בשביל ההצלחה

היה לי צפוף-צפוף בשלושה שבועות האחרונים, שלא היה לי הזמן לפצוח בפוסט לפני הביקור בארץ. אז ככה יצא, שאני בשדה התעופה של לוטון עכשיו, מחכה לטיסה שלי לארץ ופותחת את הלפטופ לפוסט מהיר-זריז.עברו עלי כל מיני אירועים ועיניינים ואני חוככת מאיפה להתחיל, ויחד עם זאת הולכת ומסתמנת הנקודה החשובה ביותר שלשמה התכנסנו כאן- הויזה שלי.

תזכורת כללית לשוכחים: ב- 17 למרץ 2008 הגשתי בקשה לויזת הגירה, המבוססת על איסוף נקודות זכאות. אני זכאית, כי יש לי תואר ראשון וכי הרווחתי סכום מסויים בשנת 2007. לקחתי יועץ בארץ, שבדיוק יצא במבצע ובמקום לשלם את הסכום המקובל של 2000 פאונד, שילמתי רק 300 פאונד. במהלך הזמן התחוור לי, שהקלישאה היהודית נכונה אף נכונה: מה שבא בזול נראה בזול ויוצא בזול ובדרך כלל אתה אוכל אותה. ביקר. אבל, נו שוין. הלאה. אחרי זמן-מה הסתבר, שבעקבות תקלה שהיתה להם במשרד ההגירה באנגליה כל הטיפול בבקשות מתעכבות בצורה חריגה. כלומר, אם קודם לקח לטפל בבקשה בין שבועיים לחודש, כרגע מדובר בשלושה-ארבעה חודשים.

אחרי המתנה מורטת עצבים- לפני שבועיים וחצי התקשרתי שוב למוקד הטלפוני שלהם ואז אמר לי הפקיד המשועמם ש"your application has been completed and sent to your advisor on Friday" . נו-נו אני לא האמנתי למשמע אוזניי ומה שנאמר בשיחה הזו נשאר עד היום בגדר תעלומה. השורה התחתונה היתה, שאני "הבנתי" מדבריו של הפקיד, שחזר ואמר כל הזמן שהבקשה שלי הושלמה, שבעצם אישרו לי ושאיזה כיף יש לי ויזה. פרחתי, צרחתי, זינקתי וריחפתי מאושר. שלחתי מלא סמסים לחברים בארץ ובלונדון וכבר רציתי לתכנן את ההפקה של המסיבה של הויזה שלי. אחרי יומיים התחיל לקנן בי סוג של חשש, בעיקר משום שלא זכרתי את מהלך השיחה ביני לבין הפקיד וגם משום שאנשים מסויימים שאלו אותי אם אני ממש-ממש בטוחה-בטוחה שאישרו לי את הויזה וכשאמרתי שכן הם הרימו גבה. לא תחששו? רגע, לא תילחצו מהרמות גבה של אנשים שכבר יש להם ויזה וש(יעני)מבינים?

ביום ראשון השבוע הרמתי טלפון, שוב, אל היועץ שלי בתל אביב והוא בקול חלוש ועצוב אמר לי, שהבקשה שלי אכן הגיעה ושהיא נדחתה. כלומר- אין לי ויזה. נו-נו. עולמי חרב עלי. חוויתי אנטי-קליימקס דרמטי ומרוב לחץ לא שמעתי אפילו למה דחו לי את הבקשה. כלומר- איזו סיבה יש להם, אלוהים אדירים, לא לקבל אותי? אותי, כאילו דא!!!!

אחרי כמה שעות ואחרי שגם האנגלי נרגע מהעצבים והידיים הפסיקו לרעוד לי- הבנו מה הסיבה. לפי בקשתם, הגשתי שניים-עשר תלושי משכורת. חצי מהם של העבודה המחורבנת שעבדתי בה (זוכרים? זוכרים? האלה עם האוטו והבלאגנים) והחצי השני של העבודה השווה. כל "חצי" היה מגובה במכתב רשמי מהחברה, שאכן עבדתי ואכן הכל נכון. השמוקים (תסלחו לי, תסלחו לי) אישרו את התלושים של החברה השווה אין א-הארט-ביט ואילו את התלושים של החברה האחרת- דחו על הסף בטענה, שאין עליהם חתימה וחותמת חברה. ועכשיו תשאלו: האם על התלושים של החברה השנייה יש חתימה וחותמת? יופי ששאלתם. אז, לא. אין. שום דבר. ומעולם גם לא נדרשנו לכך. תכלס, הסיבה העיקרית היא פשוט, שתלושי השכר של החברה המחורבנת נראים מחורבנים ממש כמו החברה עצמה. חברים!!! תשימו לב! בבקשה אל תעבדו לעולם לעולם לעולם עבור חברה מחורבנת. זה סתם מיותר. באמת.

וזהו. שטויות במיץ. אין שום עילה והפקיד כנראה לא חשב שהעיניים שלי מספיק יפות, למרות שהן לגמרי מאממות. הגשנו ערעור אתמול. אני אופטימית. עד כדי כך אופטימית, שנראה לי שאני אקבל אותה טבין ותקילין עוד בביקור הנוכחי. למות ממני, הא?!

האחיין שלי אוטוטו 13. אוטוטו בר-מצווה. המתנה מההורים: טיול לדודה ולחבר שלה ללונדון לעשרה ימים(!!!). במשך חודש שלם התכוננתי. בעיקר נפשית, כי תכלס לא הצלחתי לכתוב ולו מילה אחת על הדפים הלבנים שהכנתי לכל יום. אפילו היו כותרות כאלה:  יום שבת, 5/7, יום ראשון, 6/7 וכולי וכולי. מרוב מידע לא מצאתי את הכיוון ומרוב ימים לא ידעתי מה קודם. אז זרמתי. הוא הגיע בגפו ביום שישי לפני שבועיים ואני חיכיתי לו נרגשת ונפעמת. בסך הכל בחור צעיר בן 13, בטח יהיה מגניב. נתנו לו אירוח של בית מלון. קנינו במיוחד מזרן מתנפח חדש, שישרת את כל האורחים העתידיים והאחיין ביצע הרצה עליו (קיבלנו ביקורות מצוינות). וכך נפתח הביקור. היה אינטנסיבי ומשעשע. אני מבחינתי חיכיתי לו, כדי לבצע את כל הביקורים התיירותיים אחת ולתמיד. אני מדגישה "ולתמיד", כי אני לא רואה שום סיבה לשלם שוב כסף וללכת ללונדון איי ולמאדם טוסו וללונדון דנג'ן וכולי וכולי. בתוך עשרת הימים צברתי המון מידע תיירותי וחשוב למבקריי בעתיד ויש בידי תשובות לכל מיני שאלות סטנדרטיות, שלא היה לי מושג בהן עד כה, כמו למשל: איפה המוזיאון למדע, או איך הכי טוב לנסוע בלונדון ואיך אפשר לקצר דרכים ולהספיק יותר ביום אחד. היינו בהצגה, ובשיט על התמזה, ובגריניץ', ובטאוור ברידג', ובלונדון דנג'ן והלונדון איי ומאדם טוסו ואוקספורד סטריט וטוטנהאם קורט רוד ולסטר סקוור ובגדה הדרומית ובעוד מלא מלא. עזבו- מתיש רק לדבר על זה. אני נהניתי לבלות עם האחיין, שבעיקר "הרגיז" אותי כשקרא לי "דודה". הבחור כל כך התלונן על גיהנום-מזג-האוויר בארץ, שאיך שהוא נחת, נפל על לונדון מזג חורפי-חורפי וקרררררר. כל הימים הראשונים היו מלווים בגשמים עזים, קור נינוח ורעמים לפרקים. קצת מבאס לעמוד בתור ללונדון דנג'ן בגשם סוחף במשך ארבעים וחמש דקות, לא?! האחיין לא הסכים איתי ונהנה מכל טיפה של גשם ורוח מצמררת שעברה לו בגוף. אחרי שבוע השמיים התבהרו ונהיה נעים-נעים ברחובות. רק שתבינו את האבסורד- יום רביעי לפני שבועיים הוצהר כיום הגשום ביותר בשנה האחרונה. נו? אמצע יולי. ואני אומרת: איך לעזאזל לעזאזל אני הולכת לסבול את הגיהנום שמחכה לי בתל אביב?

היום בבוקר, כשעזבתי את הבית לכיוון הרכבת ולשדה התעופה השמיים היו קודרים והאוויר קריר ונעים. איך שהגעתי לשדה פצחו השמיים בגשם סוחף. ואני עם מעיל דק. אוי. מה שמחכה לי בתל אביב.

אז זהו. היתה חווייה אחרת לארח ילד מתבגר. אני אומרת ילד, כי בהתחלה טעיתי לחשוב עליו כמבוגר. יש מין קטע כזה, שגיל 13 נחשב כבר נורא גדול. אז זהו שלא. מהר מאד נוכחתי לדעת, שבבית שלי גר ילד מתבגר קלאסי, עקשן (אלוהים! איזה עקשן!!!), מורד-קלות, חנון-על (אני רוצה רק גאדג'טים! לא מעניין אותי ארמון המלכה. יופי. בניין עם היסטוריה. ממש מרגש- עכשיו איפה החנות עם הגיטאר-הירו?), מכור ללהקה הזויה שנראית כמו נירוונה או איירון-מיידן ולכל מקום שהלכנו הוא רצה לקנות חולצה שלהם ורק שלהם, מסתיר את פניו עם קווצת שיער ארוך (זה מודרני כזה היום, לא?!)  ומקפיד על ג'ינסים חתיכיים ומעודכני-אופנה. יש עוד רשימה ארוכה, אבל נראה לי שהמסר הובן. בהתחלה עוד קצת השבתי מלחמה ועניתי לו על כל מיני הצהרות ודעות שהוא מחזיק, אבל אחרי זמן קצר ויתרתי. מי יותר חזק מי.

כל יום חזרתי הביתה שפוכה מעייפות והצאצא נמרח על המזרון, סגר אחריו את הדלת וראה את כל שלל הסרטים שהאנגלי אסף במרץ רב כל השנים. בין לבין יצא לי לספר לו כל מיני אנקדוטות בסגנון של "כשאני ואח שלך היינו קטנים", או "כשאני הייתי בגילך" ותיכף כל הנורות האדומות צעקו לי בראש: זקנה! זקנה! מי אומר משפטים כאלה?! זקנה! לא פלא, שהבחור קורא לי דודה כל הזמן ונהנה לראות אותי מתפתלת מאימה.

איך נהייתי דודה איך.

כמובן שלא הספקתי לסיים את הפוסט בטיסה. אני פה, בתל אביב, כבר מיום חמישי. מתאדה לאיטי. נמסה. דביקה. רצה ממזגן למזגן. מקללת. נזכרת בהתמוטטויות שחוויתי בקייצים שעברו ומודה לאלוהים על המזג הממוזג בלונדון אהובתי. הביקור הזה מוזר משהו. קשה לי נורא עם התלישות. התגעגעתי לחברים בטירוף ואני מוצאת עצמי נעה בעדינות על קו הצורך העז בחברתם לבין הידיעה שכולם עובדים ומנהלים שגרת חיים קייצית מהבילה. אני גם מתגעגעת לאנגלי. כמה נורא. בסך הכל שבוע בלעדיו ומהרגע שנפרדנו בחמישי בבוקר אני מתגעגעת. אליו, אל הבית שלנו. הביקור הזה מלווה בביקורי רופאים, שתוכננו מזמן וגם בסידורי הלוגיסטיקה בענייניה של אמי זכרונה לברכה. עוד לא יצא לי לנסוע אל הבית שלה ואל קברה. אני מתחלחלת מהמחשבה, אני מודה. מפוחדת עד אימה מהרגע של הלהיכנס לבית שלה, להריח אותו, להסתכל עליו ולראות אותה שוב ולהיזכר בחסרונה בצורה הכואבת ביותר שיש. מכל ביקור רופא שאני יוצאת- אני מבקשת להקיש את מספר המובייל שלה ולספר לה איך היה. אני מדמיינת שוב ושוב איך היא מקשיבה לי ומגיבה אלי בדאגה מוגזמת ובתשומת לב מלאה. כל כך חסרה לי. כל כך. אז הביקור הזה גם מדגיש לי את החסר המשפחתי. אין לי מלבד חבריי. אין בית אחד כזה, שהוא עוגן. אין ארוחות משפחתיות, חיבוק משפחתי. אז אני נאחזת בחיבוק החברים, המשפחה האלטרנטיבית שלי. אני חווה מין צורך מוזר וקשה של מישהו שידאג לי. שידאג לי ממש. מהלב. בדאגה אמיתית. בהקשבה-נטו. בחיוך חם והבנה פשוטה שחסר לי וכואב לי. אוה, השכחה המתוקה של לונדון.

תכלס, ידעתי שזה יקרה וידעתי שעם ביקורי אחוש שוב את הכאב העז הזה. כאב שיכולתי לזמן מסויים לשכוח ממנו. ככל שמתקרב מועד ביקורי בבית שלה, הלב שלי דופק יותר, מתרגש יותר ויש את הגוש הזה בגרון.

זה מדהים. הרבה זמן לא הרגשתי את הבדידות הזאת, שאני מרגישה עכשיו. בדידות ארוכה כזאת. נמתחת. קרה. בדידות של חלל בבטן וזרועות נפולות. מוזר. זו מין תלישות כזאת. לא יודעת להסביר אותה...הרגשה כזאת, שהקרקע תחתיי רועדת, מתבקעת. טיפה'לה דרמטי, אני יודעת. דרמה-קווין שכמוני.

אני בתקופת ה"אישורים". אישור בבקשה, שהכל יהיה בסדר. אישור בבקשה, שאני חזקה כמו תמיד ושלא יאונה לי כל רע, אישור בבקשה, שהאושר כאן ולא הולך, אישור בבקשה, שחיי הולכים למקום טוב מאד, חם מאד, יפה מאד.

החום הזה גומר אותי. אין ספק בכלל.

בינתים נפגשתי עם חברים בבתי קפה מהבילים. אני מתארחת בסלונן של שתי חברות יקרות ומקסימות, שזה עתה שכרו דירה חדשה אי-שם במרכז של התל אביב. המזגן מקרר אותי בנעימים וכבר יש לי לו"ז צפוף. הנסיעה בחזרה ללונדון כנראה תוקדם. אני חוזרת ומזכירה את האופטימיות שלי בעניין הויזה- בקרוב מאד. בקרוב...

נפנוף בזרועות (נורא חם להתחבק עכשיו) מהמזרון המתנפח בתל אביב.