בשביל ההצלחה

תכלס. בדיוק לפני ארבע שנים עזבתי ללונדון. דצמבר 2007. מבחינתי נגמר המצעד הלועזי השנתי. עדיין לא סגורה על מי להקת השנה שלי או שיר השנה שלי, אבל מה שבטוח הוא שאני זמרת השנה

אני לא בעניין של סיכומים, אז יסלחו לי כל המסכמים והנרגשים לרגל חגיגות פתיחת שנת 2012. לא כי אין לי מה להגדיד על השנה שחלפה או על זו שתבוא, לא שאין לי אינספור חפירות, תובנות, פוסט-מורטם או ניו-איר-רזולשנס. יש ויש. אבל ברגעים אלה ממש אין בי כל תחושת שנה חדשה שנפתחת או נסגרת. סתם מוצאי שבת מלווה בהכחשה מתמדת שסוף השבוע נגמר ומחר נפתח עוד שבוע של טירוף.

ברוח זו אני שמחה לפתוח את שמו החדש של הבלוג, למי שעוד לא שם לב, בכך לחתום את הגולל סופית על הבריט החדשה וכל מה שהיא ייצגה. השם החדש של הבלוג מייצג עבורי את כל מי שאני בימים אלה. או, לפחות, את מי שאני רוצה להיות מעתה ועד עולם. אני אובססיבית בכל מה שנוגע להצלחה ומצליחנות והישגיות ושאר הירקות מהשוק הזה. אני אובססיבית אנד ווי לאב יו. במשך שנים שאני בוחשת בצלחת הזו ואוספת עדויות, הוכחות, קלישאות, סימוכין, עובדות והמצאות בכל מה שקשור למושג האמורפי הזה "הצלחה". שנים של התפתחות רגשית ואישית עדיין לא הביאו אותי לדרך הזו שבה אלך ואומר לעצמי בודאות מוחלטת: אני פה. אני בשביל ההצלחה.

ואני יודעת שממש ברגע זה אני מקוממת מספר אנשים יקרים קרובים לליבי.

אני יודעת, שעשיתי מספר דברים בחיים שעונים על מושג ההצלחה, שהובילו אותי להצלחות לא מבוטלות בחיי והכל בסדר. אני במסוגלות מלאה להביט על חיי ולהגיד: פה עשיתי את זה. שום דבר אינו בטל בשישים והכל שריר וקיים. אני מעריכה את עצמי ואת מי שאני, למרות שיש כמה דברים בהיסטוריית חיי שאני מתעקשת למחוק אותם מהספרים ועדיף שאך אחד לא יידע מהם. ובכל זאת. בהליכתי במסלול החיים שלי יש בי תחושה מטרידה ובלתי עוזבת, שיש תמיד משהו שאינו לגמרי שם. שאינו מושג. מפוספס. חסר. כמו המורה בכיתה ד': "הילדה שלך לא מממשת את הפוטנציאל שלה". אני לא מנתקת את עובדות חיי ואת התחושה הזו מחפירות פסיכולוגיות של שנים. כן, נכון, הרבה מזה תלוי בילדות ובחינוך (עאלכ) שקיבלנו פעם בלה בלה בלה. אבל, זה לא מה שמעניין אותי באובססיה הזו שלי. מה שמעניין אותי זה שאני מרגישה שאני לא נמנית על האוכלוסיה הזו שנקראת "מצליחנים" מכל מיני סיבות, שלא אפרט אותן כרגע. כן, זה סובייקטיבי. כן, זה סךקטיבי. יעני, עניין של בחירה. ואני בראש מורם וגאה מודה, שאני בוחרת באובססיה הזו ועד שלא אמצא את הדרך המדויקת עבורי, זו שאלך בה וארגיש שאחוז גדול ממני בא לידי מימוש אמיתי, לא אשקוט ולא אנוח.

הכל מגיע בהרמוניה מלאה עם חיי השגרה שלי. אני לא יושבת אבלה וחפויית ראש בפינה בחושך בדירה האפלולית שלי. נהפוך הוא, הדירה שלי מוארת וקסומה, מלאה בפרחים ופסלים שמייצגים זוגיות (נו, חייבים, אחרי הכל), ואני בטח לא יושבת בה, כי אני עסוקה עד מעל הראש באירועים חברתיים כשיש זמן, או מול הלפטופ בבית הקפה השכונתי. אבל, אני קוראת ובודקת ומחפשת ושואלת.

אני אוספת אל ארסנל האובססיה שלי מיני אנשים שאני תופסת אותם כמצליחנים. מסטיב ג'ובס דרך שי אגסי ועד לחבריי מזה שנים, כשכל אחד מהם מייצג עבורי פיסה מהפאזל הזה. אני לא יודעת מה אני מחפשת בדיוק. אין לזה שם. אין לזה צורה גשמית. ואולי פה נעוצה הבעיה. אילו היתה לי פסגה ממשית להגיע אליה, הדרך לשם היתה בהירה וכל השאר מכשול זניח.

וזה מה שאני מאחלת לעצמי לשנה החדשה הזו. לתקופה החדשה שדופקת בדלת עוד חצי שעה. שתהיה לי פסגה להגיע אליה. שתהיה לי פסגה ממשית וגשמית, כזו שאוכל להגיע אליה ולתקוע את הדגל ולנשום לרווחה שכבשתי אותה בדרכי שלי, בתעוזה, בנחישות ובאהבה גדולה. אני חושבת, שקביעת יעדים סטייל הוויות יכול להיות נחמד, אבל אולי לא בדיוק מה שאני מחפשת. אני עלולה להתחרט על המשפט הזה מאד מהר, אז נא לא לזכור לי אותו לאורך זמן.

מצעד השנתי הגדול לשנת 2011 מגיע לסיומו ולזכותו נרשמו מספר הצלחות גדולות מאד שלי. לרעתו נרשמו גם אכזבות מעיקות ודילמות קורעות-מח. ברשותו, אני אפנה לו את גבי כרגע ואפנה אל הבא בתור- 2012. ולשנה הזו אני מאחלת לעצמי לא פחות מגילוי הדרך להצלחה, זו שאני מגדירה אותה לעצמי ככזו, ללכת בבטחון ובהערכה עצמית אל עבר אופק חזותי וגשמי ומוחשי, לכבוש לא מעט יעדים בדרך הזו, כאלו שאני אגדיר לעצמי וכאלו שיהיו מדויקים בדיוק לדיוק המרבי. כן, זוגיות ואהבה ומשפחה זה חלק מהעניין. כן, פיתוח חיים יצירתיים בעלי ערך מוסף מצטרפים לעניין. כן, יציבות כלכלית. כן, קריירה וחיבור אליה. וכולי וכולי וכולי. אני עוד לא יודעת להגיד אם יש או אין מג'יק סטיק.

אתמול בעיצומה של ארוחת ערב עם חברה שלי כבר מיליון שנים, ניהלנו את השיחה הזו, שוב.אחת הטענות שלה היתה, שרוב אנשים חיים בשרידות אומללה, לא גומרים את החודש, מביאים עוד ילד לעולם ועוד אחד, חוזרים להורים וחיים קשה קשה. אני, רגישה למילים שכמותי, הצרימה הכאיבה לי באוזן ותיקנתי אותה מיד: "הרבה אנשים. לא הרוב. הרבה". ומיד אחר כך הוספתי "יש הרבה אנשים שהם מצליחים. יש הרבה אנשים שלא". ואחר כך שאלתי אותה, ואותי, לאיזו קבוצה היא היתה רוצה להשתייך. היא, באופן מאד מעניין, מיד הסבירה לי שכל החברים שלה יש להם כסף מההורים, או בירושה. אותי עניינו שני דברים: מעניין שהצלחה בשבילה זה רק כסף. מעניין שהיא בוחרת להסתכל רק על אלה שיש להם סתם ככה כי יש להם.

אתמול הלכתי בתל אביב באיזשהו רחוב. כל הזמן ראיתי מחורים עם עגלות ותינוקות. כל הזמן. באותה שנייה נזכרתי איך לפני עשר שנים הלכתי באותו רחוב בדיוק וראיתי רק בחורים חתיכים נוטפי הורמונים ו/או זוגות צעירים שכובשים את ברי-העיר כל ערב.

אנחנו בוחרים לראות את מה שאנחנו רוצים לראות. חברה שלי רצתה לראות רק את אלה שיש להם כסף מההורים והחיים שלהם, כנראה או לכאורה, נורא קלים. אני בוחרת לראות את אותם אלו שרואים בכל משבר מנוף ובכל אירוע- הדמנות. לפני שחזרתי לארץ, בחרתי לראות את כל אלה שיש להם חיי נישואין וילדים ולכן בחרתי להישאר שם, רחוק. כשחזרתי לארץ בחרתי לראות את החברים שלי, האנשים האלה, בלי קשר להיותם נשואים או הורים או מנכ"לים של חברות. כשהתאהבתי, אז לפני ארבע שנים, בחרתי לראות את האהבה.

כל יום אני מזכירה לעצמי שיש לי את חופש הבחירה כמעט בכל דבר בחיי. נכון, הכי קל להגיד "ההורים שלי דפקו לי את החיים". או "אני מסכנה, להורים שלי אין דרך לעזור לי". ובכן, מסכנה היא זו שמחטטת עכשיו בפחים בקינג ג'ורג', או זו שהזריקה לעצמה עוד מנה כרגע.

באמת, קצת פורפורציות.

אולי אלו הן תובנות של אוטוטו בת ארבעים. עוד יתרון עצום ותרשו לי להיסחף.

אז אני עם כוס יין אדום מרלו עלא-פיצוציה-גבעתיים עכשיו, מרימה לחיים ומאחלת שנה אדירה. הצלחה במציאת הדרך שלי ושלכם ושהפסגות יישארו תמיד בהישג יד. אחרי הכל, לא ממש בא לי על האברסט. תבור יכול לגמרי להספיק לי.

שנה טובה.

ארבעה וחצי חודשים. גם כשאני אומרת את זה בקול רם זה לא נשמע "ארבעה וחצי חודשים", זה נשמע יותר כמו "שנתיים וחצי". אבל, כולה ארבעה וחצי חודשים מאז הנחיתה הדרמטית/הסתמית. כשאני מנסה לעצור רגע ולחשוב "שנייה, מה היה לנו פה", גם הרגע הזה חולף מהר ואני חומקת ממנו בשניות. ברגע. רגשית אין בי כל געגוע למקום ההוא, לבדידות המזהרת, לחושך התמידי, לעצמאות המוגבלת שהיתה לי. אני מתגעגעת למה שאין לי פה. ונגיע לזה.

אחרי קרוב לארבע שנים של הדלקת נרות בחושך, לבד או בזוגיות ההיא שהיתה אז, הנה אני כאן, מוצפת בהזמנות להדלקת נרות, שכל אחת מהן מלאה באהבה, שמחת חיים, חברים, מפגשים מרתקים, אוכל מצוין ואף לא רגע דל אין ביטווין. ואני מאושרת מכל זה. מאד. באמת. חנוכה בעיצומו ואני מפזזת מהדלקה אחת לאחרת, ובין לבין מחפשת לעצמי קצת שקט.

אני מרגישה כמו פועל ביניין סיני. בסין. כל בוקר אני סוחבת על הכתפיים טון של קרשים. חצי טון בכל כתף. הולכת עם הטון הזה לביניין שבונים, מפילה מהכתפיים וחוזרת לערימה בצד השני. מעמיסה עוד טון. חצי טון על כל כתף. הולכת לביניין ומפילה. חוזרת לערימה. מעמיסה. הולכת. מפילה. ככה עד הערב. עד הלילה. גם אחרי שכבר עזבתי את הביניין, שנדמה שלא מתקדם לשומקום. אני לוקחת איתי כמה קרשים הביתה כל ערב. הולכת לישון איתם בלילה.

ואני לא יודעת מה בדיוק אני לא אוהבת- את הקרשים? את הביניין? את הסחיבה היומיומית, שלעולם אינה נגמרת?

אני לא רוצה לעזוב. אני רוצה להישאר ובעיקר אני רוצה להצליח. זה כאילו שאני פועל הביניין היחידי שהולך בדרך היומיומית הזאת, וכל השאר עוקפים אותו בריצה קלה, קלי רגליים ומצקצקי לשון. אז כל בוקר אני לוקחת את החצי טון ומבטיחה לעצמי שיהיה יותר קל. ובשביל מה? זה מה שהורג אותי, בעצם. בשביל מה? יש עוד כל כך הרבה ביניינים בעולם לבנות, למה הלכתי עד לפאקינג סין?

אני לא מדברת ישר, אני יודעת. נתקעתי על הפאקקטה דימוי הזה והוא מוצא חן בעיני. כי להגיד ישר, זה מלחיץ אותי עוד יותר. צמחו לי חצ'קונים של סטרס כמו שהרבה זמן לא היה לי. איבדתי את חוש ההומור שלי כשזה הגיע לעבודה שלי. אני, פשוט, בלחץ כל הזמן. כל הזמן. יש לכך מיליון סיבות, כולן נכונות, אבל שום דבר מזה לא משנה את העובדה שהחיים שלי אחרי העבודה הפכו להיות מינוריים ומלאי משמעות של..ובכן..עבודה. ומה שמתסכל אותי בכל זה, הוא העובדה שאני המאסטרית היחידה על עצמי וכי לי בלבד יש את היכולות ליצור מציאות אחרת ובכל זאת, בראש מורם וכתפיים שפופות אני יורדת במורד ההר בבטחה אל..מה? 

העניין הוא, שאני כל כך רוצה להצליח. כל כך רוצה להגיע לעבודה בבוקר ולעבוד פשוט. פשוט לעבוד. אני נמצאת בחברה קטנה, שהמשאבים בה לא גדולים. האנשים שמבינים הכל ויודעים הכל עסוקים בלי הכרה, אינם זמינים ובדרך כלל זורקים תשובות לאוויר ואני צריכה לקטוף את השאר מעשרים עצים חבויים אחרים. קשה לי. אני מודה עכשיו בגדול שקשה לי. אני מנתחת את כל מה שעובר עלי מכל זווית אפשרית וחופרת כדי למצוא את הפינה השקטה שלי סוף סוף באזור הזה שנקרא "עבודה". לכל סוף שבוע אני מגיעה חסרת נשימה, אני מתמוטטת לאיטי ובכל שבת אני עוברת את אותו משבר בדיוק. וזה מרגיז אותי נורא. זה מרגיז אותי יותר מכל בעיה אחרת שיש לי שקשורה לעבודה. כי מבחינתי זה בדיוק תחת השלט המנצנץ "הכל בבחירה שלי" שאני כל כך אוהבת להניף בכל הזדמנות. אני לא מוכנה להיות אחת מאלה שתקועים בביצה סרוחה וכה מאוהבים בריח הסרוח, שאין להם את השריר הזה שיוציא אותם לביצה אחרת. 

ובכל מחול השדים הזה, אני מגיעה בערבים הביתה, מאוחר מאד, אחרי ששתיתי קפה במשך שלוש שעות בבית הקפה השכונתי מול הלפטופ, משלימה את האימיילים ומנסה להתגבר במקצת על העומס הבלתי נתפס הזה. אני מגיעה הביתה ומשליכה את התיק של הלפטופ מעלי, מורידה לא-מהר-מספיק את נעלי העקב ומשחררת אנחה קורעת לב, ומחפשת את הדבר היחיד שהייתי כל כך רוצה ליפול אליו ברגעים האלה ממש- את החיבוק. חשבתי על זה כל השבוע הטראומתי האחרון. חיבוק. זה הכל. לבוא הביתה, ליפול לזרועות שמצפות לך ורק לך, לשקוע לא-מהר-מספיק לתוך הזרועות האלה ולכמה רגעים להתמסר לחיבוק ארוך, חם, מנחם, כזה שהוא, פשוט, שם. לאלה מכם שיש להם את זה בדיפולט- מהר מהר לרוץ לבקש אותו עכשיו. נו? רצתם? עכשיו! חבל..אם יש חיבוק, חבל לבזבז אותו.

אני יכולה לעבור ימים עמוסים, מוטרפים, מוקפים, מתרוצצים, נינוחים, לחוצים. ובסופם- כל כך הייתי רוצה להתמסר לאיזה חיבוק. שניים גם בסדר.

ואין אדם בעולם שלא היה רוצה בדיוק את אותו הדבר.

ואין אדם בעולם שלא כמה למגע הבלתי משתווה הזה.

ואלה הם הרגעים שאני עוצרת הכל, והראש שלי מפליג לסיר הבשר של החיבוקים שהיה לי שם, בלונדון. החיבוקים של האנגלי היו משהו שהוא לא פחות מממכרים, עוטפים, רכים ומנחמים. לשקוע לזרועות המחבקות, לטמון את הראש בשקע שבין הכתף לחזה, ובתוך כל זה לעשות רי-סט. לשכוח הכל ולהיות ברגע הזה ולדעת שמחר בבוקר יהיה טוב יותר. לשקוע בזרועותיו של האדם שמכיר אותך הכי טוב מכולם ויודע שבדיוק עכשיו כל מה שאת רוצה זה חיבוק. אז, עכשיו אני מתגעגעת ללא לאות, קיבינימאט.

ושלא תבינו לא נכון- יש מיליון דרכים אחרות לעשות רי-סט, לשקוע בטוב ולהחליט שמחר יהיה טוב יותר.

איכשהו כרגע, בימים אלה, בין ראשון לראשון, בין טירוף אחד לזה שאחריו, במירוץ הזה שאני שותפה מלאה אליו, במרדף היומיומי אחר משימות, הצלחה, להיות "בסדר"- כל מה שאני רוצה זה חיבוק.

ומה יקרה בעבודה? לא יודעת. אני צריכה להחליט מה אני רוצה לעשות עם הקרשים האלה. הכתפיים שלי מרגישות צרות מלהכיל ובאמת כואב לי הגב כבר. הסטרס השתלט עלי ואני נאבקת בשדים היומיומיים שבאים בצורה של שאלות טורדניות "האם הז נכון בשבילך" "ומה אם עשית טעות" ומאולי כל זה לא נכון לך". אני לא מאלה שבורחים. אני לא רוצה לעזוב, כי קשה לי. אני רוצה להצליח. לא יכול להיות שהלכתי לשם, כי אני לא טובה מספיק. מצד שני, לא יכול להיות שאני כל כך מתקשה להצליח. מצד שני, לא יכול להיות שהעבודה, תהיה אשר תהיה, תגזול ממני את שלוות הנפש והנינוחות שבה אני אוהבת להתמועע. לא יכול להיות, שאחיה בפחד מתמיד שמה שאני עושה הוא לא בסדר. והרי אני יודעת שמה שאני עושה הוא לא בסדר. תכלס. יש לי מספיק שכל בקודקודי כדי לראות שאני עושה טעויות.

ואני שוכחת לשאול את עצמי :"אז מה". נו באמת. אז מה.

הצורך האובססיבי שלי להיות הכי מצליחה דווקא פחות מטריד אותי. יותר מטריד אותי, זה למה אני כל כך מתקשה להיות הכי מצליחה. למה אני מתעכבת מאחור, מתנשמת בכבדות ומצמיחה חצ'קונים בלי הכרה, כשפעם היו ימים והיו מקומות שבהינף אצבע הייתי בין המצליחות ביותר במקום העבודה.

אני לא אמרתי נואש עדיין. אני רוצה להצליח, אני רוצה להיות זו שיצביעו עליה ויגידו "זאת? אלופה. כל מה שאתם רוצים לדעת- תשאלו אותה". אני רוצה להיות זאת, שמצביעים עליה "זאת? כל מה שהיא נוגעת בו- מצליח. מקנאים".

אני רוצה להיות זו, שמגיעה הביתה בסוף יום עבודה, בסוף עוד יום עבודה נורא מוצלח, ונופלת לחיבוק שמחכה לה מתוך כח ושליטה ובחירה אמיצה.

שיהיה שבוע טוב וחיובי. בשאיפה ללא חצ'קונים ומיליון חיבוקים.

מאז שחזרתי אני פוגשת את החיים שלי ברחובות מרכז הארץ. מטורף ממש. יורדת למכולת- פוגשת חברה מלפני עשור. יורדת לקנות את ההפוך שלי- והנה עוד חברה מלפני חמש שנים. זה אפילו קורה לפי סוג של סדר- כמו מגירה שנפתחת, מגירה שתייגתי אותה- "העבודה שלי מ- 2005", "צבא", "לונדון" וכאלה. אז שבוע אחד אני פוגשת חברים ממגירה של איזה ארגון שהייתי חברה בו לפני שנים. ושבוע אחר זה מגירת הלימודים באוניברסיטה. לא קרה שפגשתי מישהו שפתאום, נגיד, שקפץ ממגירה אחרת.

כשהייתי בלונדון, החרדה הגדולה ביותר שלי היתה בדיוק זה. האפשרות להיתקל במקרה במישהו מאיזשהו עבר שלי היתה מעבירה בי צמרמורת של חרדה והתקבעתי בנינוחות בקור ובבדידות הלונדונית. אין לי מושג למה כל כך פחדתי להתרועע עם עצמי של פעם. כי הרי חברים של פעם הם אני של פעם. ואפשר לחשוב שאני של פעם זה לא טוב.

מאז שחזרתי ואני פוגשת את המגירות האלה- אני בסוג של היי כמעט מכל מפגש כזה. אני מקווה שאני לא פותחת פה ועוד יומיים אלך ברחוב ואפגוש את האקס המסתורי שזרק אותי לכלבים והוא שייך למגירה של "לא לפתוח אף פעם בחיים". נו שוין.

לא יודעת מה זה ההתעסקות הזאת עם "פעם". הפעם היחידה שאני מסוגלת להסתכל עליה היא שעכשיו אני הכי טוב ממה שהייתי אי פעם.

כן, בטח שאני מתגעגעת. מתגעגעת לתקופות? לא, מתגעגעת למה שהרגשתי בתקופות האלה. בטיול במזרח- אין מצב שאני נופלת היום לשום חושה בחיים שלי!!! אין מצב שתשימו אותי בצריף על חוף בתאילנד עם ג'וקים מהמאדים ואני אגיד לכם "ווהווו כיף חיים פה". שימו אותי במלון ממוזג חמישה כוכבים באי אקזוטי עם קוקטייל משובח- האושר לא יזוז מעיניי. אבל בטיול במזרח אז בגיל 22 החופש האולטימטיבי ותחושת המרחבים האינסופיים- זה משהו שלא הייתי מתנגדת לחזור אליו בכל רגע בחיי. אז אני מתגעגעת לזה. התחושה, שאין שום דבר שעוצר אותי, שאין שום חוק או מוסכמה או תחרות- הכל פתוח ושריר וקיים. בעצם, הייתי כמו כולם. כולם צעירים בני 22, שמטיילים ועושים אקסטרים. וגם אני. היום- רק אני בדיוק איפה שאני. כולם- לא.

השבוע נפגשתי עם חברים משכבר. עוד מגירה, שתישאר פתוחה לעד, אני מקווה. ישבנו באיזה אולם אפלולי ועל בירה העלינו זכרונות מאובקים. חשוב לציין, שאת רוב הזכרונות אני העליתי. אפילו בקלות. כאילו זה קרה אתמול. חברה שלי הביטה בי בהפתעה יתירה ב"איך לעזאזל את זוכרת את הדברים האלו!"

ובאמת, איך לעזאזל אני זוכרת. לא, וזה לא קשור לזכרון הפנומנלי שלי, כי אין לי כזה. מכל הסיפורים האלו אני מסוגלת להעלות בעיקר תחושות: הייתי שמחה, הייתי עצובה, הייתי מצחיקה, בכיתי.

ובאמת, אני לא מכירה בצורך הזה לספר סיפור מנבכי, להביט אל האופק במבט נוגה ולומר באנחה פולנית קורעת "אוי, איפה הימים האלה. אוי, איך היה פעם". אין לי גם שום צורך לברוח ממפגשי החיים שלי במדרכות תל אביב.

יש לי כמה מכרים שרודפים אחריי, מאז שחזרתי, שניפגש לקפה. אני לא ממהרת לגרום לזה לקרות. לא יודעת למה. יש בי איזה צד כזה שאומר "יאללה מספיק". מצד שני, הפאקקטה פייסבוק הזה לא נותן מנוח מההיסטוריה של העידן החדש. ולא, אני לא מתלוננת. אני קורבן משועמם בעצמי.

אני דווקא הייתי רוצה ללכת ברחובות ולפגוש את החיים החדשים שלי, אלה שאני כותבת עכשיו.

כשהייתי בלונדון, יצא לי לפגוש באיזו בחורה ישראלית מעניינת, שהיה בינינו קליק. הרומן התבטא בדיוק במפגש אחד ולא עוד, אבל משהו במפגש הזה היה מאד חזק והוא שמור איתי לנצח. היא, אגב, מתויגת במגירה ללא שם. היא בחורה נשואה עם שלושה ילדים, והיא תסריטאית ובימאית של סרטים דוקומנטריים. סופר מעניינת. וכיפית. היא סיפרה לי, שככה היא חיה את חייה- היא מסתכלת עליהם כמו על תסריט שהיא כותבת ואחר כך מביימת את השחקנים בחייה וגם את עצמה לפי אותו תסריט. היא ביקשה ממני לחשוב על התסריט שלי. איפה אני אפגוש את אהבת חיי, למשל. עניתי לה: "בישראל". היא זרקה צחוק מהיר לאוויר ומיד תיקנה: "לא! תתארי לי בדיוק איפה תפגשי אותו. איפה זה יקרה? בבית קפה? בתור לכספומט? איזו תאורה תהיה מסביב? מיהם הניצבים? מה תהיה שורת הפתיחה." נו מה! יצא לי להיות וודי אלן לחצי שעה וזה לא היה רע בכלל. קצת קשה, כי בחיים לא כתבתי תסריט. אז העמדתי פנים שאני רואה סרט, כי זה מאד מדבר אלי. היא המשיכה לעזור לי לבנות את התסריט שלי ולמשך זמן קצר, זה הרגיש מאד מוחשי.

מאז כבר שכחתי מזה. עברתי לכתיבת התסריט בסגנון של כרוניקה ידועה מראש. והתוצאות היו צפויות: פרידה ועוד אחת. ואני לא מרירה. בכלל. זהו סוג של עובדה.

מאז שאני צועדת ברחובות ופוגשת את החיים שלי עלתה לי התסריטאית לראש שוב. ואני חושבת לעצמי איך אני מנסה את הטכניקה הזאת עכשיו. הרי כל סיפורי האבק האלה הם תסריטים לא רעים בכלל. תכלס. עכשיו נותר לי לדמיין ממש חזק את הדמויות הראשיות, ללהק את הניצבים, לסדר לי את התאורה ולבחור לוקיישן ממש מדהים.

וכשאני ארד לרחוב בפעם הבאה, אני אפגוש את העתיד שלי.

*****

השבוע האחרון עבר בטירוף. טירוף של ממש. עבדתי בלי הכרה, הייתי לחוצה כאילו אני ראש הממשלה ובסוף יום העבודה גם המשכתי לבלות בכל מיני אירועים. אני חיה בקצב מטורף ממש. ואני תוהה מתי תבוא הנפילה. אני כל כך פוחדת מחוסר מעש, שאני לקוחת את החיים לאקסטרים. החברים שלי עכשיו בטח מהנהנים "נו, ומה חדש".

במקביל חזרתי לשוק מחפשי האהבה. לא פשוט לי, אבל גם לא נורא לי. דווקא נחמד להכיר כל מיני בחורים. באחת הפעמים פגשתי איזה בחור עם סיפור. מהרגע הראשון הוא זע ונע בכסאו בחוסר נוחות וחרדה בלתי מוסברים. ולא, זה לא היה קשור לחטוטרת שמעטרת את גבי או לקרן שיצאה לי מאמצע המצח. כל כך ריחמתי עליו, שלאורך כל הדייט לא פשטתי את המעיל שלי והזעתי קלות מעל הבלי ההפוך שלי. מסכן. מידי פעם הוא הצליח להגניב מבט לעברי ובסוף מצאתי שיטה איך בשנייה הזו בדיוק לתפוס את המבט שלו ולשגר אליו מבט מלא אמפטיה בחזרה בסגנון של "מותק, הכל בסדר, הרצפה עוד פה ואתה יכול לנשום". אחרי שיצאנו כמובן שבנימוס הודעתי לו שאין שום המשך, ומאותו הרגע כאילו עננה עצומה התפוגגה מעליו והוא פצח בשיתוף רגשי קורע לב. שיתפתי פעולה ומצאתי את עצמי בשעה של סשן פסיכולוגיסטי שלא היה מבייש שום מטפל מכובד. בחיי. במהלך הפגישה הוא שכח לספר לי שהשם שלו הוא בכלל אחר ממה שהוא אמר בהתחלה, ואחר כך הוא שכח לספר לי שיש לו אישיות ביי פולאר והוא על כדורים מגיל צעיר. בחור נחמד. כל כך ריחמתי עליו, באמת. לא על זה שהוא על כדורים, אלא על זה שהוא משחרר הצהרות של "כשתהיה לי זוגיות הכל יהיה הרבה יותר טוב". או "אני לא צריך לאהוב את עצמי. אין מה לאהוב. הבחורה שתהיה איתי תאהב אותי וזה מספיק". באסה.

במקביל היה לי חיזור משעשע ביותר מצידו של בחור בן 28 (!) חתיך ובנוי לתלפיות, שנכנס לאובססיה של סמסים במשך שבוע שלם על כמה שאני יפה, מהממת, שהוא חולם עלי בלילות ושהיה רוצה לבלות את שארית חייו איתי. הבחור ראה איתי ארבע דקות וזה היה כשהוא הוביל לי לדירה את מכשיר הספורט החדש שלי. הוא עמל במשך שבוע לשכנע אותי למה פערי הגילאים לא משנים בכלל ושכל מה שהוא רוצה זה שניפגש ונראה "איך נזרום". בשלב הזה אני מודה בשני דברים. א'- כמה כיף היה לי לשמוע כל כך הרבה פעמים כמה שאני יפה. האגו שלי חופשי המריא לשחקים שכבר שכחתי מהם. ב'- בחורים בני 28 הם די קרובים לגיל 13 מאשר לגיל 30. בסופו של דבר הוכרעתי והודעתי לו חגיגית שהוא משוחרר לחפש לו אהבה בת גילו ובהקדם (חבל על ההורמונים, ילד). הוא טען שאני עושה טעות ונעלם.

אני מבקשת את עזרת הציבור במציאת שם חדש לבלוג שלי. מספיק. אפשר לתייג את הכותרת העכשווית במגירה משלה ולפתוח חדשה.

שיהיה שבוע מקסים עם כתיבת תסריטים שיקטלו פרסים!