שנים פלוס, הסתכלתי עליו במבט של צנון ולא הבנתי מי זה שמביט בי במבטי ערגה כאלו. החלק הכי מדהים דווקא היה, שפתאום הבנתי איפה אני נמצאת בדיוק. אבל- בדיוק. באיזה חלק של החיים שלי אני נוכחת, באיזו מראה אני מביטה ואיך שתי הרגליים שלי נטועות בקרקע הכי יציבה בעולם. ובעיקר הבנתי, על אילו חלקים אפורים בחיי נפרדתי, כשנכנסתי למערכת היחסים שלי עם האנגלי. הוא, האקס, לא מעניין אותי כהוא זה. אבל, דרך הפגישה איתו, פתאום נצבעו לי חלקים בורוד בוהק. חלקים, שלא ראיתי קודם.

בשלוש בבוקר לקחנו את המזוודות וטרוטי עיניים עמדנו בדלת של הדירה. אני השארתי את המפתח על השולחן והעברתי מבט אחרון מסביב מסביב, שנתקע על החתול שלי. הוא עמד בדלת והתסכל עלי בעיניים, שעוד לא ראיתי עד היום. כאילו גם הוא הבין. בבת אחת היה בי כאב חד כזה שנגע לי בכל הבפנים. נבהלתי עד עמקי נשמתי ופשוט לא יכולתי יותר עם כל זה. לקחתי את המזוודה והתיק וסגרתי את הדלת מאחוריי. וזהו. נכנסנו למונית ונסענו לבן-גוריון.

איכשהו עד עכשיו, בקור החמים של לונדון, אני לא חושבת שממש נפרדתי. לא יודעת איך עושים את זה. אף פעם לא עשיתי את זה טוב. אני מקווה שייצא לי לעשות את זה בקרוב. לא יודעת איך, אבל איכשהו הכאב הזה צריך לרדת ממני. איכשהו.

אני יודעת, שנסעתי למשהו מצוין. לסיפור יפה. לזוגיות ולאהבה. זה לא תירוץ.

וזהו. נשיקות לכל החברים המדהימים שלי. נשיקות פרידה רטובות לאלכסון, שלא ישוב עוד, כך אני מקווה. חיבוקים לתל אביב, אותה אני מוקירה על כל החיים שאפשרה לי, וחיבוק ארוך ואוהב לחיים שלי של עכשיו.

נתראה ב"בלוג" החדש

טוב, אז אני חייבת את ההמשך לדרמה מהפעם שעברה.

אני רק חייבת להזכיר, שבפעם הקודמת, בתוך היסטריית דמעות, מהרגע שהתחוור לי, שעלי לוותר על משוש חיי, פניתי אל שלושה חברים שלי שיקחו את החתול והחלטתי להניח לכל הסיפור הזה ולא להתעסק איתו יותר עד סוף אותו שבוע. מה יהיה-יהיה. מה שצריך לקרות- בטוח יקרה אחרי הסופשבוע ואני נחה. פשוט נחה.

אז, הגיע יום ראשון. היום הקבוע, שבו אני לוקחת את אמא שלי לטיפול הכימותרפי שלה. ישבתי בבית חולים והמתנתי איתה שיבואו לחורר אותה עוד קצת. בינתיים התקשרתי לכפרה, כדי להודיע לו שאני מחליטה להשאיר לו את הארון בגדים (היתה מין דילמה כזאת. זניח). אחרי שהודעתי לו, הוא הודיע לי שהוא החליט לקחת את החתול.

נו! אני פרצתי שם בבכי. מה בכי! דמעות דמעות דמעות. מהתרגשות, מפחד, מהקלה, מאסירות-תודה, ממה שבא לכם. אחרי זה אמא שלי ראתה אותי גם התחילה לבכות ולבכות. נהייתה שם תזמורת שלמה. תיכף באו לראות אם הכל בסדר ומי מת.

אף אחד לא מת. רק הכפרה החליט לקחת את החתול שלי. לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה, במסגרת ההחלטה המחורבנת גם ככה. החתול המהמם שלי נשאר בבית שלו. בכל מה שהוא מכיר. מה היתה האלטרנטיבה? לנסוע במטוס, רכבת, מונית, מעבורת, רכב פרטי במהלך יומיים אל דירה חדשה, מדינה חדשה, בלתי מוכרת בעליל.

הנסיך היפה שלי מקבל אבא חדש. אוהב, עדין, נעים, אחד כזה, שאני יודעת שהנסיך נורא אוהב.

הנסיך שלי אשכרה הולך להיות מאושר.

אני- פחות. אבל מי סופר אותי כרגע.

כאילו, בואו נרגיע. אני מאושרת מאד עכשיו ואמשיך להיות מאושרת בעתיד. אבל בעניין הנסיך שלי- עצוב לי וקשה לי ויקח לי מלא מלא זמן להתגבר. זה פשוט קצת יותר קל להתמודד עם הפרידה, כשאני יודעת שהוא בידיים הכי טובות במדינה.

תכלס? שוב הוכחתי את חוק המאמץ המזערי הידוע לשמצה שלי. כל המסתלבטים, הצינים, הסקפטים והחרטטנים- לכו ואל תחזרו. לא, באמת. כל מה שקרה עד עכשיו רק מוכיח את זה שוב ושוב. ושוב. הנחתי לכל הסיפור הזה למשך חמישה ימים. כולם התחילו להציע לי- תפרסמי, תודיעי, מיילים, אינטרנט וכאלה. אמרתי: "סבבה. בטח. עוד מעט. תנו לי עד יום ראשון. יהיה מעולה". וידעתי שיהיה בסדר. שמה שצריך לקרות- יקרה. נורא נורא רציתי שהכפרה יקח אותו. בפנים בלב הכי פנימה שיש קיוויתי נורא.

וזהו. נו מה. מה יש לי עוד לחפור. יש מציאות והיא מול העיניים. נקודה.

הלאה חדש חדש.

כל השבוע האחרון אני על הג'אנט. מה לחוצה! בטירוף יעני. מסתכלת על הרשימות שלי ונהיית משותקת. כולי מתהפכת בפנים. מתפוצצת. מרגישה כמו בלון, שצריך לתקוע בו את הסיכה וגמרנו. אין לי שמץ של מושג איך להתמודד עם כל הפרידות האלה. כל האריזות והתכנונים והבירוקרטיה- ואוטוטו אני נוסעת. אתמול נפרדתי מג'סמין, הנסיכה ההודית שהיא החברה הכי טובה שלי. היא החליטה לנסוע להודו לחודש. אז, כשהיא תחזור, אני אהיה כבר בלונדון. יעני כבר לא פה. יעני- אין יותר קפה בשדרה מותק. איזה בלתי נתפס זה.

אז אתמול בשדה התעופה נהייתה לנו פרידה ישר מבוליווד. בכי, חיבוקים, עניינים. וזה מכה בי כל פעם מחדש. הכי חזק היה לי איתה. כי פתאום הבנתי, שבאמת זה כבר לא יהיה "כמו פעם". יהיה "כמו עכשיו". אבל כמו פעם אין יותר. יא אללה. איזה התרגשות מחורבנת!

השבוע הספקתי כבר לבקר במשרד הפנים. כל הזמן הזה חשבתי, שאני רק צריכה להאריך את הדרכון שלי. בקטנה. יום לפני משרד הפנים בשיחה שגרתית עם האנגלי, הוא שאל אותי מתי הוצאתי את הדרכון ולא היה לי מושג, אבל נהיה לי חשוד. בבוקר קמתי וגיליתי, לחרדתי, שנגמר לי הדרכון. עשר שנים עברו. פוף! וזה כבר הדרכון השני שלי. אני תוהה מי מזדקן יותר- הדרכון או אני. לא לענות בבקשה...

בקיצור, טסתי למשרד הפנים כולי דאגה. הייתם כבר שם בבניין הזה? על זה אני אומרת פשששששששש. הכי פששש אני אומרת על המעליות. כאילו, אם יש איזה אדם זקן, שבא לשנות את התעודת זהות שלו,נגיד- אין לו מושג וחצי איך זזים מקומה לקומה שם. את המעלית צריך להזמין במין קונטרול כזה שיש ליד. מקישים את הקומה ומחכים למעלית. הקץ' הוא, שאם מגיעות כמה בבת אחת, צריך להסתכל פנימה ולהתפקס מהר מהר על סף הדלת ולגלות לאיזה קומות כל אחת מהן מגיעה. קטע-קטע. הכל חדש, דנדש, מסודר ומתוקתק שם, שחבל על הזמן.

חיכיתי משהו כמו ארבעים דקות והגעתי לפקידה מתנשפת מדאגה. היא תיכף הרגיעה אותי.

מזל שנכנסתי לאינטרנט בבוקר, כדי לדעת מה צריך בשביל דרכון חדש. יצא שהוצאתי 225 ש"ח ועוד 30 ש"ח לתמונות ואני מקבלת דרכון חדש ביום שני. נו. שוין.

אחר כך הלכתי למס הכנסה. שם היה ממש תיק תק.

והיום הייתי בביטוח לאומי. הכי כיף להיות בביטוח לאומי. מה כיף. תענוג. הפקידים, המספרים, המלחמות בין הזקנים והנדכאים. נו. היה משהו. חיכיתי שעה וחצי! בחדר המתנה קטן ודחוס ודי מגעיל בעצם. מלא מלא אנשים, שיושבים דחוקים, מדברים בפלפון ואחד עם השני. אולי במקום החוק של הסיגריות שיוציאו חוק נגד דיבור בפלפון במקומות ציבוריים? בבקשה, אולי??? אני כל כך סובלת מזה. ממש. זה כל כך בלתי נסבל בעיניי! באיזשהו שלב ניגש אלי איזה מישהו, שקלט עלי שאני לחוצה כבר להיכנס, כי כל הזמן הסתכלתי על הלוח עם המספרים האדומים, ואמר לי: "בהצלחה. יהיה בסדר אל תדאגי". אז שאלתי אותו די בתמיהה: "בהצלחה? למה? מה קרה?" ובאמת לרגע נבהלתי, אולי יעשו לי שם משהו. אז הוא הביט בי בחזרה במין מבט כזה של נו באמת איזה שאלה מטומטמת וענה לי: "כי זה אוטוריטה כזאת. מפחיד להתעסק עם ביטוח לאומי". אמרתי "טוב" חלוש והרמתי גבה. אנשים לחוצים. אולי, אם הם יפסיקו לדבר בפלפון במקומות ציבוריים, אז הם יהיו יותר רגועים. אוף. 

וזהו. מאז אני אורזת ואורזת, שולחת פקסים, מייפה כוח לכמה אנשים, מבטלת פה ומשלמת שם. לקחו לי את הממירים אתמול, אז אין לי טלויזיה. המקרר ריק לגמרי ותכלס-

נשארו עוד עשרה ימים. זהו.

היום הכפרה חתם על החוזה ורשמית נהיה המחליף שלי בדירה. עכשיו, בשביל שלום בית ובעיקר שלא יקרה כלום לחתול שלי, הכפרה ביקש בכל לשון של בקשה להחליף לו את הכינוי. ניסיתי וניסיתי- לא מצאתי! אין שום דבר שהולך לי טוב עם זה כרגע. נו...אם אתה כל כך רוצה- קדימה תציע. אני מחכה. אין לי. ריק לי. כפרה עליך. זה אחלה כינוי, מה הבעיה שלך???

אז זהו. עוד עשרה ימים לשעת השין. אני עדיין מחכה להצעות לשם החדש לבלוג. האמת היא, שיש מצב שאני מחכה סתם, כי כבר כולם עזבו את הבלוג ולא חוזרים יותר, כי נהייתי משעממת. אז, כל הבודדים שנשארו- אני מחכה להצעות.

סופ"ש נעים ונינוח.

אלכסון משועמם לגמרי.