ביום שני שעבר הוא היה "רון, חבר שלי."

ביום חמישי הוא היה "רון, החבר שלי... כאילו, שהיה..."

והיום הוא "רון מהאוניברסיטה"

אני לא מאמינה שאני זו שנפרדו ממנה, ואני בסדר ושמחה ומחייכת וצוחקת. לא שונאת אותו, לא מנסה לגרום לו לשנוא את עצמו על זה שהוא נפרד ממני, וכל פעם שאחד החברים אומר שהוא דפוק אני אומרת "לא, מה פתאום, הוא ממש בסדר, הוא עשה מה שהוא צריך לעשות, זה בכל מקרה לא היה הולך לשום מקום..."

הוא מתעלם (כלומר מנסה להתעלם) ממני, וזה לא בסדר, כי הסיבה היחידה שאני בתוך כל ההעמדת פנים הזאת של השימחה והכיף (והנצנצים ששפכתי על כולם היום) היא כדי שהוא לא יחשוב שהוא פגע בי

כי הוא במילים שלו אמר לי

"אל תהיי עצובה, אני לא שווה את זה" ו... "אם תהיי עצובה תדעי שאני לא מרשה לך להיות עצובה"

אז לא הראתי שום עצבות, יום למחרת כבר חזרתי לדבר איתו כאילו הכל כרגיל, ולא היינו בקשר שלושה חודשים.

זה לא הוגן שחזרנו למצב של לפני ארבעה חודשים.

אני מרגישה שאנחנו זרים.

לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות

לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות

מצד אחד סוג של הקלה

מצד שני היה מוזר לעלות על האוטובוס בלי נשיקה ממנו

לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות

לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות