בשביל ההצלחה

החלטתי לעצור רגע בדיווחים השוטפים מלונדון. להפסיק לדווח על הדירה, על השגרה, על המסעדות. אל דאגה, אחרי זה אני בטוח חוזרת ללונלי פלנט הפרטי שלי. כולם יקבלו דיווח מהשטח, אף פרט לא ייכחד.

פשוט, נהיו ימים כאלה רגועים, שבהם התפתח לו החור לחשוב קצת, "לשבת" קצת על דברים, לעבד מחשבות. כל התקופה הזאת האחרונה שלי- לא עצרתי אפילו קצת כדי להיות בשקט ולעבד. בואי נראה מה היה לך עד עכשיו: היתה עבודה מחורבנת, נהייתה עבודה חדשה שווה, הכרתי את האנגלי, מערכת יחסים בין-מטוסית, אמא שלי נהייתה סרטנית קריטית, תסכולים מתמשכים מהעבודה ומאי מימוש האהבה, החלטה לקום וללכת. הקימה והעזיבה. האריזה של הדירה האהובה שלי והפרידה. מהשכונה. מהחתול שלי. מהחברים שלי. מהמשפחה שלי. מכל מה שמוכר. העזיבה של הכל. הנחיתה בלונדון. ההכרה, שזה לא טיול אלא "לתמיד". השקיעה לגעגועים עזים כל כך. ההעצמה של הזוגיות. שוב עזיבה של דירה. אריזות. לחץ. מצוקה כלכלית. שוב. כניסה לדירה חדשה. שוב להתרגל. לחכות לויזה.

ו-לשבת בערב על הספה בדירה המקסימה ולחייך, כאילו כל העולם שלי והנחת נוחתת עלי.

אין יום, שאני קמה ולא צובטת את עצמי האם כל זה הוא אמיתי. בחיי. אין יום כזה. אני שבה ונזכרת כל יום איך היה "פעם". אני עוסקת בהשוואות. היה טוב יותר, היה טוב פחות. השבוע באה לבקר אותי חברה מתל אביב. החברה הראשונה שראיתי מאז עזבתי. בפעם הראשונה היא באה לבקר אותנו בדירה החדשה. ישבה פה. שתינו קפה. אכלנו עוגיות. צחקנו. שיחקנו. היה כיף לאללה. ואני כל הערב הסתכלתי עליה ונפלתי לגעגוע מוטרף. הסתכלתי עליה והתגעגעתי לאני של תל אביב. לשטויות האלה. לאלכוהול. לח'ברה. למסיבות. לתל אביב. למשהו שהיה פעם. נהייתי עצובה, שחבל על הזמן. הרגשתי פתאום, שמי שרופסת לה בספה שם בלונדון זה לא אני. זה אני אחרת. גדולה כזאת. מבוגרת. אחרת. פתאום נהיה לי געגוע לאני-נטולת-הגיל בתל אביב.

ותכלס? כל החיים האלה, שאני מתגעגעת אליהם? לא ממש קרו. בטח לא בשנים האחרונות. כל זה קרה, כשהייתי בת 28, אולי. באמת אז הייתי חיית מסיבות. בליינית. משוגעת. משתוללת. אחר כך פתאום נהייתי כבדה. בשנים האחרונות הייתי בדיוק אותה רופסת, רק בתל אביב. אז למה, לעזאזל, אני בדיוק מתגעגעת? למה? לסופי השבוע הבודדים? לישיבה הריקנית של שעות-על-שעות בקפה בשדרה ושיחה עם חברות על זוגיות בלתי ממומשת? על הערבים הגשומים והקרים או, לחלופין, החמים והמזיעים, אחרי העבודה, מול המחשב, בבהייה ממושכת? איזו שטות! עם כל צביטה וצביטה שלי אני מתעוררת למשהו שנראה לי כמו חלום, כשבעצם, כל מה שאני לכאורה מתגעגעת אליו אינו אלא חלום מוחלט וגמור. איזה יכולות מצוינות יש לי. אין ספק. להפוך את המציאות לחלום וההיפך.

למה אני צריכה לצבוט את עצמי עכשיו? מישהו היה צריך לצבוט אותי, דווקא כשחייתי בתוך הבועה המשמימה של חיי בשנים האחרונות.

זה כל כך טיפשי. בחיי. אני מסתכלת על כל כך הרבה אנשים אחרים, שחיים מסביבי. לא משנה בני כמה הם או במה הם עובדים או אפילו אם הם בזוגיות או לא. אדם, שחייו מלאים בעשייה, באהבה (כלשהי), בחיבור אמיתי לחיים ובמחוייבות אמיתית לאיזשהו משהו, אדם כזה בדרך כלל לא יתעכב על מה שהיה או איך היה ולמה לא היה אחרת. אני יודעת, שזה פלצני. שזה כללי. שזה אפילו מעצבן כמה אנשים לקרוא את זה. אני יודעת גם, שזה מה שאני רואה. זה מה שאני מאמינה בו בכל כוחי.

אנשים מעידים עלי כל הזמן שאני אמיצה. רק "אדם אמיץ" יכול לעשות את זה, הם אומרים.

אפילו פעם אחת לא עצרתי לחשוב על זה רגע ולהגיד "וואללה נכון. יש מצב. אני אמיצה. תודה". בולשיט. בעיניי יש דברים הרבה יותר ראויים לתואר הזה. כי בעיניי, תמיד, יש משהו אחר, הירואי יותר, גדול יותר שראוי לתארים. וזה אף פעם לא יהיה משהו שאני עשיתי. תכלס? תסתכלו על עצמכם רגע ותגידו לי אם אתם מקבלים תארים כאלה בקלות יתירה. לא נראה לי.

אני רק עסוקה בלהתגעגע. כל הזמן. להתגעגע. לחשוב על מה חסר. על מה יכול היה להיות ואיננו. לפחד. מה יהיה. מה יקרה. מה עם כסף. מה עם עבודה. ויזה. אני כל כך עסוקה בלפחד ולהתגעגע, ששכחתי להיות מאושרת. ושכחתי את כל מה שעבדתי עליו בשנה האחרונה. כמו החלום שלי על אני-תל-אביב, שלא קרתה כבר הרבה זמן. הביקור של החברה מתל אביב עשה לי בום קטן. ערב שלם בזבזתי על נדידת-מחשבות לתל אביב ולח'ברה. על געגוע נגוע לחיים שהיו לי לפני השינויים.

אל דאגה. בבוקר שאחרי התעוררתי שמחה ומאושרת. היה יום כל כך מצוין, כל כך מקסים, שהייתי צריכה לצבוט אותי. שוב. בערב, נפגשנו שוב עם התל אביבית והלכנו לראות את הסרט התלת מימדי של ההופעה של U2 באיי מאקס. היה מעולה. אחלה חווייה. ובלילה, כשחזרנו מהסרט, לראשונה מאז שאני פה, הרגשתי שביעות רצון.

שביעות הרצון הזאת, סוף סוף. אחרי הכל, כמה אפשר להתגעגע למשהו שלא היה? נכון, אני מתגעגעת נורא לחברים. זה נכון. תכלס? מאז שהגעתי לכאן, אני בקושי מדברת עם החברים וגם אז, זה רק עם שניים-שלושה. אנשים ממשיכים בחייהם. אף אחד לא נאלם דום ונכנס לפניקה, כי עזבתי. כי אני לא שם יותר. תל אביב ממשיכה בחייה. החברים שלי ממשיכים בשיחות הסלון שלהם, בלעדיי, ועולם כמנהגו נוהג. כי ככה זה. דווקא השיחה האחרונה עם אמא שלי, שעליה דיברתי בפוסט הקודם, החזירה אותי לפרופורציות, רחמנא ליצלן ויחי ההבדל. פתאום ראיתי, שגם אני, הבריאה והחזקה, נשאבת למקום של הדבקות בנביא השחורות. של הבחירה העקבית להתמקד בפחד, ברעש הבלתי פוסק של הראש ושל המחשבות ושל מה יגידו. אני בוחרת כל יום לברוח אל המקום המוכר הזה של "מה יהיה". השאלה הפולניה-הנצחית-האיומה הזאת, שתמיד תלויה לי מעל הראש. מה יהיה. מה יקרה. גם אני, כמו אמא שלי, מסתכלת אחורה אל ימים שלא היו. אל חיים, שנוצרו בדימיונה ופתאום השכחה של כל מה שהיה רע, כי ההתמקדות בעתיד המפחיד הצפוי, אולי, יותר חשובה מלרצות לנצח. באמת. תנסו להתמקד בעתיד מבטיח יותר, בתסריט של מנצחים, ותראו עד כמה זה קשה. נו מה. לא כולם ביל גייטס.

זה מלווה אותי כל יום: מה יקרה עם הויזה. מה יקרה עם העבודה. ואם אני לא אמצא- איך נחיה. ואם אני אמצא- איזו עבודה זו תהיה. אוי אלוהים, שלא יהיה לי משעמם. אוי אלוהים, שאני לא אשאב לעבודה בינונית ומשמימה. ואני בת 35. מה יהיה. ומה יקרה איתנו. ומה אם האנגלי לא יאהב אותי יותר. ומה אם אני לא אוהב יותר. ומה יקרה אחרי שאמא שלי תמות. אוי, רק שלא תמות עדיין.

וכלי וכולי וכולי וכולי...

אני רק יודעת, שההתעוררות הזאת הולכת ותוכפת בשבועות האחרונים. כל מיני דברים שקורים לי ואני נבהלת מהעוצמה שלהם וממה שזה עושה לי. רק אחרי שהחלטתי לשחרר כל מיני רעשים, הרגשתי את התזוזה בגוף. את הכיוון אל עבר ה"שקט", שאני רוצה בו כל כך, מאז שאני זוכרת את עצמי. השחרור היה דווקא קל. זה מאד קשה להיכנס לזוגיות אחרי הרבה שנים של לבד ולתת מקום לאדם האחר. לתת לו באמת מקום. ולתת לי מקום. בתוך כל הזוגיות המצוינת הזאת. כל כך קשה לי לתת לי מקום. כרונולוגיה ידועה מראש. לזה- באמת צריך אומץ. לזה- אני מוכנה לקבל את הטייטל.

אני בכל אופן מרגישה, שרק אחרי שחרור אמיתי של כל הרעשים המשתקים, אני אוכל להתקדם לעבר המשימה האמיתית של חיי: ליהנות. ליהנות באמת ממה שיש לעולם להציע ולהפסיק, לעזאזל, להיות לחוצה כל הזמן. הרבה פעמים אני מנסה להכיל יותר ממה שאני מסוגלת..ואז אני מתפוצצת. זה קורה לעוד הרבה אנשים. אני יודעת. זה פשוט קצת מתיש. הכי בא לי לא לדאוג יותר. להיות, שוב, בטוחה בכיוון שלי. בטוחה באופן יחסי. לדעת מה אני רוצה ולהסתער אל המטרה ברוגע. קצת דיסוננס, אני יודעת, אבל זה הסתדר לי מצויין עם המשפט. עוד עובדה: אני אתגעגע עוד הרבה. וגם עם זה אני אצטרך להסתדר. אני לחוצה ואני דאגנית ואני פולניה- כי חשוב לי שהכל יהיה בסדר וששום איזון לא יופר. ואת זה אני גם צריכה לקבל. שאני כזאת.

ובשורה התחתונה, עד היום, עוד לא היה משהו שרציתי ולא קיבלתי. כמעט (זה דיון אחר...), אבל מה שבטוח- הגיע הזמן להיות שבע רצון. להגיד תודה אמיתית לכל מה שיש לי ולהפסיק לרצות לחזור לכל מיני ימים, במיוחד כאלה שלא הרבה טוב היה בהם.

הקיצור- זה נקרא להתבגר, לא?!

צר לי על האתנחתא הלגמרי לא קומית בבלוג האינפורמטיבי שלי. אבל ככה זה איתי בלונדון האפרורית. יש זמן לעכל את כל ה"אוכל" הזה של החודשים האחרונים.

*****

מכל הסיפור, יש לנו כבר שתי הצעות לדירות בתקופה שנגיע לארץ. איזה כיף.

בסוף השבוע הזה אנחנו נוסעים לפריז. אני מחכה ממש. השאנז והאייפל קוראים לנו בגדול.

ועוד גיליתי אתמול, שהבריטים הקשיחו את חוקי הויזות ויש מצב, שאני אאלץ להישאר בארץ מעבר למתוכנן. פתאום זה היה נראה לי לא משהו. אולי בגלל שהאנגלי יחזור ואני אשאר בלעדיו? ממממ...מעניין....

המשך שבוע מענג ושקט.

עברנו דירה. ביום שלישי. כן-כן. בסוף זה קרה. הייתי עסוקה בלי סוף עם האריזות והפירוקים. אבל הנה שבתי אל העולם ובאמתחתי שלל דיווחים חדשים. תיכף הפרטים על הצריף החדש שלנו, אבל קודם נלך כרונולוגית, כדי שיהיה מסודר. ככה אני. מסודרת.

אז, ביום שבת האחרון הלכתי לעשות את המבחן באנגלית. ההוא בשביל הויזה.יום שישי למדתי כל היום כמו משוגעת ובערך בצהריים של יום שישי נכנסתי ללחץ כזה כמו שהיה לי לפני מבחנים באוניברסיטה. מינימום. האנגלי השתגע מזה לגמרי. הביטחון שלו באנגלית שלי וביכולות הורבליות-אנגליות שלי היה בשמיים ולחלוטין נראה לו ביזארי שאני בלחץ מהמבחן. אצלי, לעומת זאת, היכולות המוכחות שלי באנגלית והדיבור השוטף שלי עם המקומיים לא היוו שום אבן בוחן. כלום. איך שידעתי שיש מבחן, שהולך לבחון את היכולות האלה, נהייתי סתומה ותיכף שכחתי את כל האנגלית שלי. גם העובדה שבכיתה י"ב קיבלתי מאה בחמש יחידות בכלל לא הזיזה לי את קצה הפופיק הלחוץ שלי. נו שוין.

ביום שבת התעוררתי השכם ויצאתי לדרך. הדרך כללה אוטובוס וטיוב ואחר כך הליכה ברגל של איזה עשר דקות. בעלייה. בקור מקפיא תחת. אז בשעה 8:28 הגעתי. מגניב. בזמן. אמרו להגיע בוחצי. בדרך היו כל מיני זרים שהתבלבלו ולא ידעו איך להגיע ואני בשיא הביטחון חתכתי אותם והגעתי כמנצחת לאולם ההרשמה. ואז נהיה השוק הראשוני. אני חושבת, שהיו שם איזה 300 איש. אולי יותר. מתוכם היו, בחישוב גס כמובן, 60% מהשכנים הלא לגמרי נחמדים שלנו. יעני שיעים. אמיתיים! עם השמלה והכובע ושאר התחפושות. בחיי. ועם הזקנים. אשכרה טאליבן. וכולם מחזיקים ביד דרכונים ירוקים עם כותרות בערבית. שאר האנשים באולם היו הודים. או משהו ליד הודו. עם הטיקה והסראפאן. נשארנו אנחנו הבודדים. "כמוני" היו אולי עוד איזה שלושה או ארבעה, ביניהם איזה מישהי בלונדה קוסית-רצח שנראה לי באה מפינלנד או משהו מהאזור. והיה עוד איזה אחד, שתפס לי את התשומת לב תיכף איך שעמדתי בתור- אני חושבת שהוא טיבטי או נפאלי, אבל בטוח מלהקתו של הדלאי לאמה. מבוגר. מלוכסן קלות. גלימה אדומה עד כפות הרגליים. של גדול שמכסה לו את כל הגוף והוא כולו מתנהל באיטיות, בשקט-בשקט...והוא עמד לפני בתור. במשך כל היום נהניתי לעקוב אחריו והסתכלתי על כל תנועה ותנועה שלו- מרותקת למדי.

בכל אופן, איך שהגעתי ראיתי תור עצום עצום מלא בשיעים. אז עמדתי מאחורי שיעי ואחרי, תוך שניות, עמדו עוד כמה. רק אחרי איזה עשר דקות ראיתי שאני עומדת בתור הלא נכון. עברתי עוד שני תורים עד שהבנתי באיזה תור אני. הגעתי לאישה שבתחילת התור, שבדקה לי את הדרכון ומלמלה כל מיני דברים ושלחה אותי לחכות עד 9:15.

בשעה עשר התחיל המבחן בכיתה ענקית. אני הייתי שייכת לאלה שעושים את המבחן הכללי, בעוד שבכיתות אחרות היו אלה שעשו את האקדמי. החלק הראשון של המבחן היה מורכב מקטעי הקשבה, קריאה וכתיבה. קיבלתי טפסי מבחן כמו בבגרות! אשכרה בגרות. הכל. השאלות, האלה ששומרות עלינו שלא נעתיק, המחברות עם השמות. הזמנים: Put down your pencils  ,You have twenty minutes left, Please stop writing וכולי וכולי. היחיד בחדר שלא הבין מה רוצים ממנו היה הטיבטי. המורות היו צריכות להעיר לו כל פעם בעדינות שיניח את העט ושלא יפתח את המחברת.

אני? הייתי בלחץ עד הרגע שנגמר המבחן בחלק השלישי- הכתיבה. נהיו לי בלק אאוטים מטורפים והתגעגעתי לביטחון שהיה לי בי"ב.נראה אתכם בגיל 35 פלוס מתיישבים לענות על שאלות בליסטנינג קומפרהנשן. אוקיי? אוקיי?

החלק האחרון היה לדבר עם בוחנת עשרים דקות על כל מיני נושאים. לי היא נתנה לדבר על בני נוער ומה אני חושבת עליהם. רגע, לא בדיחה?! הגעתי אליה מתנשפת בכבדות. החלק הראשון הסתיים בשעה 13:10 ולי קבעו את הבחינה "הדיבורית" בשעה 13:10. הא? נכון חכמים האנגלים? מאד מסודרים. טסתי כחץ מקשת והגעתי אליה מתנשפת ומתנצלת. דיברנו על טינאייג'רס ועל ההום-טאון שלי וזהו. בשעה 14:00 סיימתי את הכל ונסעתי הביתה. מאז אני בחרדות שלא עברתי ומה יהיה. האנגלי חוטף את הקריזה כל פעם שהוא שומע על החרדות הטיפשיות שלי.

איכשהו נראה לי שהטיבטי לא עבר את הבחינה. אבל הוא היה כזה מקסים וקצת הצטערתי שלא פתחתי איתו בשיחה קלה. כשכולם צבאו על הדלתות מרוב לחץ ונהרו כעדר אל חדרי הבחינה, הוא הלך לו לאיטו, בקצב משלו והיה לו מין חיוך כזה על הפנים- priceless! מה לטיבטי כזה בעולם הטירוף הקפיטליסטי-כמעט-מוסלמי של לונדון. נו שוין.

****

אחרי המבחן נהיה פרוייקט האריזות. על החוזה עצמו חתמנו רק ביום שני, יום לפני המעבר. חתימה על החוזה קובעת, בעצם, את היום בו אתה מתחיל לשלם ואנחנו חסנו על הימים המיותרים. אני מבחינתי הייתי בחרדות (שוב פעם) מהטראומה של הדירה הקודמת ולמרות שהכל הפעם נראה יציב ונכון לא הייתי רגועה עד הרגע שנחתום על החוזה. רק כשקיבלנו את המפתחות ביום שני העליתי חיוך גדול על הפנים וידעתי שהבית של עמי ותמי - שלנו. בעל הבית, איזו הפתעה מרגשת והורסת, הוא יהודי, איש עסקים שמסתובב בעולם ואין לו זמן להתעסק עם דיירים ושטויות, אז סוכנות התיווך היא גם זו שמטפלת בענייני הבית.

ביתנו החדש נמצא בשכנות לתחנת הטיוב של פינצ'לי רוד, ומתוך כך בשכנות חמימה לכל החנויות השוות, בתי הקפה, המסעדות והאוכלוסייה האיך-לאמר? יותר מעניינת ממה שהיתה לנו קודם. (אני כל הזמן מרגישה חייבת להיות פוליטקלי קורקט. אבל אני פולניה, אז זה תיכף עושה אותי גזענית. עוד באירופה היינו גזענים.)

בקיצור, הרחוב שקט ומקסים. אנגלי כזה. עם בתים ויקטוריאנים ועצים ערומים. למרות שאנחנו שלוש דקות מרחוב פינצ'לי הסואן, לא שומעים שום כלום ברחוב שלנו מה שעושה את זה הכי שווה. מבחינתי, לפחות. הדירה שלנו חזיתית ובקומה ראשונה, כך שבעצם גרים מתחתינו ומעלינו. אין לי מושג עדיין מי השכנים, אבל אני רק יכולה להגיד, שאיך שנכנסנו לדירה שמענו זימרת אופרה אדירה מגיעה מעל הראש שלנו בסלון. ממרחק של ימים אחדים אני יכולה לספר, ששירת האופרה, קלידי הפסנתר וקולות פיתוח-הקול מגיעים מידי יום מעל הראש שלי בשעות לא סדירות, אבל תמיד הגיוניות. נגיד, אף פעם עוד לא יצא לי לשמוע את לה-טראוויאטה בשתיים בצהריים. לי זה נשמע כמו שיעורי מוסיקה ופיתוח קול. חוץ מזה, כבכל בית ויקטוריאני בלונדון, שומעים פה הכל. מי עולה ומי יורד במדרגות. מתי הפעילו את מכונת הכביסה למעלה ואפילו היום יצא לי לשמוע את הבאזר של האינטרקום בדירה מעלי. גם צעדים שומעים יפה-יפה. את הדיבורים לא שומעים וגם לא..אתם יודעים מה. אז לא אכפת לי. היום היה, כנראה, שיעור נגינה ומישהו ניגן את star shining וזה היה מאד נעים ככה בצהריים מעל הראש שלי. לא נראה לי, שהם הולכים לנגן רוק כבד, אז מגניב.

הדירה הקטנטונת שלנו מורכבת מחדר שינה וסלון. קטן. מאד. אנחנו עדיין מנסים להנדס ולהבין איך נסדר את הסלון ואיך נאחסן את כל הדברים, שלא יהיה להם מקום של כבוד. איך שנכנסנו, תקתקתי את המקלחת, המטבח וחדר השינה. האנגלי בינתיים הלך לסגור את הדירה הקודמת ולהחזירה לבעל הבית. עד היום, שלושה ימים אחרי- יש לנו חדר שינה, מטבח ומקלחת מדוגמים. הסלון עדיין עמוס בארגזים, אבל כל יום יש התקדמות נאה למדי ודווקא מסתמנת שביעות-רצון בצד הפולני (שלי. כמובן). מאז שהתחלנו את האריזות והפירוקים אנחנו מגיעים לסוף היום ממוטטים והרוסים מעייפות. בחיי. יש מצב שאני מרגישה שאני כבר לא צעירה? אה? שמתם לב לפוליטקלי קורקט? עוד משהו פולני מגעיל. לא "זקנה", או "בלה", או "קשישה-עומדת-למות", אלא "לא צעירה". יעני. בפלצנות. איכס.

הרגליים כואבות לי. הגב התחתון גומר אותי. אני נאנחת בערב וצונחת על המיטה כאילו מינימום גמרתי לארוז ארבעה ילדים במיטה ועבדתי כל היום בביניין. מה נסגר איתי???  פעם הייתי עוברת דירות ככה. כמו כלום. תיק תק. אורזת, פורקת, מתקתקת.

אז היום אני אורזת, פורקת ומתקתקת עם גב תפוס, רגליים מתפוררות ועיגולים שחורים מתחת לעיניים. אוי גוועלד. שמישהו יציל אותי מהפולניות הנוראית הזאת. מתי קרה שנהייתי אמא שלי? מתי...

****

השבוע יצא לנו ללכת לאכול בשכונה החדשה. האנגלי עשה סיור וחזר אלי עם תוצאות בידיים וקבע, שחייבים לבקר במסעדה האיטלקית שממש ליד. אז הלכנו לבקר את לואיג'י. מה מגניב! שחבל על הזמן. מסעדה קטנה-קטנה עם שולחנות מרובעים ומפיות נייר, קשקושים של איטלקים על הקירות והמלצר (או שהוא הבעל בית) האיטלקי עם השפמפם שמדבר אנגלית עם מבטא איטלקי כבד. אכלנו פסטה, כמובן. למרות, שאני רוצה לנסות עוד דברים איטלקים מגניבים, שעוד לא ניסיתי ונראה לי שיהיה מגניב שם. האנגלי אכל ספגטי עם בייקון ושמנת ואני אכלתי פסטה פנה בולונייזה משובחת. הכל היה טעים וחמים במסעדה המשפחתית ואנחנו כבר מתים לחזור לשם מתישהו לנסות איזה קנלוני. מומלץ! מומלץ!

Luigi Ristorante Italiano, 11 Goldhurst Terrace, NW6 3HX

אם יוצא לכם להיות בסביבה, תיכנסו ותתלטפו על איזו פסטה אוריגינל מתובלת באווירה איטלקית אותנטית.

הרחוב הראשי מוצף במסעדות שנראות מעניינות דווקא ואני מבטיחה דיווח אם וכאשר נבקר בהן.

הרחוב הראשי מוצף גם בחנויות בלי סוף וסופרמרקטים ומה שאתם רק רוצים. והכל כאן לידי ואני ממש נורא מתרגשת, שיש לי את האפשרות לקום וללכת מאה מטר ולהיות במרכז העניינים ולעלות על הטיוב הראשון לאן שאני רוצה, כי זה כזה קרוב.

****

עוד פחות מחודש ואנחנו בארץ לביקור. אתמול פתאום הבנתי את זה והתחלתי לפתח פרפרי בטן. לא מכירה את זה. לא יודעת איך זה פתאום לבוא לבקר את כולם ולרצות לראות את כולם. והפחד הזה, שלא יהיה לנו מספיק זמן. שלא נספיק לעשות כל מיני דברים ולפגוש כל מיני אנשים. אני כל כך מתרגשת רק מהמחשבה, שאני אלך לי בשדרה ואשב לשתות קפה ואלהג עם חברה על הא ודא ומה המצב.

אני גם הולכת לפגוש את אמא שלי. בנוסף לקשיי ההתרגלות וההסתגלות הנורמטיביים, יש לי אמא חולת סרטן במצב לא משהו בבית. בארץ. רחוק. אני משתדלת לדבר איתה כל יום. וכל יום זה יותר קשה. קשה, כי היא רחוקה וחולה נורא וכי שום דבר לא משתנה. השיחות שלנו הן בדיוק אותו הדבר כל יום:

"מה שלומך?"

אמא: "בסדר. מה אני אגיד לך. כל יום שעובר אני מברכת"

אני: :מה אכלת היום?"

אמא: "אכלתי. את זה ואת זה ואת זה ואת זה".

אני: "ומה עוד?"

אמא: "אוי. ככה. יש רופא. ויש צילום. וככה. מה איתך?"

עכשיו. תמיד כשהיא שואלת אותי את השאלה הזאת, אני יודעת שהתשובה עליה לגמרי לא רלבנטית. היא שואלת, כי היא לא רוצה לקטר יותר ו/או לחזור על עצמה. היא שואלת, כדי להרגיש בסדר שהיא שאלה. אני לא באה בביקורת על העניין הזה. אני יכולה להבין אותה. הרי אני עושה בדיוק את אותו הדבר. כשאני מתקשרת כל יום, אני יודעת שהיא לא תגיד לי פתאום שהיא מרגישה מצויין, החיים יפים ושהיא נורא רוצה לחיות. אין שום סיכוי כזה. כרונולוגיה של שיחה ידועה מראש. אני יושבת לי בניכר, רחוקה מכל זה, מכל המחלה המחורבנת הזאת, מלראות אותה קמלה ונעלמת. אני שומעת בקולה את ההיעלמות וכואב לי כמו חץ בבטן. אני יודעת, שהיא מאושרת מזה שאני מתקשרת כל יום. כשהודעתי לה שאני באה לארץ היא פרצה בבכי ואמרה לי, שעכשיו היא סוף סוף יכולה להגיד לי שהיא מתגעגעת אלי. אני הרגשתי מבוכה נוראית ובעיקר נכנסתי ללחץ מהביקור הצפוי. גיסתי מספרת לי על המראה הדועך שלה ועל תגובות האנשים סביבה למראה הכללי שלה. אני מבחינתי יותר כואבת את דעיכת הנפש והחיבור לחיים שלה. אז שלא יהיה לה שיער מה אכפת לי.

מכירים את זה, שרואים זוג ברחוב: אחת יפהפייה הורסת ואחד מכוער נורא-נורא ואז שואלים "איך היא איתו? מה יש לו?" ואז יוצא לנו להכיר את המכוער הזה ואז אנחנו מבינים איך "היא" איתו ומתבאסים שלא הכרנו "אותו" לפני זה. יש לנו משהו כזה, שאנחנו משדרים כל הזמן, בכל רגע, בלי לשים לב. גם אני, בתקופה שהייתי שמנה (היתה תקופה כזאת...) ודשנה, הייתי כל כך מחוברת לחיים וכל כך שמחה ומאושרת שכל מי שהיה סביבי היה מגיע ונדבק. כמו מגנט. אנחנו ממש ניזונים ממה שאנשים סביבנו משדרים. אומרים בלי מילים. מהניצוץ בעיניים או מהעצב בפנים. 

אמא שלי משדרת מוות. ומחלה. וייאוש. מהרגע הראשון. אין לי מושג איך להתמודד עם זה. אני מתגברת בכל כוחותיי על הרצון העז שיש לי לבקר אותה ולהגיד שהיא "לא בסדר". אבל, מצד שני, אין לי מושג איך אני הייתי מתנהגת אילו חלילה הייתי חולה במחלה הנוראית הזאת. אני רוצה לקוות שחיי יובילו אותי לאנרגיות אחרות וכי אני אוכל לנהל אותם בחיוביות ורצון לחיים הרבה יותר מאשר אמא שלי. ומצד שלישי- היא חולה ועומדת למות. מה יש. מתי נהיה עם רגשות חסד אם לא ברגעים האלה, הנדרשים ביותר.

החברים שלי מקפידים לשאול אותי מה שלום אמא שלי. אני, לרוב, עונה להם בקצרה וחותכת: "לא טוב. אין שינוי". לשמחתי, יש כאלה שעוצרים פה ולא ממשיכים לדוש. אבל יש כאלה, שמתוך אכפתיות אמיתית, ממשיכים לנתח: "מה זאת אומרת לא טוב? מה יש לה? מה קורה לה?" זה מרגיז אותי. נורא. לא יודעת למה. פשוט מרגיז אותי. אולי זה שהמצב שלה חרא. אולי זה שכואב לי לדבר על זה. אולי זה שזה ממש מיותר כרגע לרדת לפרטים ומה לא ברור ב"המצב שלה לא טוב". זה פשוט מרגיז אותי ודוחק אותי לפינה. תודה על ההתעניינות. באמת ולא בציניות. אבל, בבקשה, תבינו אותי. אם יהיה שינוי דרמטי כולם יידעו. בחיי. יש לי בלוג.

ככה אני עם נושאים רגישים. קופצת כמו סנאי.

בינתיים אני ממשיכה להתקשר. לפחות אני יודעת שהמשהו הזה שאני עושה גורם לה אושר יחסי. גם ככה המצפון שלי מייסר אותי.

****

וויקאנד ארוך לפנינו. איזה כיף. אני תמיד נורא מחכה לו, כי אז יש לי יומיים שלמים נטו עם האנגלי וזה, תמיד, הבונוס. אני כבר סופרת את השעות לערב. וגם! וזה בכלל כיף אמיתי, חברה מתל אביב הגיעה לבקר בלונדון. אני כבר מחכה להיפגש שחבל על הזמן!

סופ"ש נפלא לכם. מתגעגעת המון.

הכל היה מתוכנן לפי הספר, קוס אמכ! הכל! הדירה המושלמת באזור המושלם. בעל בית אנגלי חביב. הזמנים- פרפקט. בדיוק לפי הסקדואל. ואז, לפני כמה ימים, איזה יומיים אחרי שנפגשנו עם הבעל בית וסיפרתי כאן את החוויות- קיבלתי טלפון מהסוכנת, שמספרת לי, שהבעל בית התייעץ עם רואה החשבון שלו וההוא יעץ לו לא להשכיר את הדירה, כי אם למכור אותה. ויפה שעה אחת קודם. אז, ככה אומרת לי הסוכנת, הבעל בית החליט: to pull out. אני, כמובן, לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת בשתי השניות הראשונות ושאלתי אותה מה'זתומרת כמה פעמים. זה לא ממש עזר ולא שינה את עוצמת הידיעה וככה יצא, ששבועיים לפני שאנחנו צריכים לעזוב את הדירה- אין לנו דירה לעבור אליה. אה? נכון מגניב? ואין מה לעשות, יעני. כלום. הבעל בית החליט אז גמרנו. זה מה יש. אנחנו נקבל את הכסף בחזרה- אז מה. זה לא ממש פותר את העובדה, שיש מצב שאנחנו ברחוב עוד שבועיים. נכון מגניב? בחייאת? לא ככה?!

בקיצור, נכנסנו לבאסה, אחר כך ללחץ ואחר כך לעוד יותר לחץ. ההסבר של הסוכנת נראה לי קצת מפוקפק, ומצד שני איזה עוד הסבר יש? שהוא לא אהב אותנו? שמישהו הציע מחיר גבוה יותר? לכל השאלות היתה תשובה אחת: למי, לעזאזל, אכפת ומה זה בכלל משנה. אז הוא לא אהב אותנו. אז מישהו הציע מיליון פאונד על הדירה. בשורה התחתונה- אין דירה, ובעיקר- אין זמן. חזרתי לכל חבריי הסוכנים ולשגרת חיפוש הדירה, שכבר הספקתי לשכוח ולשחזר באותה נשימה. הכי פחדתי, שבסוף לא תהיה ברירה וניאלץ להתפשר על דירה מבאסת באזור מבאס והכל יהיה מבאס. אז, התחלתי שוב לצאת לראות דירות. האנגלי נכנס לכוננות מוגברת והיה מוכן בכל שעה, שאקרא לו לדירה הטובה הבאה. האמת היא, שהסוכן, שמצא לנו את הדירה הקודמת ושידך בינינו לבין הסוכנות האחרונה, הרגיש קצת אשמה, קצת מחוייבות וקצת אלוהים-יודע-מה והוא הודיע לי חגיגית, שהוא יהיה בקשר עם כל הסוכנויות הרלבנטיות ושהוא יעשה את החיפוש בשבילי. נפגשנו למחרת, שוב, ובפרצוף די חמוץ ראינו עוד כמה דירות.

חבל על הזמן איך שהתבאסתי. האנגלי יצא הכי גבר. בערב הוא חזר הביתה מהעבודה ואמר לי, שהוא יודע שהכל לטובה ושבטח נמצא דירה הרבה יותר טובה והרבה יותר שווה ושהכל יסתדר מצויין. זה מאד ריגש אותי, אני מודה, ולרגע ממש הרגשתי אופטימיות. זה השתנה יום למחרת, כשחזרתי לתור אחרי דירות וכל דירה נראתה לי יותר מבאסת מהקודמת. ויותר מזה, מכירים את כל הנשמות הטובות? אז, יש כאלה הרבה, וביניהם סוכנים, שאמרו לי: "עכשיו המצב על הפנים. אין דירות להשכרה כמעט.המצב קשה. אין דירות". נשמות. טובות. מאד עוזר במצבי לחץ!

יומיים אחר כך ניק, הסוכן היהודי, לקח אותי לראות דירה באזור ככה-לא-משהו. בסדר, אבל לא משהו. איזה דירה יא אלוהים, חשבתי שאני מתה. פאר מטורף. דירה מהממת ביופיה בתוך בניין ויקטוריאני, שזה עתה סיימו לשפץ מהיסוד ועד הגג, הכל בפנים תכלת ולבן, הדלתות של הדירות בצבע כחול עם ידיות מעוצבות-מוזהבות. הדירה עצמה ע-נ-קית, חדשה לגמרי, הכל בניילונים, גן פרטי צמוד, המטבח נוצץ וענק, המנורות מהתקרה עדיין עם התגיות מהחנות. בקיצור, תיכף הזעקתי את האנגלי שיבוא מהעבודה. הוא הגיע וגם הוא אשכרה נפל איך שהוא ראה אותה. אממה? היא יקרה. יותר מהתקציב שהקצבנו, אבל לא יותר מידי. הצענו 10 פאונד פחות מהמחיר וחיכינו לתשובה. ככל שהיום עבר ככה יותר היה בא לי על הדירה והתחלתי לפנטז איך אני אסדר אותה ושחזרתי שוב ושוב את המטבח המפואר. בסוף, לקראת אחר הצהריים ניק הודיע לי, שמישהו הציע סכום גבוה יותר ולקחו את הדירה. קוס אמכ. שוב.שוב לקחו לנו דירת חלומות מתחת לאף. אין לכם מושג כמה זה מעייף התחרות הזאת. אני יודעת, שגם בתל אביב נהיה מטורף וגם שם נהיה בלאגן למצוא דירה. אבל, תכלס? שוב אני אשאל את שאלת המיליון דולר: למי, לעזאזל, אכפת ולמה זה בכלל משנה? אני רוצה דירה בלונדון. ואני רוצה דירה יפה ומצוינת ובמיקום טוב ובמחיר הגיוני ואני רוצה אותה עכשיו!!!!

מה לא ברור???

כל זה קרה ביום רביעי. אני והאנגלי קבענו להיפגש אחרי העבודה (שלו) בקניון בשביל איזה סידור או שניים. כשיצאתי לפגוש אותו בטיוב של השכונה-שועפט שלנו, ניק סיפר לי, שהפסדנו את הדירה השווה. בינתיים, האנגלי התקשר אלי מהטיוב של העבודה שלו, כדי לספר לי שיש איזה אירוע מטורף ולכן לקח לו מלא מלא זמן רק להגיע לטיוב ובינתיים הוא גם תקוע על הרכבת והיא לא זזה. עיכובים ועניינים. בדרך כלל, לוקח לו שבע דקות להגיע מהעבודה עד תחנה שלנו. בדרך כלל. הוא המשיך להתקשר כל איזה עשר דקות ואז, השיא היה, שהוא התקשר להודיע לי שהרכבת עצרה תחנה אחת אחרי העבודה שלו והחליטו להוריד את כל הנוסעים מהרכבת ומה שנקרא: "באמא שלכם, זה לגמרי הבעיה שלכם ותגיעו הביתה איכשהו". אם זה היה במרכז לונדון- אז מגניב, אפשר להסתדר איכשהו. הבעיה היתה, שזה קרה באיזה אזור מזעזע, מרוחק נורא ומאד תעשייתי, אפלולי ולא-ידידותי בעליל. אין אוטובוסים, אין מוניות. לך תגיע הביתה עכשיו, במיוחד כשאין לך גרוש בכיס ושלא לדבר על כספומט. שאין. מסכן לגמרי. אני הייתי בצד השני של הקו ללא כל יכולת לעזור לו או למצוא לו פתרון הגיוני. אז הוא הלך ברגל מלא מלא עד שהוא הגיע למקום המפגש שלנו- עצבני, קרוע מעייפות, מרוט ומאוכזב. חיכיתי בסבלנות עד שישאל אותי ורק אחרי שהוא שאל אותי אמרתי לו שהפסדנו את הדירה. זה בכלל גמר אותו. אבל, החלטתי לא לוותר ואמרתי יאללה, בוא ניסע לקניון. הוא אמר, שלדעתו "היום יום נאחס. עזבי. בואי נלך הביתה, ניכנס מתחת לשמיכה ונעשה איפוס עד למחרת".

כיאה לפולניה- לא ויתרתי.

לקחנו אוטובוס לקניון. בדרך כלל, זה לוקח משהו כמו רבע שעה עד עשרים דקות. האוטובוס עובר דרך כל מיני שכונות, אעפס, איך נאמר, לא ממש ידידותיות. יעני, לא הייתי מציעה לאף אחד להיתקע שם אחרי שמונה בערב, נגיד. לא נעים, לא נעים בכלל. טוב. עלינו על האוטובוס ודווקא הפעם החלטנו לשבת למטה ולא בקומה השנייה. כשהאוטובוס עצר באחת התחנות, שבשכונה המפחידה, שמענו בום-בום-בום. לא של רובה או משהו. מין רעש, כאילו הדלת של האוטובוס נתקעת במשהו ולא יכולה להיסגר. האוטובוס המשיך לעמוד בצורה חשודה, התחיל לנסוע ממש לאט ואחרי איזה שלוש דקות עצר. באמצע שומקום. אחרי כמה שניות הנהג שפך את כל הנוסעים מהאוטובוס. יצאנו החוצה ואז ראינו, שמישהו, או מישהויים, ניפץ את החלון הקדמי של הקומה השנייה ועוד חלון צדדי של הקומה השנייה עם אבנים.

עכשיו. לפי איך שזה נראה- זה חופשי לבנים. או ברזלים. לא יודעת. זה היה נראה מפחיד מאד.וקטלני מאד. ומרושע למדי. שני החלונות מנופצים לרסיסים ומישהו עשה את זה בזדון, באלימות. אחרי דקה עצר מאחורינו עוד אוטובוס. וגם הוא שפך את הנוסעים החוצה. וגם לו שברו עוד חלונות- יותר ברוטאלי מהאוטובוס שלנו. נו, מה אני אגיד לכם. כביש עוטף עזה מ- CRICKLWOOD ל- BRENT CROSS. השעה היתה כבר רבע לשמונה. הקניון עומד להיסגר עוד מעט. אנחנו תקועים בשומקום. קור אימים בחוץ. איזה יום נאחס. אבל גם הקטע הזה של האלימות המטורפת הזאת? חופשי מטורף. דרך אגב, כל הזמן הזה אפילו שוטר אחד לא הופיע שם. האוטובוסים התפנו לאיזה מוסך וכל הנוסעים העמיסו עצמם על האוטובוסים האחרים שהגיעו.  

חזרנו הביתה מבויישים, התחפרנו מתחת לשמיכה וידענו, שיום חמישי יהיה טוב יותר.  אבל, חופשי עשינו בדיחות על האוטובוסים המנופצים וסיפרנו לכולם על הקטע. מאד מרגש.

ואכן יום חמישי היה טוב יותר. קמנו מאוששים. תכלס, אין סיכוי שהיום יהיה גרוע יותר מאתמול. אתמול- היה סוג של שיא.

ביום חמישי ראיתי שתי דירות עם פוטנציאל. שתיהן באזור המועדף עלינו. כלומר, ראיתי יותר משתי דירות, פשוט אלו היו השתיים שנראו הפוטנציאליות ביותר. הזעקתי את האנגלי אחר הצהריים והלכנו לראות את הדירה הראשונה. ראינו, ראינו, ראינו. האנגלי לא אהב אותה. אני הייתי יותר בקטע של "יאללה בסדר נו, היא חמודה, יש פוטנציאל. נסתדר. בוא נחליט כבר, יא אלוהים". אחר כך הלכנו לראות את הדירה השנייה, שממוקמת בביניין ענק על הרחוב הראשי- פינצ'לי.

יש שני סוגי ביניינים כאן: בית ויקטוריאני, או מה שהם קוראים לו CONVERSION, שיש לו גג שפיץ ומדרגות עתיקות וכל מיני עיניינים אנגלים כאלה, ויש ביניין, שמיועד לדירות, או מה שהם קוראים לו: PURPOSE BUILDING, שיש לו דירות מודרניות, מעלית, שוער, ועד בית ועניינים מודרניים כאלה.  אני, מההתחלה, נורא רציתי לגור בבית ויקטוריאני, כמובן, כאילו מה השאלה, דאאאא. ועל זה ניצתו בינינו ויכוחים מהיום הראשון, שהוחלט שאני אעבור לאנגליה. אז, הדירה השנייה שהלכנו לראות היתה בביניין הדירות, עם מעלית והכל. נורא לא רציתי שנלך, כי ידעתי שהאנגלי יראה וירצה את הדירה הזאת. ואכן זה מה שקרה. ראה ונדלק ורצה אותה. אממה? יש קטע. הדירה בשיפוצים. מה זה שיפוצים? אין רצפה.רואיןם את הדירה מלמטה. אין תקרה- יש חוטי חשמל משתלשלים (פה יהיה אור, אומר הסוכן...). אין מטבח עדיין, אין מים, אין ידיות לארון בגדים. הכל צבע וטיח. אבל, הדירה תהיה יפה. אה כן, והיא תהיה מוכנה תוך שבוע. אהה. בטוח. ניק הסוכן הבטיח. זה די ברור, שבסופו של דבר, אחרי השיפוצים, הדירה הזו תהיה שווה ופלצנית ומדהימה. אבל, אין שום ערבות, שהדירה תהיה מוכנה בזמן וזה די הלחיץ, למען האמת. אחרי התלבטויות רבות וייאוש קל, שפשה בינינו, אמרתי לאנגלי "יאללה, בוא, נשים דיפוסיט ונגמור עם העניין. יהיה בסדר. יהיה מוכן." הלכנו לסוכנות ואיך שהוא התחיל למלא את הטפסים התחרטנו. אני ממש התבאסתי מהדירה והאנגלי לגמרי שם לב לזה ולא הסכים שנמשיך עם העניין. שוב- יצא גבר. וגם, החשש הלגיטימי, שהדירה לא תהיה מוכנה בזמן ושאנחנו נסתובב בין דירות של חברים. אעפס, כל הסיפור הזה לא נראה לנו.

ושוב חזרנו הביתה עייפים וללא דירה.

הקיצור, הגיע יום שישי. האנגלי לקח יום חופש. בשעה עשר ניק הסוכן התקשר אלי ותיאר לי את הדירה שרק היום התפרסמה ועוד לא הגיעה אפילו לסוכנויות האחרות. קבענו איתו ברבע לאחת עשרה. המיקום מעולה. הרחוב מדהים. הבית ויקטוריאני. הדירה קסומה. הכל טוב מידי? נכנסנו פנימה. פתח לנו יפני חמוד. עברנו על הדירה ביעף. מהר-מהר. סלון. מטבח. חדר שינה. מקלחת. תוך חמש דקות יצאנו מהדירה ונסענו לסוכנות ושמנו דיפוסיט. די ברור שאם אנחנו לא היינו עושים את זה, אז מישהו אחר היה חוטף אותה עד סוף היום. שקוף. אין ויכוח בכלל. נמאס לנו לחשוש ולחכות. אין מקום לכאלה בחיפושי דירות בלונדון. לא כשיש לך עוד שבוע לעזוב את הדירה שלך. עד עכשיו אין לי מושג מה היה בחדרים, מה הגודל שלהם ואיזה ברז יש במקלחת. אשכרה לא אכפת לי. אני רק זוכרת, שהיא נראית כמו שרציתי בחלומי והמיקום מדהים: שתי דקות מהתחנה של פינצ'לי רוד, ושהרחוב אנגלי, שקט ומקסים. אה,כן ואני גם זוכרת, שהיה שם שולחן אוכל ענקי ויפה. וזהו. יש דיפוסיט. עכשיו, אנחנו מחכים שיחזרו עם הסיכום של ההמלצות (נו, התהליך המעצבן הזה שעושים כל פעם שעוברים דירה). אני לא יוצאת מגדרי ונורא נזהרת לא להתלהב. עד שאני לא אחתום על החוזה- יש סכנה. אבל, הפעם זה יצליח. באמת די! ברצינות. יש גבול לשטויות. ביום ראשון הבא יש הובלה ועוברים דירה.

****

זהו. זה האירוע שהרעיד את הסירה. שנינו נלחצנו והתבאסנו רצח. אני יותר משמחה, שיש הפי אנד ושהכל מסתדר כמו שצריך. מעניין לראות מה קורה, כשיש סטייה מהתוכנית הכללית ושהחיים מכתיבים לנו תנאים שונים ממה שתכננו, ממה שרצינו. מעניין לראות איך אנשים שונים מגיבים באופן שונה לאירועים מהסוג הזה ובעיקר עניין אותי לראות איך אנחנו צולחים עוד משבר כזה בהצלחה יתירה. זה מדהים אותי כל פעם מחדש. לא יודעת למה

ופתאום, הזמן עובר נורא מהר. גם זה קטע. כמה חשיבות אנחנו נותנים לו, ל"זמן" המחורבן הזה. פתאום נהיה לי לחוץ. יש מבחן עוד מעט ואני לא למדתי כלום. אשכרה כלום. ועוד מעט עוברים דירה. ועדו מעט נוסעים לפריז ועוד מעט מגיעים לארץ. לתל אביב. ואני כבר עוד מעט חודשיים פה. הדברים מתחילים להיכנס למין מסלול נינוח כזה והטלטול הזה מתחיל להירגע. לפחות כך אני מרגישה. אני יודעת, שנכונו לי עוד כמה טלטולים ככה בקטנה, או אולי בגדולה, אבל ביחס למה שהיה- אני די רגועה. יאללה, טלטול- בוא וטלטל. אני מוכנה לך ולא מפחדת. לפחות לא כמו קודם.

******

מזג אוויר די מדהים שוטף את לונדון בימים האחרונים. שמש חזקה וקרה ומדהימה. אין ענן אחד בשמיים וכל האנשים רגועים, עטופים במעילים, פחות אפורים ויותר מחייכים: בטיוב, ברחוב, באוטובוס. כולם מתלטפים בשמש, שחודרת מבעד לחלונות הטיוב והאוטובוס. איזה שמש מדהימה. אתמול טיילנו כל היום בגנים מרהיבים, שנקראים KEW GARDENS . טיילנו עם החבר ההומו-חולה-עליו ועוד ידידה שלו, שנדלקתי עליה על הרגע הראשון שנפגשנו. היה יום שטוף שמש ואנשים, ואנחנו פסענו בין שבילי הגננים וראינו כל מיני פרחים ועצים ונהרות זורמים ביניהם. תכלס? יש מלא פארקים נורא יפים בלונדון ולדעתי אין שום הצדקה לשלם מחיר מוטרף של 12.50 פאונד כדי להיכנס לגנים האלה דווקא. אבל, היינו בחבורה, היה מזג מגניב והחברה היתה נאה והאווירה היתה מגניבה. אפשר היה ליהנות גם מטיול מרשים בפארק של האמפסטד הית', שהוא לא פחות מרשים.

היה יום מקסים. משגע. ארוך. הגענו הביתה עייפים אבל סוף-סוף גם מרוצים. הכי קטע, שאחרי שיחה קצרה גילינו, הידידה ואני, שיש לנו חבר משותף אנגלי, שחי בארץ, ושבחיים לא הייתי מעלה בדעתי שיהיה קשר כזה. תוך שניות התפתחה שיחה ישראלית מוטרפת על ההיא ועל ההוא, ושמות של כל מיני אנשים, שאני מכירה וגם היא התחילו לעוף בחלל הרכב. זה היכה בי. הישראליות הזאת. איך אנחנו מכירים את כולם תמיד?!

משועממת יקרה- תודה על ההצעה! אני מתה לשלוח לך מייל, רק שאין לי לאן...יש דרך לציין את שמך עם לינק למייל? משהו...רמז... חוצמזה, אני עדיין פתוחה להצעות לדירה פנויה בין התאריכים 21/3 ל-31/3.

******

שיהיה שבוע מצויין ורגוע לכולם. בלי הפתעות כמו שהיו לי. אה כן. וביום שישי זה הולנטיין דיי. ממממ...מעניין. לראשונה בחיי אני נרגשת לקראת היום הזה. לראשונה בחיי.

ד"ש מהמלכה.