באחד הבניינים ברחוב שלי, גרה אישה זקנה.

כבר כמה שנים שהיא יושבת ליד החלון, יושבת וצופה באנשים שעוברים ברחוב.

ולפעמים הטלוויזיה שהייתה מונחת ליד החלון הייתה דולקת,

לעיתים רועשת מדי, משמיעה לכל הסביבה זיופים כוכב-נולדיים כאלה או אחרים,

ועדיין, הביטה החוצה.

גם לא תמיד הייתה לבד, לעיתים דרך החלון אפשר היה לראות אותה יושבת בחברת אנשים נוספים

רק אז הייתה מסיטה את מבטה מהבחוץ,

אך עדיין נשארה לשבת על יד החלון הגדול המשקיף לרחוב, שקועה בכורסא שלה.

ופעם היא אפילו דיברה אליינו, באחד מימי כיפור, בדרכינו חזרה מבית הכנסת

שאלה אם הצום נגמר

ואמא באחד ממגוון הטונים שלה שמבטאים "תעזבי אותי"

ענתה לה גמר חתימה טובה והמשיכה ללכת.

ועכשיו?

עכשיו היא מתה. מודעת אבל אחת עלובה על העץ בכניסה לבניין שלה.

והכורסא ליד החלון?

כבר לא שם.

כנראה לקחה אותה איתה, למשכן החדש שלה.