לאן נעלמה השלווה שלי? קשה לי לנשום פתאום.

משהו חסר.

אני צריכה משהו להיאחז בו. מישהו להאחז בו. מישהו שיענה שאני אתקשר, או לפחות יחזיר טלפונים.

איך אני תמיד מוצאת את עצמי מתחברת לאנשים שהכי יזלזלו בי והכי יפגעו בי?

למרות שהייתה שנה יוצאת דופן, אני שוב מוצאת את עצמי נסגרת בעצמי.

שוב אני לבד, אבל הפעם אין לי את הרצון והכוח להילחם כדי לשנות את המצב.

הדבר היחיד ששומר את החיוך על הפנים שלי הוא הפחד להתעורר עוד 40 שנים וקצוות השפתיים שלי יהיו משוכות כלפי מטה,

שאראה כמו אחת שכל החיים סבלה ומעולם לא צחקה, כמו הנשים האלה באוטובוס.

המחשבות שלי מבולבלות ואני לא יודעת לאן אני חותרת

רק רוצה שמי שגנב את הרוגע והאופטימיות שלי, יחזיר לי אותם.

אני צריכה אותם יותר מתמיד עכשיו.