בשביל ההצלחה

אתמול כשנסעתי הגשם העצבני והרוח הלגמרי אובר רייטד חשבתי על זה. על זה, שבכל חיי, בכל דרך שהייתי בה וחשבתי שהנה הגעתי ללא-מוצא המטריד הזה, תמיד מישהו היה אומר לי משהו והמשהו הזה, שבא מהמישהו הזה, היה פוקק את פקק השעם שהיה תקוע עמוק בבקבוק והכל היה נפתח בקלילות. יכול להיות, שאת הדבר הזה בדיוק אמרו לי אנשים אחרים שנייה לפני זה, ויכול להיות שהנהנתי וובאותה נשימה נפנפנתי את זה מעלי. אבל, המישהו הזה, שכנראה היה לא קשור ויכול להיות שהוא בכלל סיפר לי משהו שקרה לו והנה זה התלבש לי בול על מה שהיה תקוע.

כמה פעמים טפחו לי קלות על השכם ואמרו לי את מה שאני כבר יודעת מיליון שנה עוד קודם. אבל לך תסביר שהכל בא מהבטן וכשזה לא בבטן- שום דבר לא ייפקק והרגליים תישארנה בדיוק באותו המקום, למרות שאתה מת לזוז. מת.

התהייה

"כשאתה עושה את מה שאתה אוהב, ועובד במה שאתה אוהב- אתה לא צריך חופש". (לא זוכרת מי אמר, אבל אמר יפה)

אוי. אוי. אני חושבת, שסטיב ג'ובס בנאומו הבלתי נשכח אמר את זה הכי יפה שיש. ולא רק הוא. אני מסתכלת סביבי כל הזמן ורואה את כל האנשים שלי- עובדים, עובדים, עובדים והעיניים החולמניות שלהם נשואות אל החלום שכבר לא יתגשם. ואני רואה אנשים שלי שחיים את החלום שלהם, שעושים בדיוק את מה שהם רוצים, ואני רואה את הניצוץ במרכז של העיניים שלהם. ואז אני מסתכלת עלי. בבחירה המודעת שאני עושה מידי יום לעשות את מה שאני לא אוהבת, לנסות להצליח בו (=אבסורד?), ולהבין שכרגע, בשלב זה של חיי וביעדים שהצבתי לעצמי אני בוחרת להישאר במקום הזה בדיוק. והדילמה לא מרפה. התהייה. האם זה נכון? ולמה אני לא באמת מסוגלת להסתכל במראה ולהגיד "זו הבחירה שלי- ואיתה אני מתחתנת. כרגע". יש לי חבר טוב שעבד שנים בהיי טק ובשנים האחרונות הסבל גאה עד כדי אומללות. הוא הרוויח מלא כסף והצליח מאד במה שעשה. הוא גם היה שכן שלי בתל אביב והוא גר לבדו בדירתו המקסימה וההמרווחת במרכז תל אביב. ואז הוא החליט לעזוב ולהגשים את חלומו. הוא עזב. במשך חצי שנה הוא עשה כלום ונהנה מכל שנייה בתל אביב שלו. ואז הוא נהיה בזוגיות. ואז הוא פתח סטארט אפ, כי זה היה החלום שלו. ולפני שבוע הוא אמר לי, שמעולם הוא לא חפר ביעדים ומטרות. מה שהיה הוא שהיה וכשהגיע הרגע הוא עשה את המעשה. אני מבחינתי אמרתי לו שמעולם הוא לא נראה כל כך יפה ומאושר.

ויש לי אותי, שכל יום שעובר הוא ניצחון קטן שלי, שעברתי אותו וצלחתי אותו ויש לי עוד כמה שעות עד שיגיע היום הבא ואז..

פורפורציה

האחיינית בת עשר: "את כל כך עשירה! תראי כמה דברים יש לך! ואיזו דירה גדולה יש לך! את כל כך עשירה!"

אני: "אני לא עשירה בכלל. רוב הדברים זה בכלל מתנה ולא אני קניתי. אני לא עשירה  בכלל"

האחיינית: "אבל מה חסר לך?! שום דבר לא חסר לך!"

אני: "בטח חסר. מלא חסר"

האחיינית: "מה?? מה חסר?"

אני: "מממ...אהבה"

האחיינית: "אבל יש לך מלא חברים. כל כך הרבה חברים. איך זה יכול להיות שחסרה לך אהבה".

הדברים שילדים אומרים תמיד משאירים אותי בפה פעור. כל כך נקי. הסתכלתי עליה ולא ידעתי מה לומר. לכי תסבירי לה, שכל המכשירים בעולם עם הנורות המנצנצות והגאדג'טים המשוכללים לא יכולים לתת לי מה שחיבוק אחד יכול. לכי תגידי לה, שכרגע הנורות המנצנצות נותנות לי רגעי התנתקות מצוינים ושהחברים שלי נותנים לי כוחות בכל פעם מחדש, כמו מג'יק סטיק. אז רגע, היא בעצם צודקת.

כל יום, וזה אמיתי, כשאני נוסעת ברכב בחזרה הביתה או לקפה עם חברה, כשאני מחייגת מהמובייל שלי לקשקש עם חבר בפקקים של הערב, אני מוקירה. אני נזכרת. ומוקירה. נזכרת בבדידות הקרירה באנגליה, בכמיהה העזה לכתף, ללהג על דא והא, לקפה סתמי או משמעותי, לאפשרויות האינסופיות לאותנטיות שבחברות העמוקה- שיש לי פה. ובעיקר- מוקירה את הקלות הזו, שבה אני נוזלת לתוך החברויות שלי, בלי מאמץ, בלי מחשבה תחילה. אז כן, יש מצב שאני עשירה.

הבדידות

You can't find peace by avoiding life (וירגי'ניה וולף, הסרט "השעות")

ואם כבר באנגליה עסקינן. אחד הדברים שגיליתי על עצמי בארבע השנים המוזרות האלה הוא, שבדידות יכולה לשתק אותי מהר. יש כאלה שמסוגלים לבלות ימים שלמים בחברת עצמם, או עם הלפטופ שלהם או עם הגאדג'ט שלהם בלי שום צורך להתחבר ליצור חי ונושם. חתול מגרגר יכול להוות תחליף מעולה עבור האנשים האלו. סחתיין עליהם. אני, לעומת זאת, חסידת מאסלו גאה. ברחתי ללונדון לפני ארבע וחצי שנים. ברחתי, כי מצאתי אהבה וכי פה כבר היה לי יותר מידי. יותר מידי מהכל. חשבתי שההתנתקות מכל מה שהיה לי תביא לי שקט.

אנחנו כולנו מודעים לתוצאות.

מרשימת החלומות שלי מחקתי את השורה "לגור במושב". נו באמת. אף אחד לא יקח לי יותר בחיים את ההפוך שלי בשבת בערב בקפה השכונתי והפיצוציה שפתוחה 24-7 ואת האנשים היפים שמטיילים בעיר וקונים סודוך באחת בלילה.

הצלחה

"הצלחה היא היכולת לחיות את חייך כפי שאתה רוצה לחיות אותם, עושה את מה שאתה אוהב ומוקף באנשים שאתה אוהב ומכבד" (בריאן טרייסי, הרגלי מיליון הדולר)

האמת היא, שבאנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב. הספר שאני קוראת בשקיקה כבר זמן מה ומראה לי את הדרך ממקומות שעוד לא הצלחתי לראות. ממליצה בחום גדול. באחד הפרקים הוא גם אומר: "למוח האנושי יש יותר מ- 20 מיליארד תאים, כאשר כל אחד מהם קשור ומתקשר לעשרים אלף תאים תאים אחרים. כל מה שהצלחת להשיג עד כה בחייך אינו אלא חלקיק קטן ממה שאתה באמת ובתמים מסוגל להשיג.

בהמשך הספר מדבר ארוכות על הלך המחשבה שלנו. הקומבינציה הזו- מה שהמח שלי באמת, פיזית, מכיל ומה שאני חושבת על עצמי- מהממת אותי בכל פעם מחדש. בשורה התחתונה הוא אומר- תחשוב כמנצח ותהיה מנצח. תחשוב כחלש- תהיה חלש. נכון כבר שמענו את זה מיליון פעם? נכון שכולם מהנהנים עכשיו "נו באמת, השטויות האלה"? הנהנו כאוות נפשכם. אם היה לי סטטוסקופ לבטן שלי עכשיו הייתי יכולה לשמוע, שזה לא שם. מקסימום העוף מארוחת הערב.

האבסורד הזה שיש לי כל כך הרבה יכולות וכישורים ומסוגלות. שאני רוצה להצליח, לנצח, להתאהב, לאהוב, להקים משפחה, להרוויח מלא כסף, לכתוב ספרים, לחייך יותר. ותחת זה אני חושבת כמפחדת. האבסורד הזה הוא כמו עששית שמתנדנדת לה במאורה חשוכה ומסחררת לי את העין אבל משאירה אותי עירנית וערה. כי, תכלס, עם מח כזה ועשרים מיליארד תאים וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (=נפשית), אין שום דבר שיכול לעצור אותי. כלום!

והנה אני עוצרת. עצרתי.

לפחות יש עששית.

געגוע

עוד לא מצאתי את הדבר הזה שיפסיק את מטרד הגעגוע. שיפקוק את הפקק הפרטי שלי וישחרר לי כבר את הלב והלבלב. אולי זה בגלל השגרה והקושי והחוסר והאלוהים יודע מה. אבל הוא שם, גם לפעמים וגם כל הזמן. הגעגוע. לחיבוק שלו. לשיחות שלנו. לשקט של הביחד. לדאגה שלו אלי. לאיך שהיה גורם לי לצחוק כמו שאף אחד אחר לא היה מצליח. הגעגוע הזה באכזריותו מנטרל בקלות מרגיזה ממש את כל מה שהיה רע. והיה רע. ופוגע. וכואב. הגעגוע לא מזכיר לי את העובדה הפשוטה באמת, שהוא לא אהב אותי יותר ולא מספיק. הגעגוע מופיע מתי שהוא רוצה ומרחף מעלי כמו איזה נודניק, זבוב טורדני ואני לומדת להעיף אותו מעלי. עוד לא ממש הצלחתי, מן הסתם.

אבל אם אני אמצא פתאום את משפט המחץ שיעשה לי את זה- אני מבטיחה לספר. בינתיים אני כמו איזה סכיזופרנית שמסתכלת לגעגוע בעיניים ומתעלמת ממנו, אול הוא ילך מאליו.

שיהיה שבוע טוב ולא טורדני.