בשביל ההצלחה

נו יופי. עבר מלא מלא זמן מאז העדכונים האחרונים, קצת פוסטים מוזרים, קצת אתנחתא של דיכאון- והרי שבתי. האמת היא, שמאז הגשת הבקשה לויזה (תיכף הדיווח), נגמרו לי המשימות הכבדות. מקסימום- ללכת לחפש מתנה בשביל הילדה של האחות של האנגלי. נו שוין. ככה לגמרי ברגוע. מרוב בטלה וחורף בחוץ- נהייתי עגולה וכבדה. אשכרה גארפילד. נו מה? בחוץ חורף לאללה. גשם. רוח. קררררררר. אפור. הדירה שלנו נהייתה חמימה ונעיימה ומלאת כל טוב. אני יושבת כל היום בבית ומגרגרת ומחטטת במקרר ורואה טלויזיה ושוחטת את המשחקים במחשב. וכל זה- בידיעה גמורה שעוד מעט זה עומד להיגמר. לגמרי!

טוב, קצת צמצומי פערים.

היינו בפריז. סוף שבוע קסום ומופלא. התוכנית המקורית היתה להיפגש עם זוג חברים מהארץ. זה, בעצם, היה הרעיון שלהם, שנרקם חודשיים לפני. דווקא ממש חיכינו לזה, האנגלי ואני. ואז, ביום ראשון של אותו שבוע הודיעה הזוגית שבזוג החברים, שהם נאלצים לבטל. התבאסנו לאללה, אבל מה..איזה מעולה סוף שבוע ראשון שלנו כזוג בפריז הרומנטית. ככה אנחנו. עושים הכל הפוך. מכירים בטלפון. מתאהבים בטלפון. מתחילים לעשות דייטינג ארבעה ימים בכל חודש, ככה במשך חצי שנה, יוצאים לצימר בוויילס, עוברים לגור ביחד באנגליה, מתחילים באמת להכיר אחד את השנייה ואז נוסעים למלון בפריז. מה יש? מה רע? תכלס!

הקיצר, כפי שציינתי, כל הסידורים בוצעו כבר חודשיים מראש. סגרתי כרטיסים עם איזי ג'ט, מלון באינטרנט והכנתי יופי של שיעורי בית. היו לנו ארבעה ימים מלאים. בגלל שאנחנו באים מלונדון- זה כולה שעה טיסה, כך שהרווחנו עוד יומיים, ככה, בשביל הסבבה. יצאנו ביום שישי לפנות בוקר ועזבנו את פריז ביום שני בתשע וחצי בלילה. נו, היה סופ"ש משו-משו. מי שמכיר את פריז כתייר ויודע איך נראים בתי המלון שם, יודע שאפשר ליפול חזק. אנחנו "נפלנו" על מלון מצויין. זה המקום להגיד- האתר בוקינג.קום פלוס ההמלצות (לא לדלג על ההמלצות!) הוא שווה ביותר. עשיתי מחקר לא קטן במשך כמה ימים ועבדתי במקביל עם הגוגל מאפס- המלון יצא פצצה, בתוך הרובע הלטיני, קרוב להכל, ממש חמש דקות מהנוטרדאם. החדר שלנו היה יחסית רחב והמקלחת אפילו גדולה. זה באמת לזכות בלוטו. לגבי המחיר- זה לא ממש חוכמה. אנחנו נסענו בפברואר על תחילת מרץ- לא ממש העונה, לכן המחירים סבירים בהחלט בכל פריז.

אני יודעת, שאני רומנטיקנית חסרת תקנה, רגשנית מעצבנת ומאמינה-למיתוסים, שחבל על הזמן. אבל איזה יפה פריז?? תכלס? איזה מדהימה? רומנטית. רגועה. יש בה משהו, שאני לא יכולה להסביר אפילו. למרות הצרפתים גסי הרוח, המשוגעים, שמצפצפים כמו פסיכים בכביש ומקללים חופשי. כמו ישראלים, נו. יש משהו בעוצמה הבלתי מוסברת הזאת של הבניינים. אתה הולך ברחוב, ונתקל בכנסייה מוטרפת, ע-נקית, מלאת היסטוריה. אתה עובר אותה- ושנייה אחרי זה נתקל בעוד סוללה של צריחים ושערי ענק, מבנה פנתיאוני עצום, שנייה אחרי זה עוד כנסייה, עוד ארמון. והכל כזה עצום ומרשים! ובערב- פריז הכי מאממת. באמת. עשינו שם כמה תמונות- אני שמה בבלוג תיכף ומיד. יש משהו בסיין שזורם לו ככה בשקט בין הקירות העצומים, מתחת לנוטרדאם המואר באורות מופלאים, הגשרים העצומים עם הפסלים והחרבות, הארמונות..הרחובות..הכל. כזה שקט ורגוע בערב בפריז.

עשינו את כל המחוייבויות התיירותיות. באמת. היינו אחלה תיירים. בגלל ששנינו עצלנים בטירוף, יצאנו מהמלון כל יום בערך באחת עשרה לקראת שתים עשרה בצהריים ובאמתחתנו הבטחה, ש"מחר נקום מוקדם. חייבים. צריך להספיק". אהה. זה מעולם לא קרה, אבל מגניב. העיקר הבטחנו זה לזו. פצחנו כל בוקר בארוחת בוקר צרפתית ברובע הלטיני המתעורר בעצלתיים, באיזה כיכר או שתיים. באגט, קרואסון, קפה, שווארמה. אחר כך כל האתרים שבספר: הלובר, הכנסיות, האייפל, קונקורד, שאנז אליזה, סקרה-קר, לה-דפאנס ועוד ועוד. אני לא אלאה בכל הסיפורים, כי זה די צפוי מראש. מה שכן, הבאסה היתה, שקנינו ספר על פריז שנקרא לונלי פלנט. כן-כן. מכירים? יופי. חרא ספר! ממש, אבל. התבאסתי נורא מהעניין הזה בפריז והחלטתי להמליץ בחום לקוראיי- אנא צאו לחו"ל מצויידים בספר נאות, כזה שמספק את כל המידע והמסלולים. אם אתם כאלה, שחשוב להם לקרוא קצת, לבדוק, לדעת על.

לגבי האוכל- גם פה כדאי להתכונן לפני. אנחנו רק ידענו על מסעדה מפורסמת, שכולם מדברים עליה בשם "לה-אנטריקוט". נו יופי. לא ידענו הרבה, אלא רק שהיא יושבת קרוב לשאנז אליזה איפשהו. באיזשהו ערב התחלנו לרעוב באמת וממש לא יכולנו לנחש באיזה רחוב זה נמצא, אז שאלנו חבר מלונדון, שהפנה אותנו למסעדה באיפשהו רחוק מהשאנז. הגענו לשם בשש ועשרה וראינו שקוראים למסעדה "דה-אנטריקוט" ושהיא נפתחת בשבע בערב ואי אפשר לעשות בוקינג. אז הלכנו לאיזה בית קפה ואכלנו מרק דלוח, ככה בינתיים בשביל להשקיט את הרעב. אני כבר לא מדברת על המחיר המופקע של הפאקקטה מרק הזה והמלצרים החמוצים, שרק חיכו שנלך. יצאנו משם ברבע לשבע והגענו למסעדה דקה אחרי זה ונעמדנו אי שם באחורה של האחורה של התור העצום שנבנה לפני הכניסה של המסעדה. תוך שניות כבר היו עוד מיליון אנשים מאחורינו. בשבע בול פתחו את הדלתות ונהייתה חוויה מגניבה באמת. תוך דקות התור הצטמצם, לפחות עד אלינו. בכניסה עמדו מלצריות לבושות כמו המשרתות האלה? עם סינרים שחורים ופפיון מאחורה ושיער אסוף ובצרפתית היסטרית הושיבו אנשים מהר מהר בשולחנות צפופים. תוך דקה ישבנו בשולחן קטן-קטן, שכדי שאני אכנס לשבת, המלצרית הזיזה את השולחן לאמצע של המסעדה ותיכף הצמידה לי אותו לציצי אחרי שישבתי. יעני- אין מצב שאני יוצאת מפה. בטח לא לשירותים. ככה היה בכל השורה שלי. לידי היו סימנים של מישהו שכבר יושב שם, אבל לא נכח- עיתון בערבית וכוס מים. מהצד השני ישבו אב ובנו וכבר ירדו על בקבוק מרלו. ואז הגיעה המלצרית וירתה בצרפתית ואחר כך עברה לאנגלית. אנחנו היינו בהלם. אז ככה: למסעדה יש רק מנה אחת: אנטריקוט. וצ'יפס. וסלט. זהו. אין תפריט. אין כלום. המלצרית מגיעה לשולחן ושואלת את הסועדים איך היו רוצים את הסטייק שלהם ומה ירצו לשתות, כותבת את ההזמנה בעט על המפה-מנייר שעל השולחן ונעלמת. ומסביב- המולה המולה! חמימות משגעת. דיבורים בכל השפות, אנשים שותים יין, צוחקים, מבושמים. המסעדה מלאה עד אפס מקום ומהדלת ממשיכים להציץ עוד ראשים של אנשים, שממתינים לשבת. אחרי עשר דקות המלצרית ההיפראקטיבית שלנו זורקת לנו שתי צלחות עם סלט על השולחן, סלסלה עם באגט ונעלמת. חסות עם שרי ואגוזים ורוטב ויניגרט חמצמץ בדיוק במידה המתאימה ובדיוק בשביל לפתוח את התיאבון לסטייק הקרב ובא. אחרי עוד עשר דקות המלצריות מופיעות משומקום עם מגשים עצומים. על המגשים יש גושים ענקיים של אנטריקוט ומלא מלא צ'יפס. המלצרית מניחה לפנינו את הצלחת עם מספר נתחי אנטריקוט וצ'יפס ושוב נעלמת. אה כן, והערבי חזר לשבת בשולחן עוד לפני זה וכל הזמן הסתכלנו עליו לראות מה הוא עושה ולחקות אותו. בסוף קשרנו שיחה קלה והוא הסביר לנו, שהוא לקוח קבוע ובכל פעם שהוא בא לפריז הוא בא אך ורק למסעדה הזאת כבר שנים ושהיא, בעצם, המסעדה המקורית של לה-אנטריקוט. אין לי מושג מאיפה הוא ומה הוא עושה, כי היה לי קצת לא נעים לשאול אותו, אבל הוא היה סופר נחמד והרמנו כוסית וחייכנו הרבה ודיברנו הרבה על בשר. ואם כבר מדברים על בשר- האנטריקוט היה מ-שו-בח! ממש! היה עליו רוטב סמיך ואדמדם כזה, עם ארומה, שמלטפת לך את החיך וכל הדרך למטה עד הבטן. אין-אין! אני עוד לא אכלתי כזה. המנה מורכבת מרי-פיל פעם אחת בלבד. סיימת את הצלחת, ימלאו לך בעוד שלוש חתיכות של סטייק וצ'יפס- לרוב. המחיר הוא בסדר, כלומר, לא יקר בטירוף, אבל בטח לא זול. זאת מסעדה פלצנית ומבוקשת ולא בכדי. יצא לנו משהו כמו 50 יורו לשנינו, כולל שתייה וקפה בסוף.

תרשמו! חייבים לבקר במסעדה הזאת. קצת רחוק להגיע וצריך לקחת את המטרו, אבל זה שווה-שווה! אי אפשר להזמין תור, וכדאי לבוא שעה קודם ולתפוס מקום בתור. אני לא יודעת מה קורה שם בצהריים, אם גם יש תור כזה. היא נקראת דה-אנטריקוט והכתובת:

271 boulevard Pereire

PORTE-MAILLOT

tel: 01 45 74 27 97

הם לא מדברים מילה באנגלית, אז חבל על המאמץ מראש

דרך אגב, למחרת אכלנו במסעדה הידועה לה-אנטריקוט. היה נחמד. באמת לא רע. אבל, היא היתה, איך לאמר, סטנדרטית מידי. רגילה. הסטייק היה טעים והרוטב גם.

עלינו לאייפל בבוקר של יום שני וצילמנו את פריז המהממת.

ואז חזרנו הביתה. ללונדון.

***

בערב הראשון במלון, שכבתי על המיטה והסתכלתי על האנגלי ואז קמתי והסתכלתי מהחלון אל הרחוב הפריזאי למטה ואז אמרתי לאנגלי: "אני מגשימה עוד חלום עכשיו. זוהי הפעם הראשונה בחיי, שאני עם החבר שלי בפריז". ובמשך כל ארבעת הימים הייתי מרותקת לעצם המחשבה הזו. הייתי בפריז לפני חמש וחצי שנים, עם חברה. ועכשיו זו היתה חוויייה אחרת לגמרי. תמיד היה לי החלום, שנטייל בפריז, אני והחבר שלי, יד ביד, הרומנטיקה תיזול לנו מהגוף ואנחנו נהיה בתוך סרט הוליוודי, עם הכינורות והפרחים והכל. האנגלי שלי הוא פחות רומנטיקן מהחלומות שלי. הוא לא יביט בי בעיניים מזוגגות וירקוד איתי ולס על גדות הסיין. נהפוך הוא, הוא יצלם את הסיין בעדשה רחבה, כדי שהתמונה תצא ברורה ושאני אזוז לו מהפריים. אבל האנגלי שלי יעצור איתי בכל חנויות בעלי החיים שעל הסיין ונזיל ריר על גורי כלבים וחתולים, והאנגלי שלי יקח אותי למסעדה הכי טובה ויוודא שאני נהנית מהאוכל ושהכל בסדר, והאנגלי שלי יצחיק אותי עד דמעות, כשהוא יסתלבט על הסירות שעוברות בסיין, גם אם זה בערב, כשהאורות משתקים מרוב יופי.

וככה זה. וזה כזה מדהים. עדיין. אחרי שלושה חודשים והוא עדיין מצליח להקסים אותי כל פעם מחדש.

אין! אין כמו פריז!

***

חזרנו מפריז ותיכף התחלתי להילחץ עם הויזה. איך שנכנסנו לחדר מדרגות חיכה לי המכתב עם הציון. זה היה כמו בסרטים. כל כך פחדתי, שחבל על הזמן, וביקשתי מהאנגלי שהוא יפתח את המעטפה בשבילי. תוך שנייה נגמרה כל הדרמה- עברתי את המבחן. כדי להיות זכאית לויזה, יש לעבור את המבחן בציון של 6 לפחות. אני קיבלתי 7.5. וכדי שסופית נסגור את הפינה שאני פולניה-לא-שפויה בעליל, נכנסתי לדיכאון כל הערב מהציון הזה, כי בעצם "הייתי צריכה לקבל 9. מה פתאום כזה ציון נמוך". למרות שאין שום השפעה של הציון על שום דבר. נו בסדר. אף אחד לא מושלם.

למחרת העברתי מיליון אי מיילים עם היועץ שלי בארץ ושבוע שעבר, סוף סוף, הבקשה שלי נשלחה לאנגליה למשרד ההגירה. הזמן הוא סופר קריטי בשבילי כרגע, כדי שאני אספיק לקבל את האישור בזמן ולקבל את הסטאמפה בדרכון בעודי בארץ. הרעיון הוא, שלוקח משהו כמו בין שבוע לשבועיים עד שמקבלים את האישור ממשרד ההגירה באנגליה. אחרי שמקבלים את האישור הזה, צריך לקבוע ראיון עם הקונסוליה הבריטית בתל אביב ולהגיע לשם עם הדרכון. נותנים את הדרכון בבוקר ולוקחים אחרי הצהריים חתום ומוכן. כל זה וטוב ויפה עד ה- 27 למרץ בלבד. מה קורה אז, תשאלו? אוה, יופי ששאלתם. אז אני אענה: הבריטים החליטו לשנות את חוקי ההגירה ומהתאריך הזה, הדרכונים יילקחו ויישלחו לתורכיה לחתימה. זה יקח עד 15 יום. כלומר, לא עוד חתימה במקום. וכל זה, כשאנחנו מגיעים ב- 21 וחוזרים ב- 30. מה שנקרא- על הקצה של הקצה. להחזיק אצבעות! ממש עכשיו. זה לגמרי קריטי. כל יום אני מסכלת בחשבון הבנק, כדי לבדוק אם כבר הורידו לי את הכסף. ככה זה: קודם הם מורידים את ה- 400 פאונד ורק אז מתחילים לבדוק את הבקשה.

עכשיו מתחיל הרומן שלי עם הבירוקרטיה המקומית. כחלומר, זה יתחיל ברגע שיחתמו על הדרכון שלי. ואז אני רשמית בסטטוס של מבקשת להגר לאנגליה. אני מקבלת אישור לשנתיים, בהן אני יכולה לעבוד במה שאני רוצה ולהיות לגמרי חוקית, אבל עדיין לא תושבת, כמובן. זה קורה רק אחרי חמש שנים. אז אני מחכה לתשובות ואז אני אתחיל לחפש עבודה.

***

היועץ שלי, זה שעוזר לי עם הבקשה לויזה, קישר אותי עם אנשים שעובדים עם אנגליה בתחום ה- SAP. הוא שלח להם מייל עם קורות החיים שלי ועשה לי CC. אחרי שחזרתי מפריז אחד מהם חזר אלי. אני לא אספר את כל גלגולי השיחה, אבל אני רק יכולה להגיד, שאחרי השיחה איתו חזר לי כל הטעם הרע, שהיה לי כשעבדתי ב- SAP בארץ. הגסות, החוצפה, הפטרונות, הקומבינות. זה משהו! לאורך כל השיחה הוא ניסה לעשות הכל, כדי לשכנע אותי שאני לא שווה כלום ושאף אחד לא יקח אותי פה ושרק אם אני אעבוד בשבילו, אז אולי אולי יש סיכוי שאני אלמד משהו. אני דווקא נשארתי שלווה מרבית השיחה, עד שבאיזשהו שלב הוא אמר לי: "רגע, אבל אם החבר שלך במחשבים, אז למה הוא לא מסדר לך איזה משהו ככה?" זה שבר אותי לגמרי, ושאלתי אותו אם הוא זוכר עם מי הוא מדבר ושאני לא ילדה בת 21 שמשוועת לאיזה קומבינה שתכניס אותה לאנגליה. אני לא מחפשת "שיסדרו" אותי...טוב נו. סגרנו את הטלפון וזהו. היה שלב, שקבעתי להיפגש איתו, אבל ביטלתי את זה אחר כך באיזו אמתלה. אחר כך פגשתי פה כמה ישראלים, שאמרו לי שחבל לי על הזמן לעבוד עם ישראלים פה. שלא כדאי לי. לפחות לא בתחום שלנו. והרי אני לא ממש מתכוונת לעבוד במובינג

סתם ביאס אותי לגמרי להיזכר באנשים מהסוג שלו. הקומבינטורים האלה...אני עדיין מאמינה, שהמעבידים פה יותר שפויים ואמינים. נחכה ונראה.

***

לפני שבוע כזה, ביום ראשון, בעודנו מתעוררים לאיטנו לתוך הסופ"ש, צלצל לי הפלפון עם מיס וגל על הצג. הזוג היה בטיול של שבועיים בהודו והם טסו עם בריטיש. בחזור הם פספסו את הקונקשן לארץ ומיס וגל שאלה אם זה בסדר, שהם יעצרו ויקפצו ככה וניפגש לנו. נו-נו. אני זינקתי מהמיטה זורחת מאושר ותיכף הכרחתי את האנגלי להתלבש ולהתכונן. נפגשנו במהלך הצהריים בכיכר לסיטר והתחלנו לצעוד לעבר הסוהו, כי האנגלי ואני כבר פנטזנו על ארוחת הצהריים. ישבנו לנו במסעדה אסייתיתצ- בוסאבה- בלב הסוהו. אחרי האוכל יצאנו לטייל ועברנו את הסוהו, צ'יינה טאון, אוקספורד, בונד וקינחנו בביג בן עם הדמדומים. אחר כך לקחנו את הטיוב והלכנו לדירה שלנו לקפה ועוגיות אוריאו. כל הזמן הזה הבטתי בהערצה על בטנה הקטנה והמפוארת של מיס וגל ההריונית החדשה, שנראתה קורנת ומאושרת יותר מתמיד. יש משהו בהריון, שעושה את האושר בעיניים למשהו אחר. ועוד יותר, זה שהזוג וגל, יבוא ישיר מהודו, נחתו אצלי בסלון לכמה שעות! רגע, לא הזוי?

באופן ממש "מפתיע", הרגשתי סוג של סגירת מעגל. כשהם ישבו אצלי בסלון ככה, וקשקשנו ושמענו סיפורי הודו, נזכרתי בביקור שלי ושל העורבת באמסטרדם, לפני שנתיים כזה..ושישבנו על הספה שם בדירה הקטנה מעל התעלה ואני הסתכלתי עליהם בקנאה ואמרתי בלב: "יוהו, איך אני רוצה גם. אהבה כזאת. אירופה כזה. דירה כזאת..."

אחרי שהם הלכו, נהיה לי פתאום ריק כזה. קצת התבאסתי, אני מודה...הגעגועים שוב אכלו אותי קצת והאנגלי התבאס ממני לאללה. אבל, התאוששתי במהרה וכל היום למחרת הסתובבתי עם חיוך של "איזה קטעים היה אתמול" כזה.שמתי גם תמונה של הביקור. מאחורה. כמקובל בבלוגים. 

***

וזהו. עוד שלושה ימים ואנחנו בארץ. הבטן שלי מתהפכת. אני מתרגשת נורא. ימיי בארץ הולכים להיות בטירוף. אני הולכת לג'גל בין אמא שלי ולחברים לרופאים. טלטלה בעיקר רגשית. אח שלי אמר לי שכדאי לי להתכונן, כי הם, המשפחה, נחשפים בהדרגה למצבה האומלל ואילו אני הולכת לקבל את זה מה שנקרא "לפנים". החברים כבר מחכים וכבר קיבלתי הזמנה לסיפורים מעניינים בשדרה מהכפרה בעצמו. הכפרה גם אמר לי,ש הוא מחכה לי שכבר אני אבוא ואפגוש את הנסיך שלי בעל הזנב, אבל כבר הודעתי לו חגיגית, שאין מצב. אני לא חושבת, שמהביקור הזה אני אצא רגועה. עדיף לי לוותר. אני נורא פוחדת מחוסר התאוששות אחרי הפגישה עם הנסיך. יש דברים, שעדיף להשאיר מאחור בידיעה גמורה שהם טובים ומאושרים היכן שהם בדיוק.

שמעתי, שמזג האוויר בארץ מגניב לגמרי ושאנשים מבקרים בים חופשי. אז הבנתי שיש מצב לבגדים קצרים פלוס סווטשירט בערבים. נכון או לא?

לפחות בביקור הזה, האנגלי יזכה לגרגר לו כמו גארפילד במהלך היום בתל אביב בשעה שאני אתזז לי חופשי מבין ביקורים ומחוייבויות. תכלס? מגיע לו!

אז אני אחזור לתנוחת הגארפילד השמנמנה שלי ברשותכם ואדדה לי למיטה. אחרי הכל, מחר מחכה לי עוד יום של לקום בשתים עשרה וללכת לקניות. בגשם. בקור. בחושך 

לילה טוב ורגוע מאליזבת המתגעגעת.

וזה לאו דווקא שדרות. כלומר, לא לזה התכוונתי. נורא רציתי לכתוב על הסופ"ש המקסים שהעברנו בפריז. רציתי שהפוסט הזה יוקדש לחוויות ולסיפורים ולהמלצות על מסעדות.

אבל, אז דיברתי עם אמא שלי. אתמול והיום. וזהו. נגמר לי מלכתוב על חוויות פריז. ורגשות האשם אוכלים אותי. מה אוכלים אותי! מבפנים ככה. חזק. כל יום עוד נגיסה. ובמקביל גם ההקלה הסמויה- איזה מזל שאני לא שם. בארץ. איזה מזל שיש לי את האנגלי ואני חיה לי בפיירי-טייל הפרטי שלי בלונדון בפאקינג דרים האוס. ברור לי כשמש, שאם הייתי שם בארץ, בתוך הסחי ועמוק עד צוואר בסרטן של אמא שלי, הייתי קמלה יחד איתה עד הסוף המר. ואין לדעת עד מתי זה היה נמשך. ברור לי כשמש. זאת היתה אחת הסיבות שהחלטתי לעזוב הכל דווקא ברגעים הקריטיים. אהה. חשבתי על עצמי לגמרי. לגמרי.

יש את כל הסדנאות האלה, שבעוונותיי גם השתתפתי בהן לא מעט, שמשחררות את הקלישאות האלה: "זה לא שלך. זה שלה". או "זאת הבחירה שלך להרגיש את זה" וכולי וכולי והאמא-של-הכולי. מגניב. זה מה-זה נכון. באמת. הלוגיקה מדהימה. הקונספט הזה אחלה. שווה. תנסו. תכלס? בחיים של מחלות סלאש מוות? לא ממש. אבל, תנסו. אם יצליח- תגידו לי.

מה אני יכולה לעשות, כשהיא אומרת לי "נמאס לי. לא יכולה יותר. די. שירדימו אותי". מה? מה אני עוד יכולה לומר לאישה הזאת, בואו נקרא לה אמא שלי, שאיבדה רצון לחיות ברגע שהודיעו לה את בשורות האיוב. קולה הנמוך והמיוסר בטלפון כל פעם. כל פעם. הדעיכה הבולטת והשקופה שלה מידי יום. בלי כל קשר למחלה האמיתית בריאות הדפוקות שלה בלאו הכי. שום קשר. והיא גם מצהירה את זה: "אני בדיכאון. הנפש שלי מייסרת אותי. אני לא עומדת בזה יותר. זה לא בשליטה שלי". לך תסביר לה, שאם יש משהו היחיד בחיינו, שהוא בשליטה שלנו- זה הנפש. ומה שאנחנו אומרים לעצמנו. לך תסביר לה. היא לא שומעת מילה מזה.

ומה היא כן שומעת?

אני: "אז אני מבינה שאת רוצה למות?"

אמא: "כן"

נו? איך אני, הבת שלה, זאת שחיה רחוק, זאת שלא יכולה להסתכל לה בעיניים אף פעם, גם כשזה קרוב, איך אני יכולה לענות לה?  מה עוד? אלוהים. כל מה שהתחלתי לפלל בליבי, ויסלח לי אלוהים (עלכ), זה שהיא תקבל את מבוקשה. שתגמור. שתמות.

אני הרי לא רוצה שהיא תמות. אני מפחדת פחד אימים מהרגע הזה. וגם יודעת, שהוא קרוב. לא חשוב, שנה שנתיים חודש חודשיים. הוא עדיין קרוב. ממש רואים אותו. אוי אלוהים. כל פעם אחרי שיחת טלפון איתה, אני מביטה לו ישר בעיניים ומתחננת שיחכה עוד קצת. אולי היא תספיק לראות אותי מתחתנת? אולי היא תספיק לראות את הילד שלי? ובעיקר- אולי לא.

ואז השיחות האלה איתה. ההבנה, שזהו. זאת אמא שלי. שיש אנשים, שעשויים מהחומר הנלחם. השורד. המחובר לחיים. אלה, שיצחקו למוות ולמחלה בפנים וינצלו כל רגע אחרון בחייהם כדי לצחוק ולאהוב ולהעריך. ויש אנשים אחרים. כמוה. שנאכלים מבפנים מהרגע הראשון. עוד קטע מהשיחה שלנו:

אמא: "מה לעשות, שאני כל החיים שלי במלחמות. נלחמתי כל כך הרבה בחיים. כל הזמן. מלחמות...מלחמות..." (קול חנוק מחוסר חמצן)

אני: "נכון...אני מבינה...ודווקא במלחמה החשובה מכל את מרימה ידיים?"

אמא: "כן"

ואני שותקת. היא מודה, שהיא תבוסתנית וקורבנית ושהיא הרימה ידיים וכל מה שהיא רוצה זה למות. אני מקשיבה לנשימות הכבדות שלה, להתנשפויות ולבכי המקוטע שיוצא לה בין נשימהמאומצת לנשימה חנוקה. ואז היא מבקשת ממני, שנפסיק לצעוק עליה. שנפסיק להוכיח לה מה נכון. שכל מה שהיא רוצה זה אמפתיה. ואחר כך היא אומרת, שחייבים לחזור לכדורים, כי המצב הנפשי כל כך קשה. ואני? כל מה שיכולתי למצוא כח לענות לה היה: "אני מקווה שסבב הטיפולים החדש יעשה לך טוב יותר".

היא הפסיקה לישון. לא ישנה בכלל. אולי שעה בכל לילה. מתעוררת בחרדות איומות, שנשימתה נלקחת ממנה ולא שבה אליה. גם כשהיא מחוברת למכונת החמצן, היא נחנקת ומתאמצת לשאוף עוד אוויר ועוד אוויר. ואף אחד מאיתנו, כולל היא, אינו יודע אם זו המחלה או הנפש המבקשת קץ להכל. היא הולכת למיטה ומבקשת לא להתעורר עוד ובאותה נשימה, מתעוררת בבהלה כי אינה רוצה שזאת תהיה שנתה האחרונה. איך מביאים אדם כזה לסוג של השלמה? איך מביאים אותה למקום של שקט יחסי בתוך כל הכאוס הזה?

היא בוכה נורא על בדידותה הקשה. אמא שלי לבד. הם גרושים כבר הרבה שנים. כל חברותיה נעלמו איך שהמחלה החלה לתת את אותותיה ואמא שלי התחילה להיראות כמו ניצולת מחנה, רחמנא ליצלן. אף אחת מהחברות לא עמדה בביקורים אצל אישה קמלה, שאינה מפסיקה לבכות ולהלין על מר גורלה, להניד בראשה ולהגיד "המצב קשה מנשוא. אני לא עומדת בזה". כולן נעלמו. אני נסעתי ללונדון. אח שלי נשאר שם. דודה שלי נותרה שם. וזהו. אה כן והמטפלת. ואמא שלי מיוסרת בבדידות שלה. שוקעת עוד ועוד לתוך כלום. היא הפסיקה לרצות ללכת על רגליה, למרות שאין שום מחלה שמונעת ממנה את היכולת. היא מחוברת אל כסא הגלגלים והיא הפסיקה לנסות לקום ממנו. היא לא מרימה את הטלפון לבקש שידברו איתה או יבקרו אותה. אני מניחה, שגאוותה מונעת את זה ממנה. תמיד היה כך. היא מלינה על משפחתה שנותרה, שאינם באים לבקר אותה מספיק והיא מסרבת לקבל שחייהם של אנשים ממשיכים למרות הכל. היא מייסרת את אח שלי. מתקשרת באזעקות שווא כל הזמן. בוכה ומוציאה משפטי סוף שוב ושוב. היא מייסרת את אחותה בטלפונים קשים, בייאוש הולך ומעמיק. היא לא קוראת, לא רואה טלוויזיה, לא עושה כלום כל היום. רק חושבת. וחושבת. ומתייסרת.

בתוך כל זה, אני מרגישה שאין לי שום זכות לבוא בתלונות. על מה? על שיחה חד יומית? הרי שנייה אחר כך אני מסתכלת החוצה- ויש שם לונדון. חיי נקיים. אהה בטח. בלילה, במיטה, אני נודדת אל חלום הקבורה שלה. בחיי. אל האשמה, שאוכלת אותי לאט לאט כל הזמן.

אני מרגיעה את עצמי, שכך זה הכי טוב. שהמחיר שהייתי משלמת על הישארותי לידה, הוא הרע ביותר. שאני לא יכולה לקחת אחריות על הכל, כל הזמן. אני לא יודעת מה להגיד למשפחתי בשיחות הטלפון הכה מועטות שלי איתם. אני מרגישה אשמה שנסעתי לפריז. שאני עושה חיים פה, כשאח שלי מזגזג כל יום בין ארבעת ילדיו ואישתו, העבודה שלו וההתייחסות השואבת לאמא שלנו. הוא מקבל את שיחות הטלפון. הוא חוטף את האש מכולם. גם מדודה שלי, שצוברת תסכולים וכעסים על החיים בכלל ועל הפחד האיום מהאיבוד הקרוב של אחותה היחידה.

אמא שלי חוזרת ומבטלת את חייה בכל הזדמנות. שהחיים שלה לא שווים כלום. שהם "אפס" כדבריה. למרות, ששנייה אחר כך אנחנו מוכיחים לה שוב ושוב את המציאות ההפוכה, היא תזכור את זה ליום אחד ולמחרת תשוב אל טענותיה, כי חייה אינם שווים כלום. הכל ירד לטימיון. נו מה. אמא שלי בחרה במוות, ואולי הזמן הגיע עבורי לקבל את המציאות הזאת ולוותר, סוף סוף ובמקרה הזה, על האופטימיות הזהירה שלי- שהיא תשתנה פתאום. אמא שלי והמציאות גם יחד. הן לא תשתננה.

המציאות קורמת עור וגידים יחד עם שברון הלב שלה והמחלה, שמכרסמת ממש עכשיו את ריאותיה ואיבריה. ובעיקר את נפשה המיוסרת.

****

ובכל זאת- היתה לנו את פריז לסוף שבוע קסום וקר. פריז במרץ- קררררר מאד. לפחות באתי לבושה היטב וגם קיבלתי הכנת-קור מלונדון, אז לא היה כזה נורא. ארבעה ימים קסומים בילינו שנינו במלון לא רע בכלל. ביקרנו בכל האתרים המחייבים וי במיידי: נוטר-דאם, הלובר, פומפידו, סקרה-קר, אייפל. ועוד כל מיני מתויירים כאלה. הסיין היה יפה יותר מאי פעם, ואפילו שאני לא עובדת ואין לי חובה מיוחדת לחזור אליה- עדיין הנחיתה חזרה לשגרה ביאסה אותי קצת. מבטיחה המלצות בפוסט הבא. היו לנו כמה הצלחות קולינריות לא רעות, שבא לי לשתף אותן, כדי שתרוויחו גם בנסיעתכם הבאה לפריז. זה בקרוב, לא?!

****

עוד מעט הביקור בארץ. לאור השיחות האחרונות עם אמא שלי, החרדות שלי הולכות וגוברות. הפחד הגדול ביותר שלי, הוא הציפייה הסמויה הנאמרת בשתיקה של כולם ושל אמא שלי, שאני אבלה איתה הרבה. הרבה. כאילו...עכשיו תורי כזה? אני לא אוכל ולא רוצה לעמוד בציפייה הזו. אני זקוקה לביקורים של חברים, לחיבוק החם והמשחרר של תל אביב, לסידורים וענייני ויזה. אני עוד לא יודעת איך זה יהיה. איך אני אצליח לתמרן את הכל יחד עם המחויבות הזאת שלי לאמא שלי. מפחדת מזה נורא.

עשיתי טעות היום ובשיחה איתה אמרתי לה, שאולי כדאי שהאנגלי לא יבוא גם אליה. אוי ואבוי. היא נעלבה נורא. איזו שטות. יש דברים שלא אומרים. וברוח הטעות המזערית שלי- השבוע אח שלי, בקרירותו המדעית ובאחת משיחותיו עם אמי הבוכה, הוא אמר לה, שנותרה לה שנה לחיות. לא חשוב הניסוח המדויק של המשפט, הסאב-טקסט, שהובן על ידה, היה בדיוק זה. אוי מה שנהיה מזה. הוא התנצל והסביר, אבל זה היה מאוחר מידי. זה מה שהיא זוכרת וזה מה שהיא חוזרת עליו השכם וערב מאז האירוע עצמו. היא נתלית במשפט הזה בכל הזדמנות, כאילו היא חיכתה לו ורק לו. כאילו זה אישר לה סופית, שאין סיכוי.

בדיוק דיברתי עם דודה שלי ארוכות. אתמול. בכתה, בכתה, התייפחה, ביקשה להיאחז במשהו. בכתה על אמא שלי. על עצמה. על הייאוש שבדרך. על האופטימיות שהולכת ונעלמת. היא קנתה לאמא שלי את הספר "הסוד", בתקווה שזה אולי יועיל במשהו. דיברנו ארוכות. היא נוהגת לדבר הרבה. קשה לעצור אותה. להשחיל משפט. אבל, אז כשאמרתי לה, שברוח הספר והרעיון שמסתתר מאחורי "הסוד", בעצם אמא שלי מזמנת אליה את המוות, היא ענתה לי קצרות וברורות: "נכון".

ובזה נסתם הגולל.

עכשיו נותר רק לחכות.

****

צר לי על פוסט עגום. נטול חוויות משמחות וסיפורי לונדון משעשעים.