לפני שלושה שבועות (כזה) חזרתי הביתה. ללונדון. העזיבה היתה סערורית בפני עצמה. האריזות, התכנונים, ההכנות של-לפני הטיסה. חזרתי עם כל כך הרבה דברים, שביום הטיסה נאלצתי לפרק את המזוודה שוב ושוב, להעלות אותה על המשקל ולהוריד ושוב להעלות. האובר-ווייט סירב לרדת ואני נהייתי עם שחור בעיניים ככל שהורדתי דברים מהמזוודה. בסוף יצא, שביום הטיסה בבוקר הלכתי לדואר המקומי בעיירה שרונית קטנה, עמוסה בארבעה ארגזים ענקיים ושלחתי ללונדון. הסכום נהיה שערורייתי, אבל הצלחתי לעבור את הצ'ק-אין בשלום יחסי.
האמת, הייתי לחוצה פחד. ומי שמכיר אותי יודע, שממש לא בעיה להכניס אותי ללחץ ועוד יותר- מה קורה לי כשאני בססטוס של "לחוצה פחד". בסוף, אח שלי לקח אותי לשדה התעופה ועל זה אני מוקירה אותו עד עצם הרגע הזה. היה לי סופר-נוח האוטו ליסינג שלו וכביש 6 וההגעה ספיישל לשדה התעופה. ובעיקר, בעצם היותו איתי הייתי חמושה בביטחון ורגיעה, שהכל יהיה בסדר. נפרדנו ונסעתי לאנגליה. אחרי חודש וחצי של היעדרות ודרמת חיי.
האנגלי חיכה לי בשדה התעופה בלוטון ותיכף התנפלתי עליו בעיניים נוצצות. כשהגעתי הביתה הסתובבתי בדירה והסתכלתי על הקירות עם הרבה סימני שאלה. זה הארון שלי? איפה הבגדים שלי? וואו, הנה המטבח...זה שלי, הא? ושוב ושוב הסתובבתי והרחתי את הבגדים ואת הבית עד פנימה. לקחו לי עוד כמה ימים, כדי שארגיש סופית בבית.
חוץ מלחץ, הבאתי לאנגליה גם את השמש. איך שנחתתי ועוד שבוע אחר כך היה פה מזג אוויר חם-חם. משהו כמו 26-28 מעלות כל יום. כל יום עליתי על מדי קיץ שאיזה-מזל-שהבאתי-איתי-מהארץ והלכתי לטייל בשמש החמימה. הסיוט הגדול היה דווקא, כשהייתי צריכה לעלות על הטיוב או על האוטובוס. אז, באמת החווייה היא, יסלח לי אלוהים, כמו רכבת-שואה. מיליון אנשים בחליפות (איזה אנגלים אלה...) דחוסים בקרונות לא-מאווררים ולא-ממוזגים מתחת לאדמה בחמישים פלוס מעלות. נורא. פשוט נורא.
אז בשבוע הזה השתדלתי לצאת החוצה ולטייל באוויר הפתוח ובערבים האוויר היה פשוט מזוכך ונפלא ובכלל לא קר. אחרי שבוע הכל נגמר וחזר להיות מאד לונדוני: אפרורי, סגרירי, מעט גשם, שמש מציצה לסירוגין. אבל נעים-נעים. לא קר כמו בחורף, אוויר נקי ואוורירי, חולצה קצרה וסוודר. תענוג אמיתי. כמו שאני אוהבת.
שבוע אחרי שחזרתי היה את יום העצמאות של מדינת היהודים ותיכף הוזמנתי לשני אירועים מלבבים הנושאים את השם המפתיע "מסיבת יום העצמאות". הא! מצוין! אז, ביום שישי השארתי את האנגלי בבית והלכתי עם ההומו-חולה-עליו למסיבת יום העצמאות באיזה בר לא רחוק מהבית. ליד דלת הכניסה למועדון, ששכרו מארגני המסיבה, התגודדו להם עשרות ישראלים, שנראו כולם כמו הייטקים בשליחות או רילוקיישן, יו ניים איט, זוגות-זוגות של משקפופים חמודים ונשים-ברביות תלויות להם על הזרוע וכולם לוגמים פיינט של גינס ומלהגים בעברית בקול רם. תכלס? ממש מגניב. רק לשמוע כל כך הרבה עברית ולראות כל כך הרבה ישראלים אחרי שמלא מלא זמן פגשתי אותם באחד-אחד. אחר כך נכנסנו למסיבה ודפקו לי חותמת על היד והתלהבתי בטירוף: "יווו, אני בת 16 שוב...יווו..." וטיפסנו במדרגות ישר לאולם אפלולי עם עוד מיליון ישראלים ו"רכבת לילה לקהיר" של משינה ברקע. שתינו בירות ודפקנו שני שוטים ואפילו קצת פיזזנו על הרחבה. היה מזיע, היה משעשע, היה ישראלי והיה לי רטרו בטירוף. עזבנו את המסיבה בדיוק ב"באה מאהבה" של יהודית רביץ. תכלס? כמה זמן לא הייתי במסיבה סטייל מסיבות פרטיות כזו? ים זמן. ים...
למחרת, הוזמנו למסיבת יום עצמאות שונה בתכלית. מסיבת קוקטייל, יעני. האירוע התקיים בביתם של זוג, היא ישראלית הוא מקומי, בשכונה היהודית Temple Fortune על הדשא בחצר. היה משו-משו. באמת. הרבה זמן לא נהניתי ככה. איך שנכנסנו כבר ראיתי כמה פרצופים, שיצא לי לפגוש פעם באופן רשמי יותר או פחות. התחבקנו, קשקשנו, ליהגנו, שתינו מלא מלא יין. על השולחן בחצר היתה עוגה ע-נ-קית עגולה בצבעי כחול לבן ועם 61 נרות, אשכרה נשבעת לא המצאתי. על שולחן אחר בחצר היו חומוס, פיתות, פשטידות, סלטים, תבשילים...יא אלוהים כמה אוכל! כל דקה נכנס מישהו אחר לחצר והנה עוד פרצוף ועוד אחד. ואני כל הערב עשיתי פורפרה- הלכתי מקבוצה אחת של אנשים לאחרת, הכרתי עוד ועוד ועוד והיה מ-גניב לגמרי. בסוף כולם התכנסו, הדליקו את הנרות, שרנו כולם הפי בירסדיי יזראל וכיבינו את הנרות.
אני יודעת שלא צילמתי, יצאתי כל כך פארשית...
(בכלל יש לי אישיו עם המצלמה שאני חייבת לפתור. למה אני לא לוקחת אותה איתי אף פעם????)
הקיצור, היה כיף משהו. יצא שהכרנו שם כמה ח'ברה מ-גניבים ותיכף תכננו את האירוע הבא, כדי שנמשיך את שרשרת הקשר, שכולנו כל כך חיבבנו. אז, ביום חמישי שעבר נפגשנו אצל ההומו-חולה-עליו להקרנת הסרט "מישהו לרוץ אחריו". אני הייתי אחראית על עוגת הגבינה פירורים, ועוד כל מיני אנשים הביאו עוד כל מיני תופינים. ברור שהיה חומוס. היתה גם לבנה. אז, שוב היה אוכל ויין ובירה ומצב-רוח טוב הופה-היי. גם הסרט היה מצוין, אגב. בסוף הערב שוב אספתי עוד טלפונים, אבל עדיין לא יצא לי להתקשר אל הח'ברה המ-גניבים. לא יודעת, יש איזה קטע כזה, שכשחוזרים לבית, לשגרה, לסביבה הקרובה, פתאום זה מתרחק וקשה להמשיך קשר, למרות שיש רצון הדדי. אני חושבת שהוא כזה, לפחות.
בינתיים דווקא הקשר החזק יותר נהיה לי עם אישה מדהימה, שנהיה לי איתה בונדינג לא רע בכלל, ונקרא לה כאן "החיפאית". מסתבר, שהיא עובדת ממש ליד הבית שלנו וכך יצא שכבר כמה פעמים יצאנו ללאנץ' , והשבוע היא קפצה אלינו לקפה וראינו את הקדם-יורו-טראש בבית ועכשיו נהיו לנו יומיים של הליכה ברגל בצהריים בשביל הספורט והנשמה. ביום שבת הקרוב, יש לנו אירוע נוסף. הקרנת האירוויזיון אצל ההומו-חולה-עליו בבית. יהיו מלא ישראלים, בריטים ועוד כמה לאומים. מסתבר, שהיורוטראש הזה הוא די אישיו כאן. מדברים עליו, מראים אותו, צוחקים עליו. בטח יהיה משעשע. כך, שנושא החברים וההיכרויות מתחיל להראות את אורו לאט-לאט.
הימים חולפים להם בעצלתיים ומצב רוחי נע מטוב יותר לטוב פחות. דייסת החיים שלי עכשיו קצת מתישה אותי ואני מעדיפה להפיגה בשעות שינה ארוכות וחוסר מעש מזעזע ואחר כך להמשיך להתבוסס בה עוד קצת ועוד קצת. מאז שחזרתי, אמא מלווה אותי מהרגע הראשון ועד האחרון. הריחוק מהבית מעיק עלי ואני נזקקת לתשומת לב עשרים וארבע שעות ביממה. במהלך היום אני מנפנפת מעלי את הזכרונות בכח ומנסה לחמוק לתוך עולם האינטרנט או הטלויזיה. בערב, כשהאנגלי מגיע הביתה, זה קצת יותר קל ועד הרגע שבו אני נכנסת למיטה אני אפילו חווה שכחה מתוקה מדבש. הרגעים הקשים באמת הם אלה, כאשר הזיכרון מלווה בכאב שהוא כל כך חד, עד שאפשר אפילו להתקפל לשניים. ואז זה כבר קשה יותר לגרש אותו מעלי. אני חסרה אותה באופן בלתי מתפשר. הרצון הזה להרים את הטלפון ולספר לה. לשתף אותה.
בינתיים, אני רואה שאין לי את הרצון לשתף אף אחד בכאב הזה. היומיומי, המתמשך, הללא-מענה הזה. בדיוק בגלל הסיבות האלה. אני לא מספרת לחברים ולא לאנגלי. זה לא בגלל הפולניות. באמת. יש משהו נורא מעיק בזה. אני נורא מנסה כל הזמן להחליף אותי בחברה אחרת. נגיד, מה היה אילו היא היתה מתקשרת אלי כל הזמן ומספרת לי ובוכה ומתייפחת ומתייסרת. כל זה בהנחה, שלא עברתי אירוע כזה בחיי. אני לא חושבת, שהייתי יכולה לספק לה את מבוקשה ובטח לא יודעת מה היתה כמות הסבלנות שלי. תכלס, אני מעייפת אפילו את עצמי כבר עם כל העצב הזה. אז, אני מנסה לקיים איתו דו שיח. דו קיום. שלום יחסי. עד שהוא תוקף, ואז אני נכנעת עד לרגע החזק הבא.
מעבר לכאב החסר שלה ולגעגוע החזק, יש תחושת בדידות קשה. זאת בדידות,שאין לה הסבר לוגי. במציאות הרי אני לא לבד. יש לי את האנגלי, את החברים, את שרידי המשפחה הפולנית הקטנה בארץ. אז, טכנית, אני לא לבד. אבל, התחושה החונקת הזאת לא עוזבת אותי. תחושה של לבד, מנוכר, רחוק. לא-עוטף. מישהי אמרה לי השבוע, שאני נראית לה בחורה מאד חזקה ושאני אתגבר על הכל. לעזאזל, כמה פעמים שאני שומעת את זה! מה זה הדבר הזה "בחורה חזקה"?? מה, כאילו, יש מישהי שאומרים לה, נגיד: "את נראית לי בחורה חלשה, לא תעמדי בזה, נראה לי שכדאי לאשפז אותך." נו באמת. או אולי היא התכוונה, שאני בחורה "חזקה", יעני, בואי אחותי תקשרי לי סמיטריילר לכתפיים בליינד אני גוררת אותו חמישים מטר קדימה. הרבה מידי פעמים קיבלתי את הפידבק הזה: "את? קטן עלייך", "שום דבר לא שובר אותך". "את תעברי את זה כמו כלום", "את? בוכה? חחחחח" וכולי וכולי. במציאות, מאז שעברתי לכאן, ליבי לא עומד בעומס מיותר ואני נשברת מכל משפט עלום שמישהו מסכן אמר לי והשרירים שלי לא סוחבים אפילו מכונית צעצוע עשרה מטרים קדימה.
בסוף השבוע האחרון התארחה אצלנו חברה של האנגלי מהארץ. חמודה. דברנית. אשת תרבות. הלכה כל יום וקרעה את המוזיאונים והתיאטראות בעיר. היה נחמד. ניסיתי להיות הכי נחמדה שיכול להיות ואני מקווה שהצלחתי ככה, פחות או יותר. בכל אופן, בערב האחרון שלה אצלנו קשקשנו לנו בסלון על קפה וטלויזיה והיא סיפרה סיפורים וחלקה את חוויית רכישת הבית שלה בעבר. יש לה דירה בלונדון, למסכנה. בכל אופן, תוך כדי היא מספרת איך אמא שלה באה אליה והן ישנו יחד על המזרון בסלון ואחר כך הלכו לשופינג ביחד וקנו מלא מלא רהיטים ודברים. אני הקשבתי בנימוס ואחרי עשרים דקות של התאפקות, הלכתי לחדר שינה, סגרתי הדלת והתרסקתי על המיטה בגעיות בכי היסטריות. ככה שלוש שעות. נשבעת. כאילו ציקלון הכאב בא לשטוף איתו את כל מה שבדרך. אוי. זה הפחיד אפילו אותי. האנגלי, מסכן, לא ידע מכלום ורק אחר כך, כשנכנס לישון הבחין בנשימות ההיסטריות הקצרות ולא נותר לו אלא לחבק.
וזהו. ככה בכיתי הרבה. על עצמי, על אמא שלי, על חיי, על הכל. ונרדמתי. שום דבר חדש.
קשה לי להסביר את תחושת הלבד הזאת. באמת. מי שמחפש הוכחות טכניות לזה, לא ימצא כלום. מי שמחפש הסברים לוגיים לא ימצא דבר. זאת מין תחושת אול-א-לון כזאת. תחושת הכל-שביר כזה. שהכל יכול ללכת ולעבור ולהשתנות, אבל העוגן האמיתי שהיה לי איננו יותר. עוגן חדש- עדיין אין לי. או, נכון יותר, העוגנים החדשים שאני בונה כרגע, עדיין לא נתקעו חזק באדמה והם יכולים להישלף ולהסחף בכל רגע נתון ואז מה יהיה...
השאלה היחידה שנותרה לי כרגע בעניין הזה היא, בתור "אישה חזקה", האם מותר לי, בשלב זה של חיי שבשבילי מרגיש כמו אפוקליפסה קטנה, לבקש אקסטרה-אהבה? אקסטרה-חיבוק? אקסטרה-עטיפה? האם מותר לי להתמסר כל כולי לרגשות ולהתעוור ללוגיקה ולו לזמן מוגבל קצר כלשהו? זה לא מובן מאליו. התשובה, התכוונתי. אחרי הכל, אני מוקפת באנשים "בריאים" ותמיד-תמיד הרגשתי חוסר ביטחון עצום בלהיות רגשנית וילדית ליד כל האנשים המבוגרים האלה.
אחרי הכל, כמה כבר אפשר לשאת את זה.
בתוך כל זה, החלטתי לחזור לאימון. יעני, קואצ'ינג. הפגישות השבועיות שלי עם המאמנת יקרות לי מפז. כולה היו שתי פגישות עד עכשיו. מאחר וכבר עברתי את התהליך הזה בעבר, הכל מוכר וידוע לי ואהוב עלי, לכן זה כל כך כיף. בכלל, כיף לי "לטפל" בעצמי שעה בשבוע ועוד להוציא מזה הישגים. אז אני מחפשת את נקודות החוזק שלי מחדש ומבקשת לרענן את חיי ולחזור לשגרת העשייה והתקווה, שהיו חלק ממני עד לא מזמן.
בעניין הויזה- אני עדיין מחכה. היום קיבלתי טלפון מהיועץ שלי בתל אביב, שבישר לי, שכנראה שבשבוע הבא הבקשה שלי תועבר סופסוף לטיפולו של הפקיד הרלבנטי. מה שאומר, שיש מצב שבעוד שבועיים כזה אני בארץ. שוב. בינתיים כבר צצו הזדמנויות נוספות לעבודה.
בשורה התחתונה, אולי אני בדיכאון קטן ושרויה בבאסה מתמשכת, אבל לא הרפיתי עדיין מאחיזתי, שבקרוב לכל זה יהיה המשך מעניין יותר וכאשר אתחיל לעבוד, לא יהיה לי זמן לשקוע במרה שחורה או לחשוב כל מיני מחשבות אפורות. מה גם, שכולם צודקים ו"הזמן עושה את שלו". נו שוין.
****
בחרתי את השיר שעל המצבה של אמא שלי, כי איכשהו איך שקראתי אותו ידעתי שזה מתאים. לה, לחייה, לנו. ואז יצא לי,פתאום, לשמוע אותו שוב ושוב ושוב. נכון, שבחרתי רק ארבע שורות, אבל השיר כולו כל כך מקסים, כל כך מרגש. בקיצור, החלטתי לכתוב אותו פה. תנסו לרגע קט להתעלם מהלחן הכל כך מוכר ותנסו לקרוא אותו, נגיד, כמו ערב שירי משוררים. יש בו קסם ועוצמה, שרק שירים שנכתבו אז על ידי המשוררים "האלה" יכולים לבטא. אגב, ארבע השורות שנכתבו על מצבת אימי הן מילות הבית השלישי כולו. לאה גולדברג היא המשוררת. חווה אלברשטיין שרה אותו כל כך נוגע...עם כל הכבוד לסרנגה
האמנם, האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.
ומחשוף, ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספספת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.
או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפיך, חזך, צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.
ונשמת, ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע
וראית את השמש, בראי השלולית הזהוב.
ופשוטים, ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב.
את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר לבב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.
****
שיהיה סופ"ש רגוע ונעים. ושהמדורות יחממו לכם טוב ת'תפוחי אדמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
