בשביל ההצלחה

אני תוהה באיזה שלב מפסיקים לספור כמה ימים אני בארץ. תאריך ההתחלה עדיין מלווה אותי כל פעם ששואלים אותי "מה, חזרת לארץ?"

אולי זה יתחיל, כשבאורח לא רצוני יעלה לי געגוע לסיר הבשר, או לחיבוק שהיה לי שם ו(עדיין) אין לי פה. בינתיים, אני סופרת. חודש וחצי בארץ. ה"היי" קצת ירד, כצפוי. אני כבר לא מסתובבת אחוזת אושר ונלהבות. אני כן מסתובבת אסירת ומוקירת תודה כל פעם שהטלפון שלי מצלצל ועל הקו זו חברה ששואלת מה שלומי או שהמשפחה מזכירה לי שבראש השנה אני אצלם ושאני לא אשכח. האמת, שכחתי. כל הקונספט של החגים נשכח ממני ואני מאושרת עד הגג שאין בי כל מאמץ לשאלת "מה אני אעשה בחג הקרוב". בלונדון הייתי הופכת עולם, רק לא לבלות לבד בערב החג בבית. למה? אלוהים יודע. אין לי שום זיקה או רגש כלפי מנהגי החג או חוקי הדת ביחס לחגים האלה. אבל, כן יש לי צורך עז להיכנע למשמעות המשפחתית של החגים. משהו שאף פעם לא היה באמת בבית שגדלתי בו. איכשהו במהלך החיים גדלתי לתוך הצורך הזה, אל החג שאמור לייצג את מה שיש לך, ומשום מה מייצג את מה שאין לך- בעל/אישה, ילדים, כסף, עבודה, כשרון בישול. הרי אנחנו לא באים לחגוג את ראש השנה אצל אמא, כי אנחנו באמת רוצים לחגוג את השנה העברית החדשה שנפתחת היום. בלב כבד אנחנו תקועים בפקקים, כי אנחנו יודעים שנשב כל הערב והשדים יאכלו אותנו מבפנים, בלי קשר למה שהדודה ציפורה חושבת על הדירה השכורה שבה אנחנו גרים.

אחרי השנים באנגליה, המרדף אחר תחושת חמימות ושייכות, אני שמחה להיות כאן ולהשתתף בארוחת ראש השנה, שתהיה אליפות מבחינה קולינרית ומשעשעת מבחינת משתתפים. אני יודעת שאני אשב על הכיסא, אכרסם את עוגת הדבש ואת מכלול השדים אשאיר בחוץ, שיבלו בחושך בפינה, לפחות בערב הזה. אני הולכת לארוחת ראש השנה באושר גדול, שיש לי עם מי לעשות את החג, שאני לא לבד בבית, ממורמרת באיזו פינה וכועסת על היקום שהביאני למקום הזה.

אחרי הכל, be carefull what you wish for. כל כך מאסתי בבדידות, עד ששכחתי את הקיטורים והמקום השנוא הזה שהייתי בו כל כך הרבה שנים, בכל חג וחג, וטוב שכך. בחירה, כבר אמרתי?! כן, זה לגמרי בידינו אם לשבת ליד השולחן זועפים, ממורמרים, ציניים ומתים לברוח לעזאזל מהעונש הזה, או- לשבת ליד השולחן מחוייכים, נהנים מאוכל מצוין (טוב, אני מקווה. אם זה רע- יש מצב לזעפת-חג), נהנים מהמשפחה שיש לנו ובסוף חוזרים לדירה השכורה, שהדודה ציפורה תכלס היתה מתה לבקר בה.

מאז שחזרתי אני חווה משהו שלא חוויתי, אני חושבת, כל חיי. כשהייתי צריכה לקפוץ- הייתי קופצת. כשהייתי צריכה למצוא עבודה- הייתי מוצאת, חותמת וסוגרת עניין. כשהייתי צריכה לעבור ללונדון- ארזתי, זרקתי, פיניתי וטסתי- שימות העולם.

כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, הטלפון לא הפסיק לצלצל בהצעות עבודה. עד עצם הרגע הזה. כל כך הסתנוורתי מהשפע הזה. לא היה לי מושג מה לעשות עם כל זה. עד עכשיו. גם בחיפושי הדירות. אני רואה דירה ואומרת "אולי יש משהו יותר טוב. אם אני אקח את זאת, מחר תתפנה בשבילי דירה יותר שווה". שבועיים התבחבשתי עם הסיפור של העבודה. את מי לא שיתפתי! כולם התגייסו לעזרתי, נתנו לי עצות- כל אחת- זהב! נכנסתי לטירוף. לא ישנתי, לא מצאתי מנוחה. כל ערב ירדתי לקנות את ההפוך-בלי-קצף שלי וישבתי על ספסל תל אביבי והמשכתי לנתח את כל האפשרויות. אפילו הרמתי גיליון אקסל לתפארת- בעד ונגד. חשבתי שאני משתגעת.

בסוף החלטתי. אחרי שהחלטתי והודעתי וסגרתי פינות לוגיסטיות- עבר עלי לילה שטוף זיעה עם חלומות מוטרפים, וקמתי בחרדות- שההחלטה שעשיתי היא לא נכונה. כולם שאלו אותי מה הבטן שלי אומרת. כל מה שהיא אמרה, זה בואי קחי אותי לשירותים עכשיו כי המצוקה במעיים גוברת. שבוע ביליתי בשירותים, בתירוץ ש"יש לי וירוס". וירוס, עלכ. קדחת שפע, זה מה היה לי. הפחד הבסיסי שאולי החלטתי לא נכון. שאולי בחרתי במקום העבודה שלא טוב לי. משהו בסגנון "אוי אלוהים מה לעזאזל עשיתי" ואז להיחנק עם תחושת הפניקה הגוברת.

אחרי שסגרתי עם העבודה התחיל הטירוף של הדירות. הדירה הזאת- ישנה מידי. ההיא- קטנה מידי. היה לי משהו צרוב בראש. פנטזיה. בסוף מצאתי אותה- אבל כל מיני אירועים קרו, שמנעו ממני לקבל אותה. עם כל זה, יש לזכור שאני משתוקקת לפינה שלי. מתה כבר להגיע הביתה, מילולית-"הביתה" (עצם המילה הזו מרגשת אותי), לשים רגליים על השולחן (בהדגשה), להדליק את הטלויזיה שלי ולאפות את העוגה החביבה שלי בתנור במטבח שלי. הכוונה הובנה, אני יודעת. ויחד עם כל זה, אני מתבוססת בסאגת חיפושי הדירה כבר חודש וחצי.ראיתי עשרות דירות. עשרות.

עכשיו, הנה האמת. האמת העצובה (הכל יחסי) היא, שאני חווה חבלי פרידה קשים מתל אביב, אהובתי. כל כך אוהבת את העיר הזאת. אני מתהלכת על המדרכות כמאוהבת, ויושבת על הספסלים באנחה של סיפוק. כל פעם. כל פעם. אבל, המציאות, החיים והכיס מודיעים לי בגאון "מותק, אין מצב. אין מ-צ-ב". התקציב שלי לא מאפשר את זה בשלב הזה.לפחות את מה שאני מבקשת. כן, יכולתי לגור עם שותפה במרכז תל אביב בדירה חצי משופצת ובלי חנייה. אבל, פה בדיוק אני נזכרת בשנים האחרונות בתל אביב לפני שעזבתי ואת הנדר שנדרתי אז: לא עוד! לא עוד דירות ישנות ומתפרקות, לא עוד חיפושי חניה כשאת צריכה פיפי ואת קרובה למות.

אני מפעילה על עצמי מניפולציות- עוד שנה אני אחזור לתל אביב. למה? כי עוד שנה אני אהיה בזוגיות, יהיה לי יותר כסף, אני אדע יותר מה אני רוצה. או: גבעתיים זה עשר דקות מתל אביב! גם פה יהיו לי בתי קפה.

אתמול נסעתי לתל אביב עם האוטו. כמו באוטומט, למרות שארבע שנים לא נסעתי באוטו בעיר הזו, ניווטתי בין הרחובות. קינג ג'ורג, ואז הנביאים, אה כן, אני יכולה לנסוע דרך דובנוב כדי להגיע להגיע לדרך השלום, יורת פשוט, כי אין כניסה מאבן גבירול. רק כשעמדתי ברמזור הרגשתי את תחושת הגאווה הקטנה שמילאה לי את הבטן- אני מכירה את תל אביב כל כך טוב!

אז תבואו ותגידו "יאללה, מה הסיפור שלך, קוטרית? תריגעי! כולה עיר. כולה תל אביב. את לא עוברת לגור בבאר שבע, פור גוד סייקס!" גם אני אומרת את זה לעצמי, והלוואי וזה היה עובד. אני מנסה למצוא את המילים האלה שאני אגיד והם יסגרו לי את האישיו הזה אחת ולתמיד. מצאתי דירה. מהממת. ענקית. ירוקה ויש לי בית קפה ליד הבית. אין סיכוי בחיים שהייתי מוצאת דירה כזאת בתל אביב במחיר הזה. ובכל זאת, שנייה לפני חתימת החוזה רועד לי הפופיק.

אני חושבת שיש לי טראומה אמיתית מלונדון. הייתי תקועה בפאקאקטה פרבר צפוני רחוק, מסביבי בתים אנגלים קרים, ופארק ירוק קטן. נשמע קלאסי, נכון?! לא בשבילי!!!! חמש דקות מהבית היה הרחוב הראשי, שמהרגע שעברתי לגור שם הייתי הולכת אליו בדחייה ותחושת גועל ומנסה לברוח ממנו מהר ככל האפשר. סנובית? מפונקת? יש מצב! אבל, בבית ההוא, בדירה המקסימה שלי, בשכונה הסופר-שקטה שלי, הגעתי לתגלית החשובה בחיי- אני לא רוצה לגור בכפר בחיים שלי! אני רוצה עיר! בלאגן, בתי קפה, מסעדות, אנשים, רצוי צעירים! עיר! איזה כיף היה לי להכיר בזה, חבל על הזמן. שנייה אחרי ההתגלות, רצתי ליומן שלי, ושמתי פס אחד ארוך על המשפט "לגור במושב", שהיה חלק מרשימת החלומות שלי. הכי קל עכשיו להתקדם ברשימת החלומות

אז בשבוע האחרון אני בקלחת ההחלטה על הדירה. איזה לחץ. אני מרוטת עצבים ותחת לחץ מתמיד של עצמי. אני חושבת, שקוראים לזה התבגרות. אבל, אולי אני טועה. פעם ראשונה בחיי, שאני מתקשה להחליט, לקבל החלטה, להתחייב. הכל נראה כאילו סוף העולם. חתונה קתולית. למרות שההיגיון אומר לי, שזה רחוק מזה וכולה אני משכירה דירה, מה נסגר איתי. אף פעם לא הרגשתי ככה וזה מה שמלחיץ אותי. ושוב, כל יום הייתי מרימה טלפון לחברה "ראיתי שתי דירות..ואני לא יודעת...מה את אומרת..?" וכל יום לווה בתחושת אכזבה כזו או אחרת- מה הפסדתי מזה שלא לקחתי את הדירה ההיא או ההיא?! כאילו אני שנייה לפני חתימה על שלום במזרח התיכון! יכול להיות שהשפע שוב מטריף אותי? או דווקא החוסר בו? או דווקא בגלל שהאפשרויות מצומצמות עבורי. שתל אביב כאפשרות לא מספקת לי את מה שאני רוצה ואני נלחמת בזה?כל כך קשה לי להיפרד ממנה...

היום בבוקר היתה לי תקווה חלושה בלב, שהעסקה תיפול. שמשהו יקרה ואני לא אצטרך לחתום על חוזה. זה כמעט קרה, אבל זה לא קרה. כי מה שביקשתי- קיבלתי. ואז נזכרתי באליס. זאת מארץ הפלאות. זאת שהולכת ביער ונתקלת בחתול ושואלת אותו לאן להגיע:

          "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס

          "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול 

          "לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס 

          "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול. 

          " - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר 

           "בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה"         

           אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים" העירה אליס.

          "אין לך ברירה" אמר החתול. "כולנו מטורפים כאן, אני מטורף, את מטורפת".

          "איך אתה יודע שאני מטורפת?" שאלה אליס.

           "זה ברור" אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן"

נו, אז עכשיו אני יודעת שאני מטורפת, כמו כולם. ובגבעתיים, רמת גן ותל אביב, כולם מטורפים, בדיוק כמוני וכל מה שאני צריכה, תכלס, זה להתמיד בהליכה.

שיהיה שבוע מקסים ומחליט והולך. בהתמדה.