כשעברתי לפה, לפני תשעה חודשים כבר, כולם פה, בלונדון, אמרו לי שלפחות חצי שנה צריך כדי להתאקלם. לפחות. אני, מתוך האופטימיות הידועה שלי, אמרתי בלב יאללה יהיה בסדר, כמה קשה זה הולך להיות.
אז אני מסכמת פה תשעה חודשים. פאקינג קשים.
קשה לי מאד. שורה תחתונה. יש מין הילה כזאת סביב הגירה. נכון? כל מיני כאלה, שהולכים לחפש את עתידם בארצות הברית או באירופה, אורזים מיטלטלים, עוזבים הכל, נועלים איזו דלת בישראל ומתעופפים לחיות בחוצלארץ. גם אני הלכתי שבי אחרי ההילה הזאת. תמיד חשבתי שלי יהיה קל יותר מאחרים. סה"כ, אני לא קשורה למשפחה שלי בשום עבותות, אמא שלי, שאליה הייתי הכי קרובה, נפטרה, אז בכלל- אין שום קשר עמוק ו/או קרוב עם מי שנותר לי מהמשפחה. חברים? תמיד אמרתי, שחברים אמיתיים יישארו וחברים חדשים תמיד אפשר לעשות. תמיד רציתי לנסוע לאירופה ולחיות, לבנות שגרה, להעביר הרפתקה. אז תכלס- חשבתי שלי יהיה יותר קל.
זה נכון, שהמציאות שלי הכתיבה לי הרבה דברים שמעבר לתכנון השגרתי. זה נכון, שכל מערכת היחסים הזו שנבנתה לה בצורה אחרת ופלאית- היא שונה מכל מערכת יחסים רגילה. הכל נכון. אבל אני מודה ששום דבר מזה לא הכין אותי לתקופה הזאת.ושום דבר מהסיבות הנ"ל לא הופך את זה לקל יותר.
הביקורים התכופים שלי בארץ מחזירים אותי כל הזמן למה שהיה ופתאום- כל מה שהיה- נראה ורוד, וכיפי, ומשהו להתגעגע אליו. תל אביב, על אף שהיתה שנואה עלי כבר בשנים האחרונות, פתאום מציתה בי את זיק הנעורים והחיים בכל פעם שאני מהלכת ברחובותיה המטונפים ובשדרות המוארות. החברים מקיפים אותי באהבה וחום, שאני כל כך זקוקה להם בחודשים האחרונים. הדיסוננס שיש אצלי בין פה ושם- בין לונדון לתל אביב- הולך ומתחזק ומתעצם בכל ביקור.
החתול שלי לא שכח אותי. להפך- הוא מתכרבל איתי בחום ומתחבק איתי באהבה גדולה בכל פעם שאנחנו מתראים.
אולי כל זה ככה, כי כאן הכל קורה ההפך. הורוד התחלף באיזה צבע לא ממש נחמד. הויזה הארורה לא מגיעה. הכסף נגמר. אני נחנקת מתלות ומחשבות ורעש מנטלי. מה שיכולתי לראות פעם כים של אפשרויות, כמגרש של הזדמנויות, הצטמצם לי לריבוע קטן וצר להכיל שאינו מספק לי דבר זולת קושי ועצב גדול. גדול. שלא מפסיק, אלא מעמיק כל הזמן. החברים פה מקסימים- אבל איך אוכל לתת להם מקום, כשאני מסתכלת עליהם בעיניים מצועפות ובערפילים רואה את חבריי הטובים בארץ. איך הם יכולים לקבל מעמד ראוי, כשאני בעצמי עוד לא מוכנה לתת להם את המעמד הזה.
מאז שהגעתי אני "הולכת על ביצים". האנגלי עובד קשה. אני לא עובדת בכלל. אני זוכרת את הימים שעבדתי בהם. אני יודעת כמה היה כיף לחזור הביתה ולנוח. להיות סוף שבוע שלם בבית, לקרוא עיתונים ולבהות בטלויזיה. אני יודעת. אני זוכרת. אז ככה כל הזמן הזה אני מנסה בכל כוחי לתת לו את המרחב הראוי לו. אבל, בינתיים, מתפתח אצלי התסכול והשעמום והלחץ והכעס העצמי. כמו הר געש קטן. הנדנדה הבלתי פוסקת בין לתת לו ולתת לי. מה לתת למי קודם?
ואז הבנתי פתאום ששכחתי אותי בדרך. בתוך כל הכאוס החדש- הזוגיות, המגורים המשותפים, העזיבה וההגירה, התלות החדשה והמוות הקרוב- בתוך כל זה, אין אני. הפכתי לסמרטוט תלוי. ללא רצונות משלי, ללא עשייה. מרותקת לספה רוב שעות היום. נבולה ושתקנית. פתאום עייפתי מלחפש פתרונות. תיקונים. הפכתי למה שתמיד פחדתי ממנו- לתלויית זוגיות. לתלוייה נקודה. ביי ביי אינדיבידאוליות מפוארת שבניתי במרץ כל השנים.
כשהייתי בארץ עכשיו, קמתי כל יום בשמונה וחצי בבוקר. בלי שעון. ככה. פתחתי עיניים וזינקתי אל עבר היום החדש ברעבתנות ובשאגת-חיים גדולה.
עכשיו אני מתעוררת בקושי באחת עשרה ומנסה את כוחי בניסיון להפוך מחשבה למציאות- טוב לי. טוב לי. מעדיפה ככה.
בתוך כל הלופ הזה, אני הכנתי לעצמי כבר את רשימת ההלקאות העצמיות. הוהו. אני אלופת העולם. איזו רשימה. איזו הצלחה: אני דפקתי לעצמי את החיים. אני מצליחה להרוס לי את אהבת חיי, מרחיקה ממני את אהובי, מרחיקה את עצמי מעצמי, אני כועסת כל הזמן, אני מאוכזבת מעצמי ומההחלטות שאני עושה, אני באומללות ומסכנות מתמשכת. השמנתי. אני שמנה. מגיע לי. אין לי כסף. מה נכון. מה לא נכון. מה זה הבחירות האלה שאני עושה כל הזמן.
אולי אני פשוט לא בנויה להיות מאושרת. אולי כל האושר הזה שייך לאנשים אחרים- שלמים יותר, יפים יותר, בטוחים יותר.
וכולי.
כל פעם ששואלים אותי "אז למה שלא תקומי ותעשי. תתנדבי. תעשי בייביסיטר. תלכי לחדר כושר. תעשי משהו" אני עונה את תשובת הפלאים האנושית: "לא יודעת". אני באמת לא יודעת. אין לי מושג. תכלס, יש בי משהו שמעדיף את הקורבנות והמסכנות וההתעלפות, מאשר לקום ולעשות. קורבן מושלם של הנסיבות- מה שאף פעם לא הייתי. עצוב לי שככה נהיה ממני.
יש פה משהו בלונדון, שהוא סגור נורא. שמתי לב לזה כשהייתי בתל אביב. שם- הכל פתוח, קליל, זורם. כי ככה אנחנו, הישראלים, כי ככה תל אביב החמה. פה מנוכר. וסגור. וחנוק. בעשר בלילה כבר אין עם מי לדבר. אין בתי קפה וטיולים ברחובות. מפחיד. לא נעים. לא כדאי להסתובב ברחובות.
יש המון דברים טובים. בחיי. יש. לא סתם זאת לונדון. אבל, בשבילי עכשיו זה רק זה. אולי באמת כשאתחיל לעבוד הכל ישתנה. הפזמון יהיה אחר. אולי.
חזרתי עם מיליון החלטות ותובנות מהביקור בארץ- ושום דבר מזה אני לא עושה. כלום. עוד משהו שנוסף לרשימת ההלקאות. איזה כיף- כמה שבזה אני טובה. לא זוכרת מתי נתתי לעצמי מחמאה בזמן האחרון- אז הנה יש אחת: אלופת העולם ברשימת הלקאות עצמיות. תכלס.
בביקור האחרון היה את בר המצווה של האחיין. בחלק הראשון- העלייה לתורה, לא הפסקתי להתייפח. על אמא שלי, על זה שהוא גדול ואני זקנה, על זה שלא הגשמתי את חיי, על זה שאני מסתכלת בעיניים של המשפחה המזוייפת שלי ואני מזייפת להם בחזרה: בטח הכל בסדר. הכל נפלא. אחלה. ופתאום היה חסר לי כל הזוגיות הזו. הרצון העצום להקים משפחה משלי- לתקן טעויות עבר, להתחיל מחדש, ליצור לעצמי את התא החדש והחמים שלי. שיהיה בשביל מה לחזור הביתה.
ואז התעייפתי. תכלס. עייפתי מלחשוב מה לעשות. איך לעשות. מה יהיה. כמה יהיה. מה יקרה.
סיכום תשעה חודשים: באסה לי. קשה לי. בודד לי. מתפרק לי. אני חוזרת לדימוי הסירה החביב עלי: אני עדיין שטה בים סתמי. בלי חוף. מסביבי הכרישים, חורשי הרעה, אלה שמכניסים לי לראש כל הזמן את ה"לא" ואת ה"כמה רע", ממתינים שאקפוץ למים ואתן עצמי להם במסירות. ואני משום מה נשארת בעקשנות בסירה המחורבנת הזאת, בתקווה קלושה שעוד משהו טוב יקרה בקרוב. משהו טוב אחד.
בדיוק אמרתי את זה לחברה שלי בארץ:
אני כל כך רוצה שיקרה לי משהו טוב אחד גדול. משהו.בתוך כל זה- בא לי שיקרה משהו טוב.
אני מחכה.
מזל טוב עצום לשתי חברותיי הטובות שילדו את בכוריהן בהפרש של שבועיים: מיס וגל על בנה המקסים ומותק על בתה המתוקה. היה לי יום תינוקות מדהים בארץ. הייתי כל כך בעננים וכל כך רכה ומאושרת- שבסופו של היום כייסו אותי וגנבו לי את הפלפון. מגניב.
דש מלונדון הגשומה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
