Push me
And then just touch me 
Till I can get my satisfaction 

אין הרגשה מתסכלת יותר מלא להצליח להביע את ההרגשה במילים.

אני פשוט מרגישה שהוא לא רוצה להכיר אותי. וברור לי שהקשר הזה לא יתפתח לשום מקום. וברור שהוא לא יתן לי "לקחת את הזמן" או שקר כלשהו. והשיחות לא זורמות והדקות מלאות בשתיקות יותר מאשר במילים. ורוב המילים הן בעצם שקרים שאני מכריחה את עצמי לומר. קשה לי שאני לא יכולה להבין מה הוא מרגיש. למה הוא איתי. שהוא אומר שהוא מתגעגע, כל נורות האזהרה בראש שלי נדלקות  הוא משקר, לא בטוח אם זה בגלל חוסר הביטחון שלי בעצמי או חוסר הביטחון שלי בו. הכל קורה כל כך מהר, ואני פשוט לא מבינה מה אני רוצה ממנו, ואני לא מרגישה שאני יכולה לדבר איתו על זה.

"אני מפחדת"

"ממה?"

"הכל קורה כל כך מהר"

"למה מהר? אנחנו מכירים כבר חודשיים." (וביחד שבועיים)

והוא לא יודע עליי כלום. באמת שום דבר. לא שאני בוכה משירים ולא שבעצם אני אדם די עצוב. הוא מכיר רק את שירלי השמחה של האוניברסיטה, שמחייכת גם לאנשים שהיא לא סובלת, שצוחקת מכל שטות. כל כך... שטחי. ואני גם לא חושבת שזה ממש אפת לו.

אם הצורך הוא פיזי, אז אני באמת לא צריכה את כל הבלגן הזה שיתפתח עם ההורים שלי אם אני אספר להם שיש לי מישהו.

לפחות מהבחינה הזאת אני מרגישה סיפוק.