שהוא יושב לידי בכל שיעור ושהוא שואל שאלה ומקרב את הגוף שלו לגוף שלי עד שנוצר מגע לכל אורך הזרוע ושהוא מבקש סליחה על דברים של מה בכך ונוגע בי ברכות ושהוא שוכב לידי על הדשא ומספר לי על הכוכבים ושהוא יכול סתם לבהות בי ושהוא מסמיק שאני מחייכת אליו ושהוא אומר את השם שלי במין מתיקות כזאת ושהוא מצחיק אותי ושהוא צוחק מהדברים המפגרים שאני אומרת

שאנחנו יושבים ביחד במעבדה ומכינים שיעורים ואני מחליטה שהרוכסן של הכיס שלו צריך להיות פתוח והוא רוצה שהוא יהיה סגור והוא תופס לי את היד בשתי הידיים שלו ובלי שאנחנו שמים לב אנחנו מחזיקים ידיים ואני לא רוצה לעזוב, ואני לא רוצה שיעזוב,

והוא לא עוזב.

ושסתם ככה פתאום אני חושבת שהכל בראש שלי ושזה בכלל לא הגיוני ולא נכון ואיך בכלל זה יכול להיות הגיוני? ושחם לי בכל הגוף שאני חושבת עליו ושאני לא מסוגלת להתרכז שהוא לידי רק מעצם היותו שם ושאני לא מסוגלת להתרכז שהוא לא לידי כי אני כל הזמן חושבת עליו ושאני מנסה להבין הכל רק כדי שאם הוא ישאל אותי אני אדע לענות לו כדי שיחשוב שאני חכמה ושכל בוקר אני חושבת מה ללבוש ושבדרך חזרה באוטובוס אני מנמיכה ציפיות רק כדי לא להתאכזב בסופו של דבר.

הרבה זמן לא הרגשתי ככה.

הכנו ביחד שיעורים עד מאוחר בחמישי, וכל הלילה והיום למחרת לא הצלחתי להרגיע את המחשבות.

בשיעור אמרתי לו שבדרך כלל אני יושבת קרוב, לא רציתי שישב לידי.

הלכתי לעשות סיבוב ושחזרתי הוא היה שם. כל השיעור לא התרכזתי.

בעצם, אף פעם לא הרגשתי ככה.

אף פעם לא פחדתי מההרגשה הזאת.

פחד מלהיחשף יותר מדי כלפי מישהו שאני מכירה חודש, אפילו פחות.

פחד שהעוצמה הזאת תפיל אותי חזק בסופו של דבר.

כל מה שאני רוצה זה להרגיש אותו,

אבל אני לא מצליחה לקרוא אותו.

והשילוב הזה, הכי מפחיד אותי.

אני לא רוצה לאבד שליטה.

עזבו את הסיבות הרגילות של חדירה לפרטיות.

פתאום מופיעים לי על הקיר דברים כאלה (Izhak זה אבא שלי):

וזה כל כך לא מעניין אותי!!!

ואם אתה עדיין קורא בבלוג שלי, תפסיק עם זה!

ותפתח פייסבוק אחר לדברים האלה -__-

בחלק של החיים שלי שלא כולל את אבא שלי עושה לייק לכל מיני גסויות, דווקא לא רע. אני נהנת מהלימודים, ואולי מחר יקרה אפילו משהו טוב (:

האופטימיות כאן, והיא תישאר כאן עוד תקופה ארוכה!

סוף שבוע נהדר לכולם,

שירלי