בשביל ההצלחה

לפני שלושה שבועות אמי נפטרה. הכרונולגיה ומהלך אירועי ההיסטוריה שייכים לרלבנטיות אחרת וברשותכם אדלג עליהם כרגע. פרטים, משום מה, נראים חוורים ומיותרים עבורי בימים אלה. לקחתי את הכל נורא קשה ואני עדיין "לוקחת". כמו גלולה מרה. הטעם אינו עובר והמעיים ממשיכים להתהפך בכל רגע ביום. הראש אינו מפסיק לעבוד והמחשבות חופרות בורות בלי תחתית. עוד בור. ועוד בור. מיני תובנות. מיני מסקנות. מיני הוכחות. ושום דבר מזה אינו מצליח להבהיר לי כשמש את העובדה, שהיא לא תשוב לעולם ושבעצם, אין לי יותר אמא.

החיים, מצדם, ממשיכים. הימים מוארים והחום מעיק. אני בארץ. כמובן. ללא בית. ללא שייכות אמיתית. תלישות מתמשכת ואני מסרבת להרפות. במשך כל הזמן הזה אני חיה בביתה של אמי. מנקה. מסדרת. משקה את הגינה. מטפלת בפרחים הסגולים והלבנים, שממשיכים לצמוח באדניות בעקשנות. כאילו גם הם נאחזים בחיים. אף לא פרח אחד נבל מאז נטמנה באדמה. נהפוך הוא, אף צמחו עלים חדשים ונראתה התעוררות בגינה המוכרת לי כל כך. אמא שלי אהבה כל כך את הגינה הזאת. את כל הגינות שיש. פרחים. ירוק. ואני, באובססיה מרה, ממשיכה להשקות ולטפח, כאילו בכל רגע תיכנס אמי ותוקיר אותי על האהבה שהשקעתי בגינה שלה בשעה שהיא נעדרה לתקופה ארוכה.

הכאב צומח בי ממש כמו העלים החדשים בגינה שלה. פתאום מכה בי. פתאום עולה ולא שוכח. כל הזמן הזה רציתי לשבת ולכתוב. יש לי כל כך הרבה להגיד. החלטתי, שזה יתפרש על פני כמה פוסטים. יקח זמן עד שאוכל לשוב לכתוב על חיי היומיום המבורכים. כן, מבורכים. כל הזמן הזה והמילים עצורות. כלואות. כאילו, אין לי מה להגיד. אבל, יש לי הרבה. מה אומרים...היא מתה..אחרי הכל. קשה לי להרפות. בכל רמה. לעזוב את בית שלה. לארוז את המטבח, חדר השינה, הספרים. להמשיך לחיות ולבלות- זה דווקא הקטע היותר קשה.

איכשהו, האריזות ואיסוף החיים שלה לארגזים היו לי מין משימת השלמה שכזו. אהבתי את העיסוק הזה אהבה עצובה. לכל ארגז נוסף עוד נדבך לגעגוע ולכאב. מצאתי, שאני מחבקת את הכאב עוד ועוד ועוד. בימים הראשונים שאחרי השבעה, הייתי קמה בבוקר, משקה את הגינה, מכינה את הקפה וקוראת לה: "אמא?" ובאין תשובה, עצמתי את העיניים והמשכתי לארוז את הכלים במטבח. היום אני כבר לא קוראת לה. רק במחשבותיי אני ממשיכה לפנות אליה ולבקש את מילתה עוד פעם ועוד קצת.

אין לי מילים מתאימות מספיק כדי לתאר את כאב החסר. את כאב הגעגוע. כל כך הרבה התרחש מאז שנפטרה...וכל מפגש משפחתי הופך את הכאב למוחשי. את החסר לממשי. אני נאחזת בחיים ומחפשת את החיוך בכל מקום ובכל אדם. עדיין, יש את השעות השקטות והריקות בהן לא נותר אלא להיות לבד עם המחשבות, הזכרונות, הכעס והכאב. והגעגוע. הגעגוע הזה.

מהרגע שהיא נפטרה ונטמנה לא הצלחתי לפנות אליה ולדבר אליה באמת. למרות שמתה- רק להגיד לה את כל מיני המחשבות. אפילו יומיים לפני פטירתה, בעודה בשרעפיי המורפין ומתחננת לעזרתי, לא הצלחתי לומר לה דבר חוץ מאשר: "אמא". שוב ושוב ושוב. אחרי מותה, בשעה שלוש לפנות בוקר, הלכתי למיטתה וליטפתי אותה. ונגעתי בה בכל גופה. והסתכלתי בה. וחנוקה כל כך לא הפסקתי להגיד לה: "אמא". כאילו במילה הזאת עצמה אני אוכל לשמור אותה איתי עד קץ הימים. אמא שלי. לא הצלחתי לשכנע את עצמי, כי בא הקץ ליסוריה וכי מותה מביא לה, אולי, שלווה סוף סוף, אחרי עינויים רבים. לא הצלחתי ולא רציתי. עד עכשיו. לא מצליחה ולא רוצה. איפה את, אמא שלי? לא יכול להיות שאת לא תהיי יותר.

אני רוצה לכתוב לה את מה שיש בליבי, ואני לא יכולה לשחרר שום מילה חוץ מ"אמא". גם כשעליתי לקברה הטרי, עם הפרחים שקמלו מהשמש וערמה של חול ושלט קטן עם השם שלה ומספר החלקה. הבטתי בחול ויכולתי לראות מעבר לו. שוב ושוב התמונה של הורדת הגופה אל הבור. הלווייה. ואז, הרגעים שאחרי מותה. ואז, הרגעים של לפני מותה. ושבועיים לפני. ושנים לפני. וחיים שלמים לפני. וכל מה שאני מצליחה לומר לקבר הרך זה "אמא". וללכת משם מהר חנוקה מדמעות. למהר לחזור לעולם של אנשים עוטפים. חברים. אהבה.

מבטה הירוק החודר לא עוזב אותי. רודף אותי. היא הביטה בי עמוק, חודר, אוהב, מתחנן בכל הימים שלפני לכתה. הביטה בי בערגה. הביטה בי, כמו שלא הביטה בי מעולם. ואני ליטפתי את ידיה היפות כל הזמן. מתחמקת ממבטיה. נקרעת מכאביה שלה ומייחלת שיקיץ הקץ לסיוט שלה. הריקוד הזה של חיים ומוות. שתלך לעולמה, כי היא סובלת סבל רב. שתחיה עוד קצת ועוד יום ועוד כמה רגעים, כי היא אמא שלי ואני לא רוצה את חיי בלעדיה. אני לא מוכנה לזה עוד! רק רגע! תעצרו את המוות ותנו לי לרדת, אלוהים אדירים! אני לא רוצה, שאמא שלי לא תשתתף איתי יותר בחיי. לא מוכנה להיות נטולת אם עדיין! והמבט הירוק שלה מפניה היפות אמר לי בדיוק את אותו הדבר: "אני לא מוכנה עוד ללכת. תנו לי לחיות עוד קצת. תנו לי להחזיק בכם עוד קצת, חיים. תניח לי, כאב. ממי שלי, תספרי לי מה שלומך". אני לא בסדר, אמא. לא בסדר. כואב לי. את חסרה לי. אני רוצה שתתקשרי אלי שלושים פעם ביום ותשאלי אותי אם אכלתי. אני לא אכעס יותר. אני רוצה שתדאגי לי כשאני חולה. שתעשי לי תה. קפה. קציצות. מרק. שתדברי איתי בטלפון ותספרי לי כמה שחם בחוץ ואיזה כיף לי שבאנגליה קר. אני רוצה להביט בך עוד פעם אחת, אמא. להגיד לך, שהכל יהיה בסדר. שאני הבת שרצית שאהיה. שלומי לא בסדר, אמא.

בתוך ייסורי התופת של הסרטן האוכל אותה מתוך תוכה, בתוך הסעד, שהגשתי לה בכל ימי האשפוז הקצרים, היו רגעים של אמא, שלעולם אנצור. עד רגעיה האחרונים, היתה אמא צלולה וחדה. מחוברת ואמיתית. יום אחד, בין תרופה לתרופה, בין צעקה וזעקה, היא פתאום נעצרה, הביטה בי בעיניה הירוקות ושאלה: "איך היה אצל הרופא אתמול?" באותו הרגע המופלא הזה הוצפתי אושר חם מאין כמותו. מעולם לא הייתי מאושרת כל כך לשמוע את השאלה הזאת, שהיא שאלה אותי כל חיי ואני פטרתי בהינף יד. "תאכלי, תאכלי" , היא עודדה אותי בשעות הארוכות בבית החולים. כמה הייתי רוצה לשמוע את זה שוב...כמה את חסרה לי, אמא. ליטפתי את גופך הרך, רגע אחרי שעזבת אותנו, נגעתי בך בכל גופך. עורך היה ללא רבב. נקי וישר ויפה גם אחרי לכתך. אין בי שום חרטה על השנים שלנו ביחד. עברנו הרים וגבעות. מריבות. כעסים. חרדות. דאגות. משברים. הספקתי לאהוב אותך, אמא. הספקתי לבלות איתך בבראנצ'ים בבתי קפה. במעדות. בשופינג. בטיולים באירופה. בארוחות שבת. בשיחות מצחיקות. 

הספקתי להיות הבת שלך. לסלוח ולאהוב ולהתגעגע בעודך בחיים.

אני מוקירה כל רגע ורגע בחיינו. אני מוקירה לך תודה, אמא, על כל מה שהענקת לי בהיותך את. על היותך אמא שלי. על היותך אמיצה ויפה, שברירית ורגישה.

אני יודעת, שמרבית חיי לא ראיתי אותה. היא היתה שם. תמיד. נוכחת. אבל, לא ראיתי אותה. הבטתי דרכה. ביטלתי את קיומה בכל מיני אופנים. ביקרתי ושפטתי. אוה, כמה שפטתי. והקשיתי. וזלזלתי. ופגעתי. ונפגעתי. שנים רבות. עד השנה האחרונה, בה הגעתי לפיוס עם עצמי, עם עולמי ועם אמא שלי. זה היה דווקא קל. לוותר על שנים של ביטול ותוקפנות. שפיטה וביקורת. כעס ואכזבה.  

ומשהלכה לעולמה, ומשליטפתי את ידה הרכה ואמרתי "אמא", לא היתה מילה רכה יותר מזו. מעולם. והסתכלתי עליה בפעם האחרונה וראיתי אותה. הבטתי בה. בכל חלקה בעור פניה. ראיתי אותה. כאילו בפעם הראשונה. ואמרתי לה: "את יפה".

אחר כך נסעתי לים. השעה היתה שבע בבוקר. הלכתי לאורך החוף וניסיתי לסדר את הכל. מובן שלא הצלחתי. רק הסתכלתי רחוק ובכיתי עד שנגמר לי הכח. הכאב לא נגמר. הוא רק התחיל באותם רגעים בים. הצלחתי להסתכל אל עיניה של אמא שלי מתוך הגלים ולהגיד לה בקול שבור: "אמא, את הצלחת. באמת. את הצלחת. הכל בסדר. תראי אותי! ותראי כמה שהצלחת". 

ניסיתי להבין, איך ייראו חיי כעת, אחרי שאמא שלי מתה. ניסיתי לדמיין, איך אני לא משתפת את אמא שלי יותר בשום דבר. איך היא לא תסתכל עלי יותר בעיניה הירוקות ותאהב אותי. ותדאג לי. ותהיה אמא שלי.

אני עדיין מנסה לדמיין.

****

הימים עוברים, כי זוהי דרכם. עוד מעט אחזור לאנגליה. עוד מעט אתחיל את חיי בשנית.

אני יודעת, שאני מסרבת להיפרד ממנה. אני יודעת, שהיא אינה בין החיים. ואני גם יודעת, שאני לא רוצה להבין את זה במלוא המשמעות. את המושג "אינה בין החיים". בימים אלה אני נעה בעיקר בין כאב לחיוך, בין שכחה לזכרונות. הפרידה האמיתית טרם הגיעה. כמו כל פרידה. הרי מתי אנחנו באמת נפרדים, משחררים, עוזבים, שוכחים...אף פעם...תמיד יש חלק שנותר שם, בחלק ההוא של לפני הפרידה.

בחצי השנה האחרונה חיי רצופים פרידות. מתל אביב. מהארץ. מהרווקות. מהחתול. מהחברים. עד לפינאלה הגדול מכולם: מאמא.

אני חושבת, שבזאת תמו הפרידות. ובהן צדקי אני חושבת, שאני לא אוכל לעמוד בעוד אחת. אפילו לא מקצה הציפורן ברגל שמאל. זה די מצחיק, בהתחשב בעובדה, שפרידות היו החרדה הגדולה ביותר שלי בחיי. אבל אף אחד מעולם לא הכין אותי לפרידה הזו. תכלס.

ואם שואלים אותי באיזה מקום אני בחיי כרגע, אין לי תשובה ממש. אני מרגישה בעיקר, שאני שטה לי בין גלים בים לא מוכר, קצת בלי כיוון, קצת בלי הקפטן, עדיין אוחזת במשוטים, אבל מסרבת להניע אותם בחוזקה. העייפות פשטה בי. ואני רוצה לישון בסירה הקטנה שלי. ולתת את המשוטים ואת עצמי לידיו של האנגלי, שיאסוף אותי ויתן לי חיבוק של ביטחון ואהבה. ויגיד לי בחיוך שהכל יהיה בסדר. שהכל כבר בסדר.  וישיט אותי משם אל אגם שקט ורגוע. אולי למקום, שבו לא אצטרך לחשוב עליה כל הזמן ושהגעגוע יהפוך לנעים יותר.

ושהתלישות הזו תיגמר. ושזו תהיה הפרידה האחרונה.

שוב אלכסון. בתל אביב. אצל הוגלים. תודה לאל על חסדים קטנים וחברים גדולים, שנסעו והשאירו לי דירה קסומה על הפארק, לנוח ולהצליח לכתוב לראשונה מזה חודש ימים.