אפילו השיניים שלה היו נוצצות, למרות שאבא שלה התעקש שהן "בוהקות" ושזה לא ממש אותו דבר. "נוצץ", היא חשבה לעצמה, "זה הצבע של הפיות, ובגלל זה הוא הכי יפה מכל הצבעים". כשהגיע פורים היא התחפשה לפייה קטנה.
בגן היא פיזרה נוצצים על כל ילד שעבר לידה, ואמרה שזה אבקת משאלות מיוחדת שאם מערבבים אותה עם מים אז המשאלות מתגשמות, ושאם הוא ילך עכשיו הביתה והתערבב עם מים אז גם המשאלה שלו תתגשם. זאת הייתה תחפושתמאוד משכנעת, שזכתה במקום הראשוון בתחרות התחפושות של הגן. והגננת הילה אמרה בעצמה שאם לא הייתה מכירה אותה כבר מקודם והייתה פוגשת אותה ככה סתם  ברחוב אז היא ישר הייתה מאמינה שהיא באמת פיה.
כשהגיעה הביתה הורידה הילדה את התחפושת, נשארה רק בתחתונים, העיפה באוויר את כל מה שנשאר מהנוצצים, וצעקה, "אני רוצה עיניים נוצצות!"
היא צעקה כל כך חזק, שאמא שלה באה בריצה לבדוק שהכל בסדר. "אני רוצה עיניים נוצצות", אמרה הילדה, הפעם בשקט, והשמשיכה להגיד את זה לאורך כל המקלחת, אבל גם אחרי שאמא שלה נגבה אותה והלבישה אותה בפיג'מה היא נשארה עם עיניים רגילות. ירוקות-ירוקות, ומאוד-מאוד יפות, אבל לא נוצצות.
"עם עיניים נוצצות אני אוכל לעשות כל כך הרבה דברים",ניסתה לשכנע את אמא שלה, שנראתה קצת חסרת סבלנות. "אני אוכל ללכת איתן בלילה על הכביש  ומכוניות יראו אותי מרחוק. וכשאהיה יותר גדולה אני אוכל לקרוא איתן בחושך ולחסוך המון חשמל,וכשאלך לכם לאיבוד בקולנוע תמיד תוכלו למצוא אותי בקלות, בלי לקרוא לסדרן."

"מזה כל הקישקוש הזה על עיניים נוצצות",אמרה אמא שלה והכניסה סיגריה לפה, "אין כזה דבר בכלל, מי הכניס לך את השטות הזאת לראש?"
"יש," צעקה הילדה וקפצה על המיטה, "יש ויש ויש, וחוץ מזה, אסור לך לעשן לידי כי זה לא בריא לי." "בסדר," אמרה אמא שלה, "בסדר. הנה,
אפילו לא הדלקתי," והחזירה את הסיגריה לקופסה. "ועכשיו, בואי תשכבי במיטה כמו ילדה טובה ותספרי לי ממי שמעת שיש עיניים נוצצות? אל תגידי לי שמהגננת הזאת השמנה?" "היא לא שמנה," אמרה הילדה, "ולא ממנה, וגם לא שמעתי, ראיתי לבד. יש כאלה לילד אחד מלוכלך אצלנו בגן." "ואיך קוראים לו?, לילד המלוכלך הזה?" "לא יודעת," משכה הילדה בכתפיה, "הוא מלוכלך כזה ושותק ויושב תמיד רחוק. אבל העיניים שלו נוצצות וזה בטוח, ואני רוצה גם."
"אז תשאלי אותו מחר מאיפה הוא השיג אותן," הציעה אמא שלה, "וכשהוא ביא לך גם." "ועד מחר?" שאלה הילדה. "עד מחר תישני," אמרה אמא שלה, "ואני אצא לעשן בחוץ".
למחרת, הילדה הכריחה את אבא שלה לקחת אותה לגן מוקדם-מוקדם, כי כבר לא הייתה לה סבלנות והיא רצתה לשאול את הילד המלוכלך איפה משיגים עיניים נוצצות. אבל זה לא עזר לה, כי הילד המלוכלך הגיע אחרון, הרבה אחרי כולם. והיום, הילד המלוכלך אפילו לא היה מלוכלך. זאת אומרת, הבגדים שלו נשארו קצת ישנים ועם כתמים, והוא בעצמו נראה מאוד רחוץ, ואפילו כמעט מסורק. "תגיד, ילד," היא אמרה לו בלי לחכות אפילו שנייה, "מאיפה יש לך עיניים כאלו נוצצות?" "זה לא בכוונה," התנצל הילד הכמעט-מסורק, "זה קורה מעצמו." "ומה אני צריכה לעשות בשביל שגם לי זה יקרה מעצמו?" התרגשה הילדה.
"אני חושב שאת צריכה לרצות משהו חזק-חזק ושהוא לא יקרה, ואז העיניים  ישר יהיו נוצצות." "שטויות," כעסה הילדה. "הנה, אני רוצה למשל שיהיו לי עיניים נוצצות ואין לי, אז למה העיניים שלי לא ניהיות מזה נוצצות?" "לא יודע," אמר הילד, שנבהל מאוד מזה שכעסה, "אני יודע רק על עצמי, לא על אחרים."
"אני מצטערת שצעקתי," הרגיעה אותו הילדה ונגעה בו בכף היד הקטנה שלה, "יכול ליהיות שזה ככה רק אם רוצים דברים מסוג מסויים, תגיד לי, מה זה הדבר הזה שאתה רוצה חזק-חזק ולא קורה?" "ילדה אחת," גמגם הילד, "שתיהיה חברה שלי." "זה הכל?" התפלאה הילדה, "אבל זה נורא פשוט. תגיד לי מי הילדה ואני ישר אצווה עליה שתיהיה חברה שלך. ואם היא לא תסכים אני אארגן עליה חרם." "אני לא יכול," אמר הילד, "אני מתבייש." "טוב," אמרה הילדה,
"זה לא ממש חשוב, זה גם לא בדיוק פותר את הבעיה שלי עם העיניים. כי אני הרי לא יכולה לרצות שמישהי תיהיה חברה שלי וזה לא יקרה, כי כולן רוצות ליהיות חברות שלי." "את," מלמל הילד מעצמו, "אני רוצה שאת תיהיה חברה שלי." הילדה שתקה רגע, כי הילד המלוכלך הצליח להפתיע אותה, ואז נגעה בו שוב בכף ידה הקטנה והסבירה, בקול שאבא תמיד משתמש כשהיא מנסה לרוץ לכביש או לגעת בחשמל, "אבל אני לא יכולה ליהיות חברה שלך, כי אני ילדה מאוד חכמה ומקובלת, ואתה סתם ילד מלוכלך שויושב תמיד בצד ושותק כל הזמן, שהדבר היחידי שמיוחד בו זה  זה שיש לו עיניים נוצצות, וגם זה ישר יעלם אם אני אסכים ליהיות חברה שלך. למרותש היום אני חייבת להגיד שאתה הרבה פחות מלוכלך מתמיד." "התערבבתי עם מים," הודה הילד הפחות-מלוכלך, "בשביל שהמשאלה שלי תתגשם." "מצטערת," אמרה הילדה שכבר לא נשארה לה הרבה סבלנות, וחזרה למקום שלה.
כל היום הזה הייתה הילדה עצובה, כי הבינה שכנראה כבר אף פעם לא יהיו לה עיניים נוצצות. וכל היספורים והשירים והריתמיקות לא הצליחו להעביר את העצב הזה.

ופעם בכמה זמן, כשכבר כמעט הצליחה להפסיק לחשוב על זה, הייתה רואה את הילד השותק עומד בצד השני של הגן ומסתכל עליה, והעיניים שלו, כאילו בשביל להכעיס,
רק ניהיו יותר ויותר נוצצות.