עוד מעט ואני כבר שבוע אחרי הביקור האחרון שלי בלונדון. זה נראה כזה רחוק ועם זה כזה קרוב.
כל כך חיכיתי כבר לנסיעה הזאת, שהייתי ארוזה שלושה ימים לפני כן וכל השבוע טרחתי סביב והתעסקתי עם הנסיעה הזאת. שתבוא כבר, נו.
בבוקר, באוטו, על איילון, פתאום נתפס לי הגב. מה-כואב! כל היום התהלכתי עקומה ועם קולות של צירי לידה.
אחרי דילמות אשכרה קשות אם לקחת את האוטו או לא לשדה ביום חמישי, בחרתי בסוף להשאיר אותו בחניון של החברה ולקחת את הרכבת לשדה. להזכיר: מדובר ביום חמישי בשעה הכי ראש-האואר שיש, ופעם שעברה הגעתי עם הלשון בחוץ לטרמינל ההומה. אז, הפעם, התגברתי על הפיתוי של גלגל"צ פלוס מזגן בדרך ונסעתי לארלוזורוב לתחנת רכבת. נו, מה אני אגיד, נו! איזה בלאגן. איזה סיוט. איזה מפגרים יש במדינה הזאת. יום חמישי, מיליון חיילים, אנשים שחוזרים מהעבודה, נוסעים לאנשהו מאיפה שהוא, וגם, כמובן, מלא אנשים עם טרוליס, שנורא ממהרים לשדה התעופה- כל זה ומכונת כרטיסים אחת עובדת. אחת. ו- שתי קופאיות אומללות שמנסות לעמוד בהיסטריית העלכ-תור שלפני הדלפק שלהן. ויש את התור של המכונה היחידה שעובדת. תור. אהה. תור. בטח תור. פעם היה תור. עכשיו- גוש בשר-אדם מזיע ודחוק, נדחף מכל צד ונושף בעורף של זה שלפניו. בעיקר בזה שלי. שונאת! שונאת! בעיקר משום שאין ברירה וברומא צריכים להתנהג בהתאם, אז גם אני נאלצתי להפעיל שרירים ובעיקר להשתמש במבטים החודרים-הכי-רעים שלי בשביל להגיע לפאקינג חור במכונה. ותמיד יש את האישה המבוגרת, שאין לה מושג איך לוחצים על הטאצ'-סקרין ושעה שהיא מנסה להוציא איזה כרטיס שתיים-עשרה שקל מהמכונה ולא מצליחה להכניס את המאה שקל. שעה. וכולם עומדים לה על הוריד ונושמים לה באוזן : "נו זוזי כבר אישה זוזי".
בסוף הגעתי למכונה, אחרי נשיפות עצבניות על איזה אחת שאמרה שהיא רק רוצה לראות משהו קטן וכמה עולה כרטיס לבאר שבע.
מדרגות נעות למטה לרציף אין בארלוזורוב והייתי צריכה להרים את הטרולי כל הדרך למטה, עם הגב התפוס וכשהרכבת כבר עומדת ברציף. נכון מסכנה? אה כן ושכחתי לציין שיש איזה 30 מעלות ולחות שמוציאה כל אחד מדעתו. כל אחד- ואותי במיוחד. איך שירדתי למטה, הצטרפתי לעוד גוש של אנשים שעמד ליד הדלת של הרכבת. עמד. ועמד. והדלת לא נפתחת. וכולם- עומדים. צפופים. אחד על השני. מסתכלים בקוצר רוח על הדלת: "תיפתחי ססאמי תיתפחי. נו קוס אמכ תיפתחי". וכלום- לא נפתחת. בינתיים ראיתי שיש עוד עשר דלתות שכבר פתוחות ואף אחד לא עומד שם, אז הלכתי ונכנסתי והייתי עם עוד שלושה אנשים בקרון. במיזוג. כל השאר- נשארו לעמוד ליד הדלת. כאילו אומרים- אין מצב שאין אף אחד בדלתות האחרות. בטוח יש שם משהו לא בסדר. עדר.
וזהו. ברגע הזה הסיוט נגמר. הגעתי לשדה תוך רבע שעה, הסתכלתי מהחלונות של הרכבת ושמחתי לאידי לאיטי. מלא מלא פקקים. מלא מלא מכוניות צפופות שנוסעות דרומה. מממ..המתיקות שבשמחה לאיד.
הגעתי ללונדון קצת אחרי חצות והאנגלי חיכה לי בשדה. מיותר לציין, שהתנפלתי עליו וכבר לא יכולתי לחכות שנגיע הביתה. כל כך כיף. כל כך כיף. כמה חיכיתי לרגעים האלה. האלה ממש.
ארבעה ימים בילינו ביחד. את יום שישי פצחנו בברקפסט בווסט-האמפסטד, איזור שכבר הספקתי להתאהב בו עד מעל הראש. הלכנו לפי רשימת ההמלצות של המושבניקית ובעלה-שיחיה ואכלנו מקושקשת עם סלמון על לחם פריך וגבינה מעולה. אני ביקשתי אקסטרה ירקות. דווקא היה לי טעים מאד. האנגלי פחות התלהב. נו, שוין. אצלי העניין הוא מעבר לאוכל- גם המקום, המיקום והאווירה. היה מגניב. חזרנו הביתה כדי להתכונן לערב. באופן ממש מפתיע ומוזר, החבר שלו, ההוא שהיה בפעם שעברה במקרה בוויקאנד בלונדון מטעם העבודה, הגיע שוב לוויקאנד מטעם העבודה. ממממ...אינטרסטינג. אז, נפגשנו שוב, והפעם, למוד סבל מהפעם הקודמת, האנגלי לא התווכח ופצחנו בבירה מקומית בבר ליד "בוסאבה", המסעדה השווה, בסוהו. מטעמים שונים החלטנו שוב לאכול שם וכרגיל- היה מעולה. ושוב- קינחנו בבירה בבר ליד המסעדה. איכשהו, לא היה לנו כח ליצירתיות.
היה לי חלום, שבלונדון לא חם. נו, אז היה לי חלום.
במשך כל החודש שדיברנו בטלפון, קיבלתי דיווח שוטף ממזג האוויר הלונדוני- היום גשם, אתמול גשם ומחר גם צפוי גשם. וקר. ונעים. ורוח. הגעתי ללונדון ובאמתחתי בגדים ארוכים ומעיל ליתר ביטחון ארוזה במיטב הציפייה. נחתתי ביום חמישי בלילה. עזבתי את לונדון ביום שני בלילה. זה התחיל ב- 26 מעלות ונגמר ב- 30. שלושים מעלות. בלונדון. רגע- לא קוס אמכ? אני שואלת: לא קוס אמכ???
עכשיו, מה הדבילים שכבר עשרות שנים רואים שהכדור שלנו מתחמם וששום דבר לא הולך אחורה בחיים האלה? ישימו מזגן ב- TUBE? לא, למה? הכי כיף לנסוע בקרון, צמודים צמודים למיליון אנשים, לנשום להם את הבית שחי ולהיות מתחת לאדמה - בלי אוויר. הכי שואה שיש. רגע, לא? ארביט מאכט פריי!!!
ככה זה באנגליה. באוגוסט. אבל אני לא מתלוננת! לא ולא. כי תמיד מגיע הערב. ובניגוד לתל אביב, בשעה שמונה בערב פתאום נהיה 15 מעלות. לא רע בכלל. אני רק חושבת, שיש איפשהו איזה מישהו כזה שסוגר את באסטת הקרירות איך שאני מגיעה ללונדון. כזה כח יש לי.
אז זהו. חוץ ממשבר מזג האוויר, היה מקסים. בשבת טיילנו בשוק מאמם ב- camden town. מלא אנשים עולצים, אווירה מ-גניבה בטירוף, דוכנים, מוסיקה, אוכל מכל המינים, צבעוני, זול, מקסים ועוד כל מיני סופרלטיבים כאלה. כיף היה בקאמדן טאון. ביום ראשון הלכנו לשוק אחר, הפעם ב- covent garden. קצת שונה מההוא של אתמול, יותר פלצני ומאופק, עם דוכנים יותר פלצנים ונטול מוסיקה וצבעוניות. האנשים מהלכים יותר באיטיות בין הדוכנים ויש אווירת שאנטי פלצנית עלא-נווה-צדק-כזה באוויר. היחיד שהצליח להפר את רוח הבריטיות האצילית היה איזה משוגע בריטי שדפק את הופעת הרחוב הכי מצחיקה שראיתי בחיים שלי והצליח לקרוע אותי. מסתבר, אגב, שהוא רשום בספר השיאים של גינס כאיש המקועקע ביותר בעולם. לא בדקנו אותו, אז יאללה, שיבלה. זה די מגעיל תכלס.
אחרי השוק הפלצני החלטנו ללכת לפארק עצום וגדול בשם האמפסטד הית' פארק. מאחר ויצאנו לא מוכנים בעליל, הסתבכנו בדרך עד להביך ורק אחרי שהגענו, סופסוף, גילינו שהלכנו בסיבובים משהו כמו שעה. אני הגעתי לפארק הזה מעולפת וממוטטת. אחרי הכל- 30 מעלות- מה זה הדבר הזה. אז, בפארק, צנחנו לתוך דשא ירוק וגבוה, למרגלות אגם, והתמסרנו לשקט ולמנוחת הרגליים. היו מיליון אנשים ולקח לנו עוד קצת זמן כדי למצוא את חלקת האלוהים הקטנה שלנו. לא ממש הספקתי לראות את כל הפארק ויש לי עוד השלמות פערים לפעם הבאה, אבל בשביל סוף היום וסוף מסע הכומתה הפרטי שלנו- זה היה מושלם. היה נעים. שוחחנו לנו שיחות רגועות ושוב הייתי צריכה לדבר על המעבר ללונדון, בעיקר כדי לקבל, שוב, את החיזוקים של האנגלי, שגם הוא חושש, שגם הוא מחכה, שהוא יודע שהכל, אבל הכל, יהיה בסדר. היה לי טוב השיחה הזאת. היה לי טוב להרגיע את ליבי הפולני החושש. הסקפטי.
אחר כך הלכנו לאכול במסעדת המבורגרים ששמה הולך לפניה: גורמה-בורגר. כזאתי, שהלחמניות מגיעות בגובה של האברסט עם שיפוד תקוע באמצע והכל נוזל מהצדדים. אני, לדאבוני, בחרתי בהמבורגר עם גרליק-מיו. האנגלי יותר הצליח. היה לי רע מאד. רע מאד. גם ככה, אני והמבורגרים לא ביחסים כבר שנים, כך שהמפגש המחודש שלי עם הלחמניה הגבוהה ופיסת הבשר התוססת לא עבר בשלום. בשלב זה, אנחנו נמשיך לשמור על יחסים קרירים ואני אשאיר את הבונדינג לאנשים אחרים.
זהו. הימים עברו בנינוחות יחסית וטסתי לי בחזרה לארץ ביום שני בלילה, לעוד טיסת לילה ארוכה, נחיתה בשש בבוקר וישר לעבודה, טרוטת עיניים ומנקרת-קשות על המסך.
בטיסה חזרה התפניתי לי לסיכומי-ביקור קלים.
התחושה העיקרית היתה, שהנה עברנו עוד שלב. שלב חשוב. עוד עומק. עוד פנימה. אחת ההכרות, שנפלו בחלקי במהלך הוויקאנד האחרון, היתה העובדה, שצריך "לעבוד". לעבוד על זוגיות, לעבוד על הביחד, לעבוד על ההתחברות הזאת בין אנשים. פעם הייתי נוהגת לומר, שאני מאד "נוחה". או "קלה". ודי קל להסתדר איתי. במהלך הימים האלה בלונדון ראיתי את עצמי לא פעם מהצד, על העקשנות שלי, הדעתנות שלי, מצבי הרוח שלי ובאופן לגמרי מפתיע גיליתי שלא קל איתי. אוי גוועלד. ככה זה אחרי שנים של לבד. פיתוח עצמי של אוטונומיה וספייס אינדיבידואלי, שרק אדם מיוחד, שבאמת אוהב, יכול לאפשר את הכניסה אליו. באיטיות, בבטחה.
היו לי כמה רגעים בוויקאנד הזה שהתהלכתי עגמומית ורגזנית ושידרתי: "תעזוב אותי באמא שלך". בהערצה איטית הבטתי וראיתי איך הוא מצליח לעבור גם את המקומות הבלתי נסבלים האלה שלי, איך הוא צולח בסבלנות רבה את ההפכפכות שלי והמורדות המפתיעים שלי, שבאים מנבכי נשיות מטופשים ושהיו מבריחים פעם כל מיני חדלי-אישים הרחק-הרחק ממני.
במהלך הביקור הנוכחי הבנתי את המהלך האמיתי הזה של כניסה לזוגיות. אני לא חושבת שלגמרי הבנתי את זה עד עכשיו. בשלב הראשון של הציפורים, הכינורות והפרפרים העיניים סומאות והלב גועש ותכלס לא רואים כלום ממטר. אחר כך, מגיעים למציאות ומסתכלים לה בעיניים. זה, בעיניי, המבחן החשוב ביותר. מבחן הבגרות- לפחות מבחינתי. המקום של לקבל ולוותר, לחייך ולבקש, ועדיין- בתוך כל זה- לשמור על המקום שלי ושלו, המרחב שלי ושלו. נכון, שמה שעוזר עד בלי די בהתבגרות המפתיעה הזו שלי, זו הידיעה הבטוחה בזוגיות הזאת, או כמו שהאנגלי כה מיטיב לומר: הביטחון שבידיעה (אחלה משפט, חבל שהוא לא שלי..).
יש מין סוג של ביטחון וידיעה, שגם במקום של חשש ופחד, שני הערכים האלה מצליחים לעלות מעל הכל ולהוביל הלאה לשלבים הבאים, בשקט ובלי רעשי רקע מיותרים.
במקומות, שפעם הייתי לוקחת את הרגליים ובורחת כל עוד נפשי, כי זה מה שידעתי וזה מה שנהגתי לעשות, הפעם אני נשארת. בקלות. כל כך מפתיעה אותי הקלות הזאת.
אז זה המקום שבו אני נמצאת עכשיו, חשבתי לעצמי, בעודי שוקעת בתוך הכרית המתנפחת במטוס. אז זהו. באמת זהו. עוד הכרה. באמת זהו? איזה מוזר. אחרי שנים של חיפוש. ותהיה. ומלחמות-אהבה מתישות. ופנטזיות. זה פתאום ככה.
ואז נרדמתי.
עד שהודיעו שאנחנו מתקרבים לתל אביב.
עד לספטמבר. עד לביקור הבא.
משברי עבודה וכל מה שביניהם
דווקא לא ממש בא לי להיכנס לכל מעללי העבודה האחרונים שמתרחשים אצלי. איך שנחתתי נפלו עלי כמה פצצות, ותיכף המציאות גרמה לי לנחות שבעתיים ארצה, תרתי משמע. אני לא אכנס לכל הדיטיילס, כי זה רק מביא לי יותר דיכאון, אבל הדבר היחיד שמייחד את אירועי העבודה והמשפחה מפעם, זה שיש לי את הכתף האוהבת לבכות עליה. גם אם היא רחוקה אלפי מיילים מכאן. היא קרובה כל כך. נחמה פרוטה? אולי. אבל, זה כיף. זה טוב. זה נעים. ובאמת, הייאוש נעשה יותר נח. בפוסט הבא ארחיב יותר על האירועים. אולי. אם יבוא לי. בינתיים, אני מרגישה ברת-מזל אמיתית ומעדיפה להתמסר לדברים הטובים בחיי ולהסתכל לאהבה בעיניים.
עשר שנים לא היתה לי את הפריבילגיה הזאת. עכשיו אני מתענגת. ברשותכם.
שיהיה שבוע נח ונעים. אני יודעת שאני ממש חייבת אותו ככה. במיוחד השבוע.
לילה טוב ומתגעגע.
(ותודה לכל אלה ששאלו למה אני לא כותבת. שניים. נו, שוין).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
